החנות שלה פרחה, אבל סיפור האהבה שלו נבל מזמן

בחודש מרץ, כשהיא חזרה מחנות הפרחים בדרום תל אביב, האוטו שלו כבר לא עמד בחניה. היא הכניסה את המפתח לדלת, אבל הדלת נפתחה מבפנים. עמית עמד במסדרון, אוחז מזוודה שחורה קטנה — לא גדולה, כזו שלוקחים לסוף שבוע.

— אני עוזב, יעל. אל תשאלי יותר מדי.

— לאן?

— ללירז. זוכרת אותה? הבריסטה מהקפה השכונתי.

יעל זכרה. ילדה בת עשרים ושבע עם קעקוע של ציפור על האמה, שתמיד שפכה לה הפוך בטעות, אבל אצל עמית הקפה תמיד יצא מושלם. היא חייכה אליו יותר מדי. יעל שתקה. חשבה שזה יעבור. לא עבר.

עמית עמד שם, בן ארבעים ושש, רזה מדי, מזוקק, עם חולצה לבנה שהשמש שקופה מבעד לחלון. הוא נראה כמו מישהו שמתרגל כבר שבועות לעזיבה הזאת. אולי חודשים. אולי שנים.

— ואני? מה איתי? — שאלה יעל. קולה נשמע כמו חלודה.

— תהיי בסדר. יש לך את החנות. הדירה רשומה על שמך. עשר שנות נישואין, לא נלך לרבנות. רק תני לי ללכת.

הוא לא אמר "משעממת". אבל הוא אמר: "אני רוצה לחיות, יעל. באמת לחיות. לא לעבוד, לסגור חובות, לחזור הביתה, לראות טלוויזיה ולמות." והיא הבינה.

עמית יצא. השאיר את המפתח על השידה בכניסה. הדלת נסגרה בשקט, בלי טריקה. בחוץ שמעה מנוע של מונית.

בערב היא ישבה שעתיים במטבח, בוהה בקיר. על השיש עמדה כוס תה נענע שהתקררה לגמרי. היא רצתה לבכות, אבל לא הצליחה. במקום זה הלכה לישון. בבוקר קמה, התקלחה, לבשה חולצה ירוקה חדשה וקנתה לעצמה בורקס בחנות של מוטי. מוטי, שהכיר אותה מאז שהיתה בת שש, ראה משהו בעיניים שלה ופשוט שם לה עוד אחד בלי לשאול.

החודש הראשון היה רע. היא הייתה פותחת את החנות, אבל לא סידרה את הזרים. פשוט ישבה מאחורי הקופה, בודקת טלפון. לקוחות שאלו מה קרה, והיא חייכה: "עייפות, הכול בסדר." בלילות הייתה מפרקת את החדר של עמית. לא מתוך כעס. פשוט לא יכלה לראות את הספרים שלו על המדף בסלון. ארזה אותם בשקיות. לקחה לספרייה העירונית ברמת אביב. הספרנית שאלה: "את בטוחה? יש פה מהדורות ישנות ששוות הרבה." יעל אמרה: "קחי."

בינתיים, לירז ועמית שכרו דירה קטנה ביפו, קרוב לשוק הפשפשים. שכנה מהבניין שלחה לה תמונה בטעות בוואטסאפ — עמית יושב במסעדה עם לירז, צוחק, מחזיק יד. יעל מחקה את הצ'אט. לא חסמה. פשוט הפסיקה להסתכל.

בקיץ היא התחילה לרוץ. כל בוקר בשש, לאורך הים, עד נמל תל אביב. בהתחלה מאתיים מטר והיא נחנקה. אחרי חודש היא רצה ארבעה קילומטר בלי לעצור. ירכיה התחזקו, הנשימה נעשתה סדירה. בערבים למדה קורס בעיצוב פרחוני דיגיטלי — דבר שמעולם לא היה לה זמן אליו כשעמית היה בבית. לראשונה מזה עשור, היא לא הייתה צריכה לשאול אף אחד אם זה בסדר שהיא חוזרת מאוחר.

החורף הגיע, ויעל הרחיבה את החנות. לקחה עובדת חדשה, סטודנטית בשם מאיה. שכרה קומה עליונה ואחסנה שם קופסאות. ביום שהסירה את השלט הישן ותלתה חדש — "הפרחים של יעל" ללא שם המשפחה של עמית — היא הרגישה כאילו הורידה מעיל כבד.

ואז, בינואר, שמונה חודשים אחרי שעזב, הוא חזר.

הטלפון צלצל בערב שישי. היא זיהתה את המספר. לא ענתה. הוא התקשר שוב. ושוב. בהודעה השמינית הוא כתב: "יעל, אני בבית חולים וולפסון. התקף לב. בבקשה תבואי."

היא הגיעה. לא מיד. קנתה קפה, ישבה עשר דקות במכונית בחניון, והסתכלה על הכניסה. בית החולים היה מוכר לה — כאן טיפלו באמא שלה לפני חמש שנים. העצב היה תלוי בין הבניינים כמו אדים ישנים.

עמית שכב במיטה במחלקה פנימית, חיוור, עם אינפוזיה ביד. פניו נפלו. שיערו, שהיה שחור לגמרי לפני שמונה חודשים, האפיר לגמרי. הוא נראה כמו אב שלו. או סבא. יעל עמדה בפתח החדר עם זר קטן, לבנדר וקמומיל, והוא הסתכל עליה כאילו ראה רוח רפאים.

— היא עזבה, — אמר. — לקחה חסכונות. עזבה אותי יומיים אחרי האשפוז. לירז… היא התקשרה לאמא שלי ואמרה שהיא לא אחות. היא בת עשרים ושבע. מה היא רצתה, לחיות עם חולה לב?

יעל לא אמרה כלום. משכה כיסא, ישבה.

— אני יודע שטעיתי, — הוא אמר. — אני מצטער. תני לי לחזור.

היא הביטה בו. לא בכעס. לא בניצחון. בפשטות, כמו שמסתכלים על עץ יבש בגינה שהפסיק לגדול פרי.

— אתה יכול להתאושש, — היא אמרה לבסוף. — אשלח לך אוכל. אבל אתה לא גר איתי יותר.

— יעל…

— תקשיב לי. — היא שלפה תיקייה קטנה מתיקה. — יש קרן השתלמות משותפת. חסכנו מאה ארבעים אלף שקל. הסכום הזה, חצי ממנו, אני מושכת לטיפולים שלך. חצי שני — שלי. חילקתי. הנה, ניירת בשבילך. תחתום.

הוא הביט בניירות. ידו רעדה.

— את לא רוצה שאחזור?

— אני רוצה שתחיה. באמת. אבל איתי — לא.

— ובלעדייך?

— תלך לעיריית תל אביב. תבקש דיור מוגן. יש רשימה. אולי תקבל בעוד חודש. אולי בעוד תשעה חודשים. אני לא יודעת. זו לא האחריות שלי.

באותו הרגע אחות נכנסה, ראתה אותם, עצרה. "לבדוק לחץ דם?" שאלה, ויעל ענתה: "כן, תבדקי, בבקשה. אני מחכה בחוץ."

בחוץ היא חיכתה עשרים דקות. כשחזרה, התיקייה הייתה חתומה. עמית ישב במיטה, בוהה בחלון. "אין לך לב," הוא אמר.

"יש לי," היא ענתה, "אבל הפסקתי לתת לך אותו. את הלב שלי יש לי. הוא שלי."

היא הניחה את הזר על השידה ויצאה.

למחרת בבוקר, בשעה שהחנות עוד לא נפתחה, מאיה באה מוקדם וראתה את יעל יושבת עם קפה, מסמנת משהו ביומן. "הכול בסדר?" שאלה.

יעל הביטה על השעון. "כן," אמרה. "אחר כך אקח ממתקי ורדים למשלוח. ואז דואר. ואז, אולי, בערב, ארוץ קצת לים."

היא לא חיפשה צדק. היא פשוט קנתה לעצמה כרטיס בכיוון אחד.