הוא בא לקחת את חפציה. הפגישה במסדרון שינתה הכול.

אני אחות במחלקה פנימית ג' ברמב"ם כבר שמונה שנים. במשמרת לילה ראיתי מוות מכל הסוגים: מרגיע, אלים, פתאומי. אבל אישה אחת, בת שמונים ושתיים, נכנסה לי מתחת לעור כמו רסיס שאי אפשר להוציא. קראו לה חוה.

היא הגיעה אלינו באמבולנס מדירת שיכון בשכונת נווה שאנן, אחרי נפילה קשה בסלון. גוף קטן, ידיים כחולות מידי, ושיער לבן דליל. לצדה, בכניסה, עמדה אישה בגיל חמישים ומשהו, מעיל חורף על הזרוע, תיק בד ישן על הכתף. "אני רותי," היא אמרה לי. "אני מטפלת בחוה כבר שלוש שנים. גרה אצלה, בעצם, בחדר הקטן."

מהיום הראשון הבנתי את הסידור. משפחה — אין. רק רותי, שישבה על הכיסא הצמוד למיטה כל אחר צהריים, מחליפה לחוה מים בכוס, מתקנת לה את הכרית מתחת לצוואר. וחוה, מול חלון שפונה מערבה, מביטה ברצועת ים קטנה בין שני בניינים.

בערבים, אחרי חלוקת התרופות, הייתי נכנסת אליה עם כוס תה. פעם אחת, כשרותי ירדה לקנות תרופות בבית מרקחת, חוה החלה לדבר. סיפרה על הבן שלה, אבי, ועל אשתו ליאת שעזבה אותו לפני שנים. אבא שלו מת לפני חמש־עשרה שנה, ומאז, היא אמרה בקול רדוד, "רותי הפכה להיות הבית שלי. הבן שלי — הוא כבר שנים לא הבית של אף אחד."

כמה ימים אחר כך, בוקר אחד, הייתי בעמדת האחיות כשהטלפון צלצל. על הקו היה אבי. "האם עוד נושמת?" שאל. בלי שלום, בלי שם. "האם נושמת", כמו בודק מד־חום. עניתי לו: "אמא שלך יציבה, אבל חלשה. אולי תבוא לבקר." הוא פלט איזו הברה וניתק.

חזרתי לחדר של חוה. רותי ישבה שם וקילפה לה תפוח לפרוסות דקות, מסדרת אותן על צלחת קטנה כמו עלי כותרת. סיפרתי להן על השיחה. רותי לא הרימה את הראש מהתפוח, רק הידיים שלה נעצרו לרגע. חוה אמרה, "הוא מחכה לדירה, נכון? נווה שאנן, שלושה חדרים, מרפסת קטנה. שווה חצי מיליון שקל לפחות." המילים נפלו ממנה כמו עובדה ישנה, בלי האשמה. זה כאב עוד יותר.

בלילות הכי גרועים, כשלא הצליחה להירדם, רותי הייתה שם, על הכיסא הצמוד למיטה. המנורה הקטנה הכתה צל על התמונה שחוה החזיקה כל הזמן על השידה שלה — תמונה של אבי בגיל חמש, עם אופניים. חוה לא בכתה. רק אצבעותיה נגעו בזכוכית, שוב ושוב, כמו מי שמנסה לזכור איך לחבק.

בסוף השבוע, מצבה התדרדר. בשבת בצהריים, כשהרופא התורן אישר, נכנסנו — אני ורותי. חוה הביטה בי, פרצוף קטן ומבוהל. היא תפסה לרותי את פרק היד ואמרה בקול שכמעט לא נשמע: "הילד שלי… לא בא?"

אלה היו המילים האחרונות שלה. דקה אחרי, הלב נדם. רותי לא זזה מהכיסא. רק החזיקה את היד שכבר לא לחצה חזרה.

התקשרתי לאבי מהאגף. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, אור אחרון של סתיו נח על הרצפה. "אבי, אמא נפטרה," אמרתי. הוא שתק שתי שניות, ואז ענה: "סבבה. מחר אקפוץ לקחת את הדברים שלה." צליל של טלוויזיה ברקע, איזה שעשועון. הוא ניתק.

למחרת, תשע בבוקר. אבי נכנס למסדרון, בלונדיני דהוי, חולצת פולו מתוחה על כרס קטנה, תיק ניילון ביד. הוא כבר פסע לכיוון דלפק האחיות כשראה את מנחם, עורך דין קשיש בחליפה, יושב על ספסל ומחזיק קלסר חום. רותי עמדה קצת בצד, ליד אוטומט הקפה, ידיה שלובות סביב כוס פלסטיק ריקה.

מנחם נעמד, הוציא דף. "אדון אבי? יש לי מסמך מאמא שלך. שכר הדירה, את מבין. רותי, שטיפלה בחוה בשלוש השנים האחרונות, קיבלה את הדירה בייפוי כוח מתמשך, חתום ומאושר. והנה –" הוא שלף מעטפה קטנה והושיט לאבי.

אבי קרע אותה. נפל ממנה צ'ק בנקאי, על סכום של שקל אחד.

הפנים של אבי הפכו לבנות. "מה זה השטויות האלה?!" הוא צעק, מסתובב לעבר רותי. "את חושבת שאת תגורי בדירה של אמא שלי?" רותי לא ענתה. היא רק הידקה את הכוס הריקה ביד.

מנחם כבר שם את הקלסר בתיק ואמר, "אמא שלך ביקשה שתדע שהיא לא שכחה אותך. היא רק דאגה לחלק הכי טוב של הירושה למי שהיה איתה כל יום, לא רק בטלפון." ואז, ברכות לא אופיינית לעורכי דין, הוסיף: "היא השאירה לך גם את התמונה מהשידה, של הילד עם האופניים. היא אמרה שתזהה."

אבי ניסה לחטוף את הקלסר, אבל מנחם הסתובב ופסע החוצה. אבי עמד דום, תיק הניילון התרוקן מידו, נפל ונשפך: חלוק רחצה דקיק, זוג נעלי בית, ומסרק ורוד. עובדת ניקיון חלפה על פניו עם דלי; הוא בקושי הבחין.

אני הושטתי לו את התמונה. הוא לקח אותה, הפך והביט. על הגב, בכתב יד רועד, היה כתוב: "תודה על שלוש השנים, רותי. סליחה, אבי."

הוא לא אמר מילה. יצא מהדלת, כמעט דרס את אוטומט הקפה שעמד בכניסה. רותי נשארה לעמוד במסדרון, מסתכלת על הדלת שנטרקה, ואז התכופפה לאסוף את החלוק ואת נעלי הבית מהרצפה, מקפלת אותם בזהירות, כאילו עדיין אפשר להשתמש בהם.

לא ראיתי את אבי שוב.

נתקלתי ברותי בסופרמרקט בשכונת הדר, כמה חודשים אחר כך. עגלת הירוקת שלה נעצרה ליד שלי. היא סיפרה שסידרה את הדירה מחדש, שהחדר הקטן — זה שהיה שלה — הפך לפינת עבודה, ושהיא עדיין ישנה בחדר הישן של חוה, "כי אני לא מצליחה לזוז ממנו." מהתיק שלה היא שלפה משהו ועטפה בו את עגבניות: קופסת נעליים ישנה, שמצאה בארון אחרי שעברה רשמית לדירה. בתוכה, אמרה, היו מכתבים שחוה החלה לכתוב אחת־עשרה שנים קודם, בדיוק כשאבי הפסיק לבקר.

היא הוציאה דף מקופל, מוכתם בקפה ישן, והניחה אותו על ידית העגלה בינינו. לא הקריאה אותו. רק הצביעה על שורה אחת, כדי שאקרא בעצמי: "היום התקשר ושאל אם אני עדיין נושמת. לא שאל איך אני. רק אם."

רותי קיפלה את הדף בחזרה, שמה אותו בתיק, ליד ארנק ומפתחות, כמו דבר שצריך לשאת איתך תמיד, לא כדי לקרוא, אלא כדי לזכור שיש לו משקל.