תתרחק מהבת שלי.

קולו של האב היה נמוך. אבל כל אולם הנשפים שמע.

מתחת לנברשות הזהב עמד ילד יחף, קפוא במקומו, יד אחת מורמת למחצה לעבר הנערה שישבה בכיסא הגלגלים.

לחייו היו מכוסות אבק. חולצתו הייתה גדולה עליו בשניים. המכנסיים הקרועים נגמרו מעל הקרסוליים, ורגליו החשופות נראו כמו פצע פתוח על הרצפה המבריקה.

אבל הוא לא זזקדימה.

הוא הוריד את ידו.

"אני לא אפגע בה," אמר בשקט.

הנערה הביטה בו מתוך הכיסא. שמלתה הוורודה הייתה מקופלת בצניעות על ברכיה. היא נראתה עייפה באופן שילדים אינם אמורים להיראות עייפים — כאילו כולם כבר קיבלו החלטה על מה שחייה לא יכולים להכיל.

הנער הפנה את מבטו לאב.

"האם מותר לי לשאול אותה משהו?"

האב היסס.

ואז הנערה הנהנה לאט.

הנער הסתכל רק עליה.

"את רוצה לנסות?"

שתיקה כבדה שטפה את האולם.

אצבעותיה של הנערה התהדקו על זרועות הכיסא.

עיניה התמלאו פחד.

ותקווה.

האב לחש, "לא… בבקשה."

אבל היא פשטה את ידה לעברו של הנער.

הוא אחז בה בעדינות, בשתי ידיו.

ואז, כשכל גופה רעד, היא דחפה את עצמה למעלה.

רגליה רטטו תחתיה.

היא כמעט נפלה.

הנער אחז בה.

אישה מהקהל פלטה קריאת פליאה.

ידו של האב עלתה לפה כשבתו עמדה לפניו, על רגליה שלה, בפעם הראשונה מזה שנים.

הוא כמעט לא יכול היה לנשום.

"איך…"

הנערה הביטה בו, דמעות זולגות על פניה דרך חיוך קטן ושבור.

והנער לחש, "כי היא ביקשה ממני לבוא."

האולם לא נשם.

האב הביט בבנו — לא, לא בבנו. בנער הזה. הנער הזר עם הרגליים החשופות ועם עיניים שלא הסתירו דבר.

"ביקשה ממך?" קולו שבר.

הנערה לחצה את יד הנער חזק יותר. היא עדיין רעדה. רגליה זכרו רק מעט — כאילו הגוף הוא ספר שמישהו קרא ממנו דפים שלמים, ומה שנותר הוא הדים של תנועה. אבל היא עמדה.

זה היה מספיק.

"אבא," אמרה, ובפעם הראשונה מזה זמן רב קולה לא ביקש רשות.

האב ירד מעל עצמו לאט, כמו מגדל שמתפרק קומה אחת בכל פעם.

"מה קרה כאן," אמר, ולא היה זה שאלה אלא קיר.

הנערה שחררה את יד הנער לרגע. רק רגע. כפות רגליה מצאו את הרצפה, את הקור המבריק שלה, ועמדו בו. לבד.

"הכרנו בגן," אמרה. "לפני שנתיים. כשאדון אחוז עוד הייתה לי ממשלה על הרגליים."

מישהו מהקהל שאף אוויר.

"היינו קוראים ספרים על הדשא," המשיכה, "ואני סיפרתי לו שאני מפחדת. שכולם אומרים שלא אעמוד שוב. ושאני לא מאמינה להם, אבל גם לא מאמינה לעצמי."

הנער הוריד את מבטו לרגע. לא בבושה. משהו אחר. משהו כמו זיכרון שכואב ממש.

"ואני אמרתי לה שהיא תעמוד," אמר בשקט. "ושכשיגיע הרגע, אני אבוא."

האב לא זזנה.

"לאן הלכת?" שאלה הנערה, ועכשיו היה בקולה משהו שלא שמע בו האב מזה שנים — עצב של ילד שאיבד משהו אמיתי. "שנה שלמה לא ראיתי אותך."

הנער הביט בה.

"עברנו," אמר. "אמא לא יכלה לשלם את השכירות."

האב קפא.

"ישבתי," המשיך הנער, "בשכונה אחרת. ועבדתי. שוטפי כלים, קיפול בגדים, כל מה שנתנו לי." הוא עצר. "חיסכתי מספיק לכרטיס אוטובוס."

שתיקה.

"לכרטיס אוטובוס אחד," אמר. "ובאתי הנה."

אישה ליד הקיר הוציאה מטפחת. גבר ליד השולחן הסתובב הצידה כדי שלא יראו אותו.

האב של הנערה עמד שם, בחליפתו הכחולה שעלתה יותר ממה שהנער ראה בחייו, עם הסנטר שלו שלא ידע לאן לרדת.

"אתה," אמר האב, ונעצר.

הנער לא השפיל את ראשו.

"אני יודע שאני לא שייך כאן," אמר. "אני יודע מה אני נראה. שמעתי מה אמרו עלי כשנכנסתי." הוא הסתכל ישר לעיני האב. "אבל הבטחתי לה. ואני לא אנשכח הבטחות."

הנערה — שרגליה עדיין רעדו, שעדיין לא הייתה בטוחה שהן ישאו אותה עוד רגע — פנתה לאביה.

"הוא הדבר היחיד," לחשה, "שהאמין בי כשאף אחד לא האמין."

האב פתח את פיו.

סגר אותו.

פתח שוב.

"שמך," אמר סוף סוף, וקולו לא היה עוד נמוך. הוא היה סדוק. "שמך הוא?"

"אריאל," אמר הנער.

האב הסתכל עליו זמן ארוך. על הרגליים החשופות. על החולצה הגדולה. על העיניים שלא ביקשו דבר מלבד להיות שם.

ואז הוא כרע ברך על הרצפה המבריקה של אולמות נשפים שהוא שילם עליה מחיר שלא ייאמן — ופרק נעל אחת מרגלו.

ואז את השנייה.

הגבר עם החליפה הכחולה ישב יחף על הרצפה ודחף את נעליו לעבר הנער.

"הן גדולות עליך," אמר, וקולו לא היה שווה. "אבל עדיף מכלום."

האולם כולו לא זז.

הנער הביט בנעליים. הביט באב. ולא לקח אותן.

"אני לא צריך את החמלה שלך," אמר בנחת. "אני לא באתי בשביל זה."

האב הנהן לאט.

"אני יודע," אמר. "אני יודע למה באת."

הוא קם. הביט בבתו שעמדה על רגליה, עייפה ורועדת ויפה בצורה שלא הצליח לנשום ממנה.

"אני חשבתי," אמר לה, "שאני מגן עליך. ששמירה פירושה — להרחיק את כל מה שעלול לכאוב."

הנערה הביטה בו.

"כאב הכי הרבה," אמרה בשקט, "הבדידות."

האב עצם את עיניו.

כשפתח אותן שוב הוא הביט בנער.

"אריאל," אמר. "האם תרצה לרקוד איתה?"

והנערה שנשמה בקושי, שרגליה זכרו אך לא ידעו, הושיטה את ידה לנער בפעם השנייה באותו הלילה.

הפעם בלי לרעוד.

המוזיקה — שהפסיקה מתי שהיה — חזרה. מישהו ניגש לפסנתר בפינה. הצלילים עלו נמוך, מהססים, ואחר כך מלאים.

הנער אחז בידה.

ורקדו.

לא בצורה מושלמת. לא בצורה שאולמות נשפים מציירים בתמונות — לא היה בזה חן לימודי, לא תנועה מדודה. היא דחפה כל צעד מתוך עצמה, ממעמקי שרירים שנרדמו, וכל פעם שהיא כמעט אבדה את שיווי משקלה הוא היה שם, בלי להגיד כלום, בלי להוריד אותה.

בסוף היא צחקה.

צחוק קטן, מופתע, כזה שיוצא כשמשהו שהיה נסגר פותח אחרי זמן רב מדי.

והנער חייך — חיוך אמיתי, ראשון, שעשה אותו פתאום לילד ולא לאיזה סמל.

האב ישב בכיסא הריק שלה.

לא בגלל שנפל. אלא בגלל שצריך היה לרגע להיות במקום שבו הבת שלו הייתה כל הזמן — להביט מהכיסא, להביט מלמטה, לראות את האולם מהמקום שהוא לא ראה מעולם.

אחרי שהמוזיקה נגמרה, אחרי שהקהל החל לנשום שוב, אחרי שהנערה ישבה בחזרה כי הרגליים כבר לא יכלו יותר — האב ניגש לנער.

הוציא ממעילו מפתח.

"הכתובת שלנו," אמר, ורשם על פיסת נייר. "מחר. שמונה בבוקר. תבוא לאכול ארוחת בוקר."

הנער לא לקח את הנייר מיד.

"אני לא בא בשביל האוכל," אמר.

"אני יודע," אמר האב. "תבוא בשביל שהיא תהיה פחות לבד."

רגע ארוך עבר בין שניהם.

הנער לקח את הנייר.

קיפל אותו לרבעים קטנים ושם אותו בכיס של המכנסיים הקרועים.

יצא מהאולם בלי להסתכל אחורה, ורגליו החשופות עשו רעש עדין על הרצפה המבריקה — עד שנגמר הרעש, ועד שנגמרה הדרך, ועד שנגמר הלילה.

בחוץ, מתחת לשמיים שהחלו להסתדר מחדש אחרי גשם, הוא עמד לרגע.

הוציא את הנייר.

הביט בכתובת.

ולראשונה מזה שנה שלמה, הייתה לו סיבה לקום מחר בבוקר שלא הייתה רק הישרדות.