המוסך של יעקב, שני קומות של חשבוניות

בתיה כרמלי הניחה את הכוס על הדלפק ולרגע הביטה בלוח השנה, שבו טוש אדום סימן את החמישה עשר בספטמבר — היום שבו נגמרה תקופת הגרייס בבנק. היא הייתה בת חמישים ושלוש ובעלת מוסך ברחוב הרצל בחולון, שאותו ניהלה יחד עם בעלה יעקב במשך עשרים ואחת שנה, עד שיעקב נפטר מהתקף לב בשנה שעברה, במרץ, במחסן שמאחורי המוסך, בין שתי מכוניות מורמות.

המוסך נרשם על שם הבן. על שם רועי.

לבתיה לא היו טענות בעניין — כך סיכמו עוד בחיי יעקב, שהעסק יעבור לילד כדי שלא יהיו סיבוכים בירושה אחרי ההורה השני. עורך הדין ברחוב ויצמן ערך שטר מתנה, רועי חתם, לחצו ידיים. בתיה בכל זאת המשיכה לעבוד שם — ניהלה את ההנהלת חשבונות, קיבלה לקוחות, הכינה קפה למכונאים כשהיה קר. אף אחד לא שילם לה משכורת. "אמא, זה משפחתי, למה לנו חוזה" אמר לה רועי אז, והיא הסכימה, כי בטחה בו.

החתן לא בטח. אריק, בעלה של הבת שלה נועה, כבר חצי שנה זעם על כך שחמיו — כלומר יעקב, שכבר לא היה בין החיים כדי להתגונן — "העדיף את הבן", ואת הבת "מחק מהמשוואה". אריק עבד בסיטונאות חומרי בניין באזור התעשייה, השתכר לא רע, אבל אהב לומר בארוחת שישי שאין צדק, שעסק משפחתי זה עסק בשביל ילד אחד, והשאר שישמחו בצלחת החמין.

בתיה שתקה בארוחות האלה. חתכה עוף, מזגה מיץ, ושתקה.

עד היום שבו הגיעה למוסך ומצאה שם פקיד הוצאה לפועל.

זה היה יום שלישי, העשרים ושלושה בספטמבר. גשם ירד מהבוקר, כזה דק ומתמשך שיש בחולון בסתיו, כשהעלים על העצים ברחוב עוד ירוקים אבל כבר כבדים ממים. הפקיד, גבר צעיר בחליפה גדולה עליו מדי, עמד ליד המעלית ההידראולית והקריא לרועי את הצו. עיקול על מיטלטלין. שתי מכוניות של לקוחות במוסך עלולות ללכת למכירה פומבית אם החוב לא ייפרע תוך ארבעה עשר יום.

"איזה חוב?" שאלה בתיה, מניחה את התיק על הכיסא.

התברר שרועי לקח הלוואה ל"פיתוח העסק" — מאה ועשרים אלף שקל, בחברת אשראי חוץ־בנקאית ליד כיכר המדינה, כי הבנק סירב לו על אשראי בגלל היעדר היסטוריה. הכסף לא הלך למוסך, אלא לדירה עבור החברה שלו בבאר שבע, דבר שבתיה גילתה רק מפי פקיד ההוצאה לפועל, כי במסמכים היתה כתובת הנכס שהיה מעוקל בערבות.

והערבה — כי מישהו הרי היה צריך לחתום, כיוון שלרועי לבדו לא היתה יכולת החזר — היתה היא. בתיה. החתימה שלה, תעודת הזהות שלה, חוזה שמעולם לא קראה, כי הבן הביא לה "ניירת לחתימה בעניין ביטוח המוסך" לפני חצי שנה, והיא חתמה, כי בטחה בו.

"אמא, אני אחזיר, רק תני לי זמן" חזר רועי, אחרי שהפקיד כבר יצא, והגשם תופף על הפח בחניה.

"כמה זמן, רועי? כי הפקיד נתן ארבעה עשר יום."

הבן לא ענה. הוא הפנה מבט לעבר החלון, שם עמדה מזדה אדומה של לקוחה, גברת שרה מרחוב סוקולוב, שהגיעה כל חודש לטיפול ותמיד הביאה עוגת שמרים.

בערב בתיה התקשרה לבת שלה. נועה ענתה אחרי הצלצול השלישי, ברקע נשמע הטלוויזיה — דווקא שידרו תוכנית שיפוצים — וקולו של אריק שצעק משהו לילד.

"ידעת?" שאלה בתיה בלי שלום.

השתיקה בצד השני נמשכה שלוש שניות יותר מדי.

"אריק אמר שמשהו… שלרועי היו בעיות. אבל לא ידעתי שזה כזה חמור."

"שזה כזה חמור, כלומר שהחתימה שלי תלויה על מאה ועשרים אלף שקל? שאם רועי לא יחזיר, ההוצאה לפועל תעקל את המוסך, כי זה הרכוש היחיד שיש לי כערבה?"

נועה לא אמרה כלום. במקום זה נשמע בטלפון קולו של אריק, שרצה בבירור שבתיה תשמע:

"נו, לא אמרתי? אין צדק. הילד קיבל עסק, ועכשיו הוא סוחב גם את אמא לתוך זה. ככה עושים עסקים משפחתיים יפים."

בתיה ניתקה בלי מילה. ישבה ליד שולחן המטבח, אותו שולחן שיעקב אכל עליו ארוחות בוקר שלושים שנה, ולרגע הסתכלה על תבנית המפה — משבצות אדום־לבן, שנקנתה עוד בשוק הכרמל בשנות התשעים.

בבוקר נסעה למשרד עורך דין ברחוב ז'בוטינסקי. עורך הדין, מר אלוני, אדם מעל גיל שישים עם משקפיים על קצה האף, קרא את חוזה הערבות פעמיים.

"החתימה שלך תקפה. אבל יש משהו מעניין יותר" אמר, מצביע על סעיף תשע. "חוזה מתנת המוסך לבן כלל תניית ביטול. אם המקבל נהג בכפיות טובה חמורה או הביא את הרכוש לסכנת עיקול בלי ידיעת הנותן, הנותן רשאי לבטל את המתנה."

בתיה שתקה, מנסה לסדר את זה בראש.

"במילים אחרות" הוסיף עורך הדין, "בעלך המנוח דאג לך בדיוק למקרה כזה. את יכולה לבטל את המתנה והמוסך יחזור אלייך. ואז את מחליטה מה קורה עם החוב של הבן — ואם בכלל לשלם אותו מנכסי העסק."

שלושה שבועות אחר כך, בשעות אחר הצהריים של יום שישי, כשהמוסך הדיף ריח של שמן מנוע ואספלט רטוב אחרי הגשם, בתיה הזמינה את רועי ואת אריק לשיחה. נועה הגיעה גם היא, בלי הזמנה, חיוורת, כשהילד אצל השכנה.

על הדלפק היה תיק — חום, עם גומייה, בדיוק כמו זה שיעקב שמר בו פעם את מסמכי המוסך. בפנים: שטר נוטריוני של ביטול המתנה, כבר חתום אצל עורך הדין ברחוב ז'בוטינסקי שלושה ימים קודם לכן, וחוזה מכירת המוסך לחברת הובלות מחולון, שכבר חודש דרשה לרכוש את הנכס — תמורת מיליון ומאתיים אלף שקל.

"אמא, מה זה?" רועי מתח יד לתיק, אבל בתיה הניחה עליו את כף היד.

"זה שהמוסך מיום שלישי שוב שלי. ושביום שני אני חותמת על המכירה. מהכסף הזה אני מחזירה את ההלוואה שלך בחברת האשראי, כי החתימה שלי תלויה שם ואני לא מתכוונת לחכות עד שההוצאה לפועל תעקל לי את המחבתות מהמטבח. השאר הולך לפנסיה שלי, כי עשרים ואחת שנה עבדתי כאן בחינם ואף אחד אפילו לא הפריש לי ביטוח לאומי כמו שצריך."

"ואני?" קולו של רועי נשבר. "זה היה אמור להיות שלי."

"היה אמור. עד שמישהו שיעבד את זה בלי לשאול אותי."

אריק, שעמד ליד הדלת, פתח את הפה, אבל בתיה הביטה בכיוונו לראשונה מאז תחילת השיחה.

"ולך, אריק, אני אומרת רק דבר אחד. אמרת בכל ארוחה שאין צדק. ובכן, יש. הוא בדיוק קורה עכשיו. רק לא לכיוון שקיווית."

אף אחד לא ענה. מבעד לחלון עברה משאית זבל, מקרקשת בפחים — כמו בכל יום שישי בשעה הזו, כבר שנים, בלי קשר למה שקורה בפנים.

ביום שני בתיה נסעה למשרד עורך הדין לבד. חתמה על חוזה המכירה, וההעברה לסילוק ההלוואה יצאה באותו יום. בערב, בדרך הביתה, קנתה במאפייה בפינת הרחוב חלה מתוקה — כזאת שיעקב אהב — ואכלה אותה לבד, במטבח, ליד המפה במשבצות אדום, בלי לחכות שמישהו יתקשר.