הפתק על המקרר של רימה מבאר שבע

רימה בת השבעים ואחת גרה ברחוב הפלמ"ח, בקומה שלישית בלי מעלית, ובכל בוקר היא סופרת את המדרגות בקול – עשרים ואחת, כמו תרגיל נגד סחרחורת. הדירה קטנה, שני חדרים, והמטבח מריח תמיד קצת מקורנית וקצת מקפה טורקי שהיא מכינה בפינג'ן ישן שהיה של אמא שלה.

על דלת המקרר יש פתק מקומט, כתוב בעיפרון: "יום שלישי – תרופות. יום חמישי – שוק. אל תשכחי את גל."

גל הוא הנכד שלה, בן עשרים ושמונה, הבן של הבת היחידה שלה, שרון. שרון גרה במודיעין עם בעלה, ארז, ומזה שנה וחצי בערך רימה לא ראתה אותם. לא בגלל מריבה גדולה – זה התחיל מדבר קטן, כמעט מצחיק אם זה לא היה כואב כל כך.

זה קרה בחג הפסח לפני שנה וחצי. רימה הביאה לסדר בבית של שרון קערת חרוסת בכלי הזכוכית של אמא שלה, ואמרה משהו על זה שהיא לא אוהבת איך ארז מדבר לפעמים אל גל, קצת יבש מדי, קצת מתנשא. זה נאמר בשקט, בין המנה הראשונה לשנייה, אבל ארז שמע. הוא לא צעק. הוא רק אמר: "רימה, את לא גרה פה, ואת לא מגדלת את הילד שלי." ושרון, שישבה באמצע, לא אמרה כלום. זו הייתה השתיקה שכאבה הכי הרבה.

מאז – שיחות טלפון קצרות, יום הולדת אחד שדולג, פסח אחד שרימה עשתה לבד עם קופסת מצות ותרנגולת קטנה בשביל אחת. גל, לעומת זאת, לא נעלם. הוא בא בשקט, בלי לספר להורים, פעם בשבועיים בערך, תמיד ביום שלישי אחרי העבודה שלו במעבדה בבאר שבע. הוא מביא בורקס מהמאפייה בשכונה, יושב על הכיסא הישן ליד השולחן, ומספר לה על העבודה, על החברה שלו נועה, על התוכניות שלהם.

בשבוע שעבר גל הגיע עם פנים רציניות. הוא הניח על השולחן תיקיית ניילון שקופה, מהסוג שקונים בסטימצקי, ואמר: "סבתא, אני צריך שתחתמי לי על משהו."

רימה שמה משקפיים וקראה. זה היה ייפוי כוח, ומסמך נוסף – טופס מהבנק. שרון ואיתה ארז, מסתבר, פנו לבנק כדי לבדוק אפשרות למנות אפוטרופוס על נכסי רימה "למקרה שיהיה צורך בעתיד", וגל, כנציג המשפחה היחיד שנשאר בקשר איתה, התבקש להביא לה את הטפסים כדי שתחתום מרצונה, כביכול, על ויתור על חלק מהסמכות שלה על החשבון בבנק הפועלים שלה.

"מי ביקש את זה?" היא שאלה, בלי לצעוק.

"אמא. ואבא." גל היסס. "הם אמרו שזה בשבילך, שיהיה לך יותר קל, שמישהו יעזור לך עם התשלומים."

רימה הסתכלה על הטופס. שלוש ועשרים אחר הצהריים, אור השמש נכנס דרך התריס ומצייר פסים על השולחן. היא לקחה את הפינג'ן הישן, שטפה אותו באיטיות מיותרת, והניחה אותו להתייבש הפוך על מגבת. רק אז היא אמרה: "תגיד להם שאני אחשוב על זה."

היא לא חתמה. במקום זה, למחרת בבוקר, היא התקשרה למספר שהייתה כותבת על פתקים כבר שנתיים – עורכת הדין שלה, שמחה כהן, שיש לה משרד קטן ברחוב הרצל, מעל חנות התכשיטים. רימה סיפרה לה הכל: על החרוסת, על השתיקה של שרון, על הטופס. שמחה שאלה שאלה אחת בלבד: "יש לך רכוש חוץ מהדירה?"

"יש לי גם חלקת אדמה קטנה בעומר, ירושה מבעלי המנוח. ויש חסכונות – קצת יותר משלוש מאות אלף שקל, בפיקדון."

שמחה נשמה עמוק. "רימה, אני חושבת שהגיע הזמן שתעשי צוואה מסודרת. לא כי מישהו מכריח אותך – אלא כי את רוצה שהדברים יהיו ברורים, לפי הראש שלך, לא לפי מה שאחרים חושבים שטוב בשבילך."

הפגישה נקבעה לשבוע הבא, ביום רביעי, בשעה עשר בבוקר.

באותו שבוע שרון התקשרה, לראשונה מזה חודשיים. הקול שלה היה מתוח. "אמא, גל אמר שלא חתמת. את מבינה שזה בשבילך? מה אם יקרה לך משהו ולא יהיה למי לטפל בכסף?"

רימה ישבה על הכיסא ליד הטלפון הקבוע שעדיין לא הורידה מהקיר, למרות שיש לה גם נייד. "שרון, מתי הפעם האחרונה שדיברת איתי בלי שיש לך משהו לבקש?"

השתיקה בטלפון נמשכה חמש שניות ארוכות.

"את יודעת מה," רימה המשיכה, "כשבאת לפני שנה וחצי לפסח, לא ביקשתי ממך כלום. רק אמרתי מה שראיתי. ואת שתקת. עכשיו את מתקשרת כי אתם צריכים חתימה."

"ארז לא התכוון…"

"ארז אמר בדיוק מה שהתכוון. ואת ישבת שם ולא אמרת מילה. זה מה שכואב, שרון. לא הטון שלו. השתיקה שלך."

ביום רביעי, בעשר בבוקר בדיוק, רימה ישבה במשרד של שמחה כהן. על השולחן היה תיק חום עם המילה "עיזבון – רימה בוכריס" כתובה עליו בכתב יד מסודר. רימה לבשה את החולצה הכחולה שלה, זו שגל אמר לה פעם שמתאימה לצבע העיניים שלה, והביאה איתה תיק ובו תעודת הזהות, נסח טאבו של הדירה, ואישור הפיקדון מהבנק.

שמחה קראה בקול את הסעיפים. הדירה ברחוב הפלמ"ח – לגל, על שם מלא, עם זכות מגורים לרימה עד יום מותה. חלקת האדמה בעומר – תימכר, והכסף יחולק: שישים אחוז לגל, ארבעים אחוז לקרן מלגות על שם בעלה המנוח של רימה, לתלמידי הנדסה מהפריפריה. הפיקדון בבנק – יישאר על שם רימה, בשליטתה המלאה, ללא אפוטרופוס, "כל עוד היא צלולה בדעתה", כפי שקבעה בפירוש בסעיף מיוחד, עם אישור רפואי מצורף מהרופאה המשפחתית שלה שנבדקה לפני שבוע ונמצאה כשירה לחלוטין.

לשרון לא הוקצה דבר מהרכוש הנזיל. רק מכתב, שנשאר סגור במגירה של שמחה, שייפתח רק אם וכאשר שרון תבוא לבקר את אמה – לא כדי לבקש דבר, אלא סתם, כמו שבת מבקרת אמא.

כשגל בא ביום שלישי הבא, רימה כבר חיכתה לו עם הבורקס שהיא עצמה קנתה הפעם, וקומקום מים רותח. היא הניחה לפניו עותק מהצוואה, בתוך אותה תיקיית ניילון שקופה שהוא הביא לה שבוע קודם.

"סבתא, מה זה?"

"זה מה שהחלטתי. לא מה שמישהו ביקש ממני."

גל קרא, ואצבעותיו רעדו קלות כשהגיע לסעיף על הדירה. הוא הרים את העיניים אליה. "את לא חייבת…"

"אני יודעת שאני לא חייבת. בדיוק בגלל זה עשיתי את זה."

באותו ערב, ארז התקשר. רימה ראתה את השם שלו על המסך של הנייד, נשמה פעם אחת עמוקה, וענתה.

"רימה," הוא אמר, בקול שונה מהקול שהיא זכרה מהסדר, "שרון סיפרה לי על הצוואה. אני רוצה להבין למה."

"אתה לא צריך להבין, ארז. אתה צריך לזכור מה אמרת בפסח לפני שנה וחצי, ואתה צריך לשאול את עצמך למה אף אחד מכם לא בא לבקר אותי בלי שיש טופס בכיס."

הוא לא ענה מיד. ואז אמר, בקול נמוך יותר: "שרון בוכה כאן ליד. היא אומרת שהיא מתגעגעת אליך."

"אז שתבוא. לא ביום שלישי, כי זה היום של גל. שתבוא ביום אחר, בלי טפסים, בלי בקשות. אני אחכה."

היא ניתקה את השיחה, קמה, והלכה למטבח. הורידה את הפתק הישן מהמקרר ומחקה את המשפט "אל תשכחי את גל" – כי כבר לא הייתה צריכה לכתוב את זה, זה כבר לא היה משהו שאפשר לשכוח. במקומו כתבה משפט חדש, בעיפרון עבה יותר: "יום שלישי – גל. שאר הימים – מה שבא לי."

הפינג'ן היה עדיין רטוב על המגבת. היא הכינה לעצמה כוס קפה קטנה, ישבה ליד השולחן במטבח שהיה כולו שלה, ושתתה אותו לאט, בלי למהר לאף מקום.