ה”בסדר, אמא” ששלחה מיכל מגן יבנה

חליתי קשה, עם חום שלא ירד שלושה ימים. מיכל שלחה לינק לרופא באפליקציה של קופת חולים ו"תשתי הרבה, אמא, תשמרי על עצמך". שולה מהקומה השנייה הביאה מרק – שלה, בקופסת פלסטיק, פעמיים. הבראתי תוך שבוע – הלינק נשאר סגור, אף פעם לא לחצתי עליו. ודווקא הלינק הזה לא נתן לי מנוחה. יותר מהחום, יותר מכאבי הגב, יותר משלושה לילות עם כרית רטובה מזיעה. שכבתי אחר כך במיטה נקייה, כבר בריאה, ובהתי בהודעת הוואטסאפ מהבת שלי. "תשתי הרבה, אמא, תשמרי על עצמך". שבע מילים. בלי אימוג'י בסוף, למרות שפעם היתה שמה שלושה ברצף.

ואז הגיעה שולה. דפקה את הדפיקה המוכרת שלה – שלוש פעמים, תמיד באותו קצב. עמדה בדלת עם קופסת מרק, מדבקה עליה כתוב "שולה – יום שלישי", כי היא מתייקת הכל, אפילו חביתיות. "רבקה, את נראית כאילו ירדת מהצלב," אמרה במקום שלום. "יש לך חום?"

"שלושים ושמונה ושש."

"אז מחר אני מביאה עוד. תשכבי, אל תדברי."

והביאה. למחרת, בעשר בבוקר, עם קופסה חדשה. הפעם עם אטריות, כי – כך הסבירה – "מרק לבד זה לא מספיק, צריך משהו כבד לקיבה". המרק של שולה טעם כמו זה שאמא שלי הכינה בפתח תקווה, לפני שחלתה. גזר חתוך לאורך, לא בקוביות. פטרוזיליה. כרפס. טעם כזה שבוכים ממנו, לא מעצב, אלא מדבר שאין לו שם טוב.

שולה גרה מתחתיי כבר תשע שנים. עברה לשם אחרי שבעלה נפטר, מדירת ארבעה חדרים ברמת גן לדירת שני חדרים קטנה שלנו בגן יבנה. היא בת שבעים, אני בת שישים וארבע. אנחנו מכירות זו את זו כמו שתי שכנות בבניין – כלומר יודעות הכל ולא כלום. היא יודעת שאני אוהבת תה עם דבש, שיש לי בת בחיפה ונכדה בשם נועה, שהתמונה שלה תלויה לי על המקרר. אני יודעת שהיא הולכת לבית הכנסת בשבת בבוקר, גם בחורף, ושהבן שלה עידו מתקשר בימי שישי, אבל בקיצור. במשך תשע שנים היחסים בינינו נראו כך: בוקר טוב במדרגות, סוכר מושאל בדצמבר, ברכה מתחת לדלת בראש השנה. שכנות רגילה, ישראלית. בלי גלישה רגשית, בלי מחויבות. כך לפחות חשבתי. כי כשחליתי, התברר ששולה ראתה משהו שאני לא רציתי לראות. או שלא ידעתי איך.

מיכל עברה לחיפה לפני שש שנים. עברה בשביל אורן, אז החבר שלה, היום בעלה. הוא אמר שיש שם עבודה, עתיד, הים. אני אמרתי שגם בגן יבנה יש עתיד, ושמפה זה קרוב יותר. אבל בנות בגיל עשרים ושבע לא מקשיבות לאמהות שעבדו כל חייהן בספרייה העירונית ולא ראו עתיד מעבר לאשדוד.

השנתיים הראשונות היו עוד נסבלות. מיכל התקשרה כל כמה ימים, הגיעה לחגים, שלחה תמונות של נועה מחוף הכרמל. אחר כך נועה נכנסה לגן, אורן קודם בעבודה, מיכל התחילה לעבוד חצי משרה במשרד תרגומים, והשיחות התקצרו. פעם בשבוע. אחר כך פעם בשבועיים. אחר כך – הודעות עם אימוג'ים שהחליפו שיחות. לא רבנו. זה היה קל יותר, כי אז יודעים שמשהו לא בסדר. פשוט שתקנו יותר ויותר. כמו רדיו שמישהו מנמיך בנקודה אחת כל שבוע – לא שומעים את ההבדל, אבל בסוף יושבים בשקט ולא יודעים מתי המוזיקה נגמרה.

כשחליתי, כתבתי לה בקיצור: "מיכל, שפעת, שוכבת במיטה". התשובה הגיעה אחרי שעה. לינק לרופא באפליקציה. "תשתי הרבה, אמא, תשמרי על עצמך". אפילו לא שאלה אם יש לי משהו במקרר.

ביום הרביעי למחלה, כשהחום סוף סוף ירד מתחת לשלושים ושמונה, שולה הגיעה לא רק עם המרק. הביאה תה עם דבש ונענע – בתרמוס, כדי שלא אצטרך לקום למטבח. ישבה על כיסא בפרוזדור, כי לא רצתה שאדביק אותה בחזרה, ומבעד לדלת הסגורה של חדר השינה אמרה: "רבקה, אני יודעת שזה לא ענייני. אבל מתי הבת שלך היתה כאן בפעם האחרונה?"

השאלה נתקעה לי בגרון כמו עצם דג. לא עניתי מיד. שמעתי את שולה נושמת מעבר לדלת, לא ממהרת, כאילו יש לה כל הזמן שבעולם.

"בפסח," אמרה בסוף, כי לא הצלחתי לענות. "היא לא היתה כאן מפסח, רבקה. ראיתי אותה יוצאת מהבניין פעם אחת מאז, בחודש יוני, עם נועה. עשרים דקות. ישבה במכונית למטה כי לא היה לה חנייה."

"היא עסוקה," אמרתי מהמיטה, קול חלש, לא בגלל החום.

"אני יודעת שהיא עסוקה. גם עידו עסוק. אבל כשהוא היה בביתא"ר בצפון, הוא הגיע פעם בחודש עם תיק כביסה מלוכלכת, ואני שמחתי גם על זה. את יודעת למה אני מספרת לך את זה? כי הבת שלך שלחה לך לינק לרופא. את יודעת מה זה אומר? זה אומר שהיא מנהלת אותך כמו קליינטית. לא כמו אמא."

המילה הזו – קליינטית – נעצה בי משהו שכאב יותר מהחום. שכבתי שם, מתחת לשמיכה, ובכיתי בפעם הראשונה מזה שנים, לא בגלל שהיתי חולה, אלא בגלל שהבנתי ששולה, שלא קשורה אליי בדם, ידעה על החיים שלי יותר ממה שהבת שלי טרחה לדעת.

כעבור שבוע, כשכבר עמדתי על הרגליים, התקשרתי לעידו – הבן של שולה, לא לשולה עצמה. עורך דין למקרקעין, איש שקט, שזוכר אותי מתקופה שגרה איתי בבניין לפני שנסע לישיבה בצפון. שאלתי אם הוא יכול לבוא לרגע, "עניין מסמכים". הגיע ביום שישי אחר הצהריים, עם תיק דק. ישבנו בסלון, ואני הוצאתי מהמגירה תיקיה עם מסמכי הדירה – שני חדרים, שלושים ושתיים מטר, על שמי בלבד, קניתי אותה עם דן, בעלי המנוח, בשנת אלפיים ושתיים. שאלתי אותו איך לעשות שינוי בצוואה. לא כדי להעניש את מיכל – לא היה שם כעס, רק בהירות שלא היתה לי קודם. רציתי לחלק את הדירה, שערכה כשמונה מאות אלף שקל, בין מיכל לבין נועה – בנאמנות, עד שנועה תגיע לגיל עשרים ואחת – וסכום קטן, שלושים אלף שקל, שיירשם על שם שולה, "עבור הטיפול והדאגה שהיא נתנה לי כשהייתי חולה ואף אחד אחר לא בא".

עידו לא הביע דעה. רשם, שאל שאלות משפטיות, יצא. תוך שבועיים חתמתי על הצוואה החדשה אצל נוטריון ברחוב הרצל.

מיכל התקשרה יומיים אחרי שקיבלה את ההודעה מעורך הדין שהצוואה עודכנה – כי כך זה עובד, מודיעים ליורשים על שינויים מהותיים. הקול שלה רעד. "אמא, מה זה הסיפור עם השכנה שלך? למה יש לה שלושים אלף שקל בצוואה שלך?"

לא הרמתי קול. עמדתי במטבח, עם הטלפון על רמקול, ומירקתי גזר לסיר – בדיוק כמו שולה מלמדת אותי, חתוך לאורך.

"כי כשהייתי חולה עם שפעת ושלושה ימים עם חום של שלושים ותשע, היא הביאה לי מרק שלוש פעמים. ואת שלחת לי לינק."

שתיקה בקו. אחר כך: "אבל אמא, את יודעת שאני לא יכולה סתם לנסוע, יש לי את נועה, יש עבודה-"

"אני לא מבקשת שתעזבי הכל. אני מבקשת שתביני שיש הבדל בין לדאוג מרחוק לבין להיות כאן. שולה לא באה כי יש לה זמן פנוי. היא בת שבעים ומגיעה לה מנוחה יותר ממני. היא באה כי החליטה שזה חשוב לה."

מיכל בכתה בטלפון, ואמרה שהיא תבוא בשבת הקרובה. הגיעה, אכן, עם נועה, ונשארה ללון – לילה אחד, אחר כמה חודשים. ישבנו יחד, שתינו תה, ולא דיברתי איתה על הצוואה שוב. לא היה צורך. היא ראתה את הקופסה עם המדבקה "שולה – יום שלישי" עדיין במקרר, וידעה בדיוק למה היא שם.

שולה לא ידעה כלום על הצוואה עד שעידו סיפר לה, בשקט, בשיחת טלפון של יום שישי. באה למחרת עם קופסת עוגת דבש, דפקה שלוש פעמים כרגיל.

"רבקה, מה זו השטות הזאת עם עורך דין ומסמכים? אני לא הבאתי לך מרק בשביל כסף."

"אני יודעת," אמרתי, ופתחתי לה את הדלת רחב. "לא נתתי לך אותו בשביל שתגידי תודה. נתתי אותו כי זה מגיע לך."

היא נכנסה, הניחה את העוגה על השולחן, ולא דיברנו על זה יותר. בשבוע שאחרי זה היא הביאה גם מתכון לרוטב עגבניות, כתוב ביד על נייר מחברת, ואמרה שאני צריכה ללמוד להכין מרק כזה בעצמי, "כי אני לא תמיד אהיה למטה, רבקה, אני לא נצחית". התיקיה עם המסמכים החדשים עדיין נמצאת במגירה השנייה במזנון, ליד תמונת נועה מהחוף, ואף אחת מהשתיים לא הזכירה אותה מאז.