קיץ אחד בנתניה, תמונה בבגד ים

זאת רחל שהתעקשה על השמלה האדומה. שבעים וארבע, אלמנה כבר שלוש שנים של בעלה שניהל את חנות הפרחים ברחוב הרצל, ומאז היא התלבשה כמו מישהי שממתינה לאוטובוס — אפור, בז', שום דבר שמושך עין. באותו יום, בנתניה, בתה מירב תחבה לה חבילה לידיים על מרפסת בית המלון.

— קחי, אמא. תמדדי לפני שאת אומרת לא.

בגד ים שלם, כחול טווס, עם הדפס פרחים צהובים. רחל צחקה, התנגדה, ואז לבשה אותו בכל זאת בתא ההלבשה העץ שהריח מלח וקרם שיזוף. על החוף, תייר גרמני שהציב חצובה ביקש רשות לצלם אותה — האור בשעה שבע בערב, הוא אמר, נופל עליה "כמו בציור". התוצאה יצאה יפה, ולא רק יפה: רחל בתמונה צוחקת בראש מוטה לאחור, כפות רגליים בקצף הגלים, ובפעם הראשונה מזמן היא זיהתה את עצמה בבבואה שלה.

היא העלתה את התמונה כבר באותו ערב, מהספסל ליד המלון, עם כיתוב פשוט: "ארבעים ושבע שנה עם אותו גבר והוא עדיין מצחיק אותי כמו בגיל עשרים."

למחרת בבוקר, כשלגמה קפה מתחת לגגון, היא פתחה את פייסבוק ומצאה את התגובה של כלתה דנה, שפורסמה תחת השם המלא שלה, גלויה לכל החברים המשותפים: "ממש מביך בגיל שלך. אף אחד לא צריך לראות את הגוף הזה מוצג באינטרנט." רחל קראה את המשפט שוב ושוב, כאילו הוא עומד להשתנות. דנה מחקה אותה כעבור שעה — מאוחר מדי, רחל כבר צילמה מסך, מתוך רפלקס, בלי לדעת בדיוק למה.

השיחה הגיעה בצהריים. דנה, בקול חד, נוקשה כמו עקב על אריחים: "לא תראי יותר את איתי ונועה כל עוד תמשיכי לפרסם דברים כאלה. זה לא נושא לדיון." היא ניתקה בלי לתת לרחל זמן לענות.

רחל לא בכתה — לא לפני עדים, בכל אופן. היא קיפלה את בגד הים במגירה, סגרה את המחשב, ולמחרת בבוקר מרחה שפתון, תחבה את צילום המסך המודפס לתוך התיק העור החום שלה, זה ששמרה לחתונות, ועלתה על האוטובוס עד לבית של בנה איתן, בבית הכרם.

איתן עבד באותו יום — טכנאי בחברת החשמל, ביום שלישי הוא תמיד סיים מאוחר — אבל הוא חזר בסביבות שבע בערב, עייף, החולצה עדיין מוכתמת בזיעה. אמו חיכתה לו במטבח, דף A4 מונח על השולחן ליד הפינג'ן שרשרש בשקט. הוא קרא. קרא שוב. אחר כך הניח את הדף, העביר יד על הפנים, ולא מצא מה לומר חוץ מ: "אמא, אני מצטער. באמת." הוא לא הגן על אשתו. את זה רחל לא שכחה לעולם.

היא יכלה לדרוש התנצלות פומבית, פוסט מחוק שיוחלף באחר, סצנה. היא ביקשה משהו אחר: ארוחת צהריים ביום שישי, אצלה בבית, כל המשפחה, כולל דנה. לא משפט. ארוחה.

ביום שישי, איתי — בן אחת עשרה — ונועה — בת שמונה — מצאו בארון הסלון את קופסת הפח הישנה עם ציור החתול על המכסה, זו ששימשה תמיד כארגז לתמונות, המכסה קצת עקום. הם רוקנו אותה על השולחן בצחוק, שלפו תמונות מצהיבות: סבא במחלצות על אופניים, ההורים בחתונה עם תספורות בלתי אפשריות, רחל צעירה על טנדם בעכו. אף אחד לא שם לב שהיא החליקה בין שתי תמונות את ההדפס של בגד הים הכחול — אותה תמונה בדיוק. נועה נתקלה בה במקרה.

— זו האהובה עליי, היא אמרה בקול, בלי לחשוב. תראו איך סבא מסתכל עלייך. כאילו הוא עדיין אוהב אותך כמו בהתחלה.

שתיקה נחתה על השולחן, שונה משאר השתיקות של היום — לא מבוכה, אלא מלאות. דנה לקחה את התמונה בשתי אצבעות, התבוננה בה זמן ארוך, והצבע בפניה השתנה. היא נזכרה, כפי שהתברר אחר כך, בהערה שאמרה שבועיים קודם לכן לנועה מול מראת חדר האמבטיה — "כדאי שתשימי לב למה שאת אוכלת, מתוקה" — משפט שיצא לה בלי מחשבה ממשית, ושפתאום קיבל משקל אחר לגמרי.

היא לא אמרה כלום באותו יום שישי. היא עזבה מוקדם, בתירוץ שלנועה יש שיעור שחייה למחרת.

שבוע לאחר מכן, בערב שלישי, היא חזרה לבד, בלי להודיע, עם אלבום תמונות חדש מתחת לזרוע — עור סינתטי בורדו, עדיין עם המדבקה של חנות הספרים בכיכר העצמאות דבוקה מתחתיו. רחל פתחה את הדלת בסינר, ריח קישואים בתנור מתפזר מאחוריה. דנה לא אמרה הרבה. היא הניחה את האלבום על השולחן, פתחה אותו בעמוד הראשון: תמונת בגד הים הכחול, מודפסת בגדול, ומתחתיה, בכתב יד רועד מעט: "משפחה מסתכלת זו על זו באהבה, לא בשיפוט. סליחה, רחל."

רחל סגרה את האלבום, לחצה אותו אליה לרגע, ואז פתחה אותו שוב על שולחן המטבח.

— נשארו ארבעים ושמונה עמודים ריקים, היא אמרה. נמלא אותם ביחד, אם את רוצה.

דנה הנהנה, התיישבה, ושלפה את הטלפון לחפש עוד תמונות להדפיס.

חצי שנה לאחר מכן, בסידור עליית הגג לקראת החורף, איתן מצא את הטיוטה הכתובה ביד של התגובה שדנה הקלידה באותו בוקר גורלי בטלפון שלה — היא כתבה אותה קודם ביד על בלוק ישן, כמו תרגול, לפני שהעתיקה אותה לפייסבוק. בגב הדף, משפט אחר, שמעולם לא נשלח, מעולם לא נאמר בקול: "אני פוחדת להיות ככה בסוף, בלתי נראית." איתן מעולם לא סיפר על כך לאמו. הוא פשוט החליק את הדף לתוך האלבום הבורדו, בין שני עמודים עדיין ריקים.