גור, מיטל ואחת עשרה השנים שאף אחד לא רצה לספור

אני זה שהחזיק את הרצועה כשאמא שלי הפסיקה לצאת מהבית.

ככה זה נראה מבחוץ, ואני מבין למה זה נראה ככה. אבל תני לי לספר את זה מהצד שלי, כי שנה וחצי אחרי שהיא עברה ל"בית אבות רותם" ברמת גן, אני עדיין שומע את השכנה שלנו, גברת עדנה, אומרת לי בחדר מדרגות: "אתה יודע שהיא בוכה בגללך, נכון?" לא. לא ידעתי. ואף אחד לא טרח לשאול אותי איך זה מרגיש מהצד שלי.

קוראים לי דורון. אני בן חמישים ושתיים, גרוש, טכנאי מעליות בחברת "אחים כהן", ואמא שלי, מיטל, בת שמונים ושלוש, גרה עכשיו ב"רותם" בחדר עם חלון שמשקיף על חניה. יש לה שם כלבה, קוקר ספניאל אפור סביב העיניים בשם דובי, אחת עשרה שנים איתה, ומאז שהיא עברה – דובי גר אצלי, בדירה בת שני חדרים ברחוב ביאליק בחולון, כי המוסד לא מקבל כלבים לגור בו קבוע.

מה שאף אחד לא כתב על זה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, זה שאני לא רציתי את הכלב הזה.

אני עובד שש ימים בשבוע, מתקן מנועי מעליות בבניינים ישנים בדרום תל אביב, חוזר הביתה בשמונה בערב עם ריח של שמן מכונות על הידיים. יש לי דירה שלא בנויה לכלב, שכן למטה שמתלונן על נביחות, ומרפסת קטנה שאני בקושי מספיק לנקות ממנה את הכביסה שלי. כשאחותי שירה התקשרה ואמרה "דורון, אתה חייב לקחת את דובי, אני גרה בקומה עשירית בלי מעלית ובעל אלרגיה", לא היה לי באמת מה לענות חוץ מ"כן".

אז לקחתי אותו. וכל שבוע, בערך פעם בשבועיים, נסעתי אליה עם דובי בכלוב הסעה בתא המטען, כי מיטל שאלה עליו כל פעם ששירה ביקרה אותה ביום שישי. "איפה דובי? למה לא מביאים לי את דובי?" והתשובה תמיד הייתה: "אמא, זה לא מקום לכלבים". שירה אמרה לי את זה בטלפון בקול שהיה שקט מדי, כאילו היא עצמה לא ממש מאמינה בזה.

מה ששירה לא ראתה, כי היא לא זו שמחזיקה את הרצועה, זה איך מיטל השתנתה. איך היא הפסיקה לשאול מתי היא חוזרת הביתה. איך היא ישבה ליד החלון ההוא בכיסא הגלגלים שלה ובהתה על החניה בלי לצפות לשום דבר, כמו אישה שכבר סגרה תיק. אני ראיתי את זה בביקורים שלי, ביום שלישי בערב אחרי המשמרת, כשהבאתי לה תפוזים כי היא אף פעם לא אכלה את מה שהמטבח שם נתן לה. היא הייתה מודה לי במילה או שתיים ומסתכלת חזרה על החניה.

לא סיפרתי לשירה כמה זה הפחיד אותי.

בסוף אוגוסט התקשרתי לרכזת החברתית של "רותם", גברת אורלי, ושאלתי אם יש מדיניות ביקורים לחיות מחמד. היא אמרה שיש, פעם בשבוע, בתיאום מראש, בחדר משותף ולא בחדרים הפרטיים בגלל תקנות תברואה, אבל שאפשר לבקש חריגה למקרים ספציפיים. מילאתי טופס. חיכיתי שלושה שבועות לאישור. שירה, כשסיפרתי לה, אמרה "סוף סוף, דורון, מה לקח לך כל כך הרבה זמן" – וזה כאב, כי היא לא הייתה זו שהתקשרה בכלל.

ביום שלישי האחרון בספטמבר, ה־29, לקחתי חצי יום חופש מהעבודה, הכנסתי את דובי למכונית עם רצועה חדשה שקניתי במיוחד, כחולה, כי הישנה כבר הייתה בלויה, ונסעתי לרותם. דובי ידע. הוא תמיד ידע כשמשהו קורה – התחיל להתרגש כבר בחניה, מריח את האוויר.

גברת אורלי פגשה אותי בכניסה ואמרה שמיטל מחכה בחדר שלה, לא בחדר המשותף, כי היא ביקשה חריגה נוספת מהמנהלת בגלל מצבה. הלכתי במסדרון עם דובי בזרועות כי הוא לא הפסיק לזוז, וכשפתחתי את הדלת הוא קפץ מהידיים שלי בלי שאספיק לעצור אותו.

מיטל ישבה ליד החלון, בדיוק כמו שהיא תמיד יושבת. היא הסתובבה לאט, וזה הרגע שאני חושב עליו כל יום מאז – איך הפנים שלה עברו משהו שלא היה לו שם. לא חיוך. משהו יותר עמוק מזה, כאילו חלק ממנה שהיה סגור נפתח בבת אחת. דובי חצה את החדר בכל הכוח שהיה לרגליים הזקנות שלו, שם את שתי הכפות על כיסא הגלגלים, ומיטל התכופפה קדימה ואספה אותו אל החזה שלה בשתי הידיים.

היא בכתה. לא בכי של עצב. משהו אחר, שאני לא ידעתי שיש לו שם.

ואני, שעמדתי שם עם הרצועה הכחולה עדיין בידי, הבנתי משהו שלקח לי חצי שנה להודות בו: שהחזקתי את הכלב הזה כי לא היה לי ברירה, אבל שמרתי אותו כי חלק ממני ידע שמגיע יום כזה. גברת אורלי, שעמדה בפתח, לא ניסתה להזיז אותנו משם. היא רק סגרה את הדלת בשקט והשאירה אותנו.

באותו ערב התקשרתי לשירה ואמרתי לה שאני רוצה לדבר על משהו קבוע יותר – לא ביקור פעם בשבוע, אלא הסדר שבו דובי גר אצלי אבל אני מביא אותו לרותם כל יום שלישי וחמישי, קבוע ביומן, לא תלוי במי פנוי לנהוג. שירה שאלה למה זה משנה עכשיו, ואמרתי לה: "כי אף אחד לא שאל אותי מה זה עשה לי, לראות אותה ככה. עכשיו אני שואל את עצמי".

היום, שלושה שבועות אחרי הביקור ההוא, יש לי לוח שנה על המקרר בבית עם שני ימים מסומנים בכל שבוע. גברת עדנה עדיין לא מדברת איתי בחדר מדרגות, אבל זה כבר לא כואב לי כמו פעם. ביום שלישי האחרון, כשהגעתי, מיטל כבר חיכתה בחדר המשותף עם כוס תה שהיא לא נגעה בה, והסתכלה על הדלת. דובי לא חיכה שאני אפתח אותה – הוא משך את הרצועה הכחולה בעצמו, ישר אליה.