מאה חמישים מטר על מגרש הכדורגל של בית הספר בעפולה

אני עובדת בבית הספר התיכון כבר שתים עשרה שנה, מזכירה במשרד המנהלת, ורואה הרבה דברים שהורים לא רואים. אבל את הערב הזה, בחודש מרץ, לא אשכח.

אבי לוין היה חולה סרטן הוושט בשלב רביעי. ידעתי את זה כי אשתו, מיכל, הייתה מתקשרת למשרד כל שבוע לתאם איתנו דברים — פעם ועד הורים שהוא רצה לפספס כי לא היה לו כוח, פעם אישור חיסור לבת שלהם, רינת. רינת הייתה בת שבע עשרה, תלמידה בכיתה יא׳, ובדיוק באותו שבוע נבחרה למלכת נשף הפרחים של בית הספר.

זה תפקיד שנשמע קטן מבחוץ. מבפנים, לנערה בגיל הזה, זה הכל.

מיכל התקשרה יומיים לפני האירוע ושאלה אם אפשר להסדיר שאבי יוכל להיכנס עם כיסא גלגלים חשמלי עד קרוב לבמה, כי הוא לא יעמוד בהליכה על החול של המגרש. אני זוכרת שאמרתי לה שאנחנו נביא גולפון, הדבר הזה שמסיעים בו את הצוות הטכני בין הטריבונות, ושזה יעביר אותו בלי בעיה. היא הודתה לי בקול שנשמע כאילו הוא מנסה לא להישבר.

ביום של האירוע עצמו, קצת לפני שבע בערב, אבי לוין הגיע עם בלון חמצן נייד, מהסוג שמתגלגל על שני גלגלים קטנים, עם צינורית שעוברת מתחת לאף. הוא ישב על כיסא פלסטיק ליד השער הצדי, לא על הבמה, עד שהכריזו על שמה של רינת.

ואז, כשקראו לה לעלות ולקבל את הכתר, הוא קם.

אני עמדתי בערך עשרים מטר ממנו, עם רשימת התלמידים בידיים, מחכה לסמן נוכחות של הצוות. ראיתי אותו דוחה בתנועת יד את הגולפון שהמורה לחינוך גופני הביא במיוחד בשבילו. הוא אחז בבלון החמצן ביד אחת, ובזרוע השנייה תפס את רינת, והתחיל ללכת איתה על המגרש.

לא ידעתי אם להסתכל או להסתכל לצד. בחרתי להסתכל.

כל צעד שלו נראה כמו משהו שצריך להרים ולהניח בכוח, לא כמו הליכה טבעית. היה אפשר לשמוע את גלגלי בלון החמצן על הדשא הסינטטי, קול דק שנבלע בתוך המוזיקה שהדי־ג׳יי שם. רינת הלכה לידו בקצב שלו, לא בקצב שלה. לא משכה אותו קדימה, לא דחפה. הלכה לידו.

חמישים מטר. אני מדדתי את זה אחר כך לפי הקווים המסומנים על המגרש, כי זה היה סקרן אותי.

מהטריבונות אפשר היה לשמוע שקט מוזר, כזה שלא קיים כשיש שם שלוש מאות תלמידי תיכון. אחר כך מישהו התחיל למחות כפיים, ואז כולם. אני עמדתי עם הרשימה שלי ולא סימנתי כלום, כי לא הצלחתי להסתכל ברשימה.

מיכל ישבה בשורה הראשונה. לא קמה, לא רצה אליהם. ראיתי אותה מחזיקה ביד אחת מפית נייר שהביאה מהבית, ובאותה היא לא ניגבה דמעות — היא קפלה אותה פעם ושתיים, בלי מטרה, רק כדי שהידיים שלה יהיו עם מה לעשות.

כשהם הגיעו לבמה, הצוות הטכני עזר לו לשבת. רינת קיבלה את הכתר, הפנים שלה אדומות, והיא לא הסתכלה לקהל אלא אליו, לאבא שלה, שישב על הכיסא עם הבלון לצידו ונושם קצת יותר כבד מהרגיל.

אני לא יודעת מה דיברו אחרי זה. אני חזרתי למשרד להביא עוד כסאות לאולם, כי הערב עדיין לא נגמר ויש תמיד עבודה.

אבי לוין נפטר בחודש אוקטובר, אחרי שבע שנים של מחלה, בגיל ארבעים ושמונה. מיכל שלחה למשרד הודעה קטנה, בקשה שנודיע לצוות החינוכי בלבד, לא רצתה הכרזה גדולה.

חודש וחצי אחרי זה, רינת הגיעה למשרד עם תיקיית קרטון ירוקה, מהסוג שמוכרים בחנויות המשרדיות ברחוב, ובה כל הניירת של קרן הפרס שהבית ספר העניק בעבר לאבא שלה — הוא היה בעל מוסך פרטי ברחוב הציונות, וכבר שנתיים לפני המחלה הקים עם עוד שני הורים קרן קטנה למימון נסיעת סיום לכיתות יב׳ לתלמידים שלא יכולים לעמוד בעלות. שמונת אלפים שקל היו שם, על חשבון בנק שהוא פתח בשמו.

רינת ישבה ממול המזכירות, פתחה את התיקייה, והראתה לי טופס שהביאה ממנו עורך דין: העברת הזכות החתימה על החשבון אליה, בלי לשנות שם הקרן, בלי שינוי מטרת הכסף. היא ביקשה רק חותמת של בית הספר שמאשרת שהקרן פעילה דרך המסגרת שלנו, כדי שהבנק יכיר בזה.

"אני רוצה שזה יישאר כמו שהוא תכנן," אמרה. "לא על שמי. על השם של הקרן שלו."

החתמתי לה את החותמת. היא קיפלה את הניירת בחזרה לתוך התיקייה הירוקה, אמרה תודה, ויצאה מהמשרד לכיוון החניה, שם מיכל חיכתה לה באוטו.

לא ראיתי אותה בוכה באותו יום. ראיתי אותה סוגרת תיקייה.