גשרים מעל הירקון

ראובן קובלסקי היה בן שבעים ואחת, ועדיין לא הצליח להריח סולר בלי לחשוב על אחיו.

הם גדלו בפתח תקווה, שני אחים ומגרש גרוטאות מתכת שאביהם הוריש להם כשמת צעיר. דני היה זה שידע לשיר. הוא היה מרים גיטרה במסיבת מנגל בחצר, ועד הבית השני כל השכונה הייתה משתתקת — לא השקט המנומס של אנשים שמתחשבים, אלא השקט האמיתי, זה שבו דודה של מישהו מניחה את הצלחת החד־פעמית כי היא צריכה את שתי הידיים כדי ללחוץ על החזה.

ראובן היה זה שנשאר וניהל את עסק הגרוטאות. דני יצא לערבי "במה פתוחה" בתל אביב, אחר כך לאולמות גדולים יותר, ואז חוזה הקלטות שאף אחד במשפחה לא באמת הבין את התנאים שלו. בגיל שלושים הוא היה מפורסם באותה מידה שבה חופן כותבי שירים מצליחים להתפרסם — לא כוכב היכלי ספורט, אלא מהסוג שבו נהגי מוניות בשלוש ערים שונות יודעים כל מילה מ"גשרים מעל הירקון" ונחנקים כשהם שרים אותו בחזרה אליו.

התהילה, כך התברר, הביאה איתה חברה שראובן לא אהב.

היה בחור בשם קוסטה שעבד בחברת התקליטים, אף שאיש לא ידע להגיד בדיוק מה בעצם התפקיד שלו. הוא היה מגיע לדירה של דני ברמת גן עם פרצוף אחר בכל פעם — דוד אוהד בשבוע אחד, אוכף זועם בשבוע שאחריו, זר מחייך שסתם במקרה ידע את לוח ההופעות של דני עד לשעה המדויקת. הוא היה מציק לדני בקטע של "איך זה נראה", "המותג", ואיך שבן אדם במעמד של דני לא יכול להמשיך לכתוב שירים שמזכירים דברים כמו הודעות פינוי ושעות נוספות שלא שולמו.

"אתה רוצה לגמור כמו החבר'ה ממחאת השחורים בשבעים?" אמר קוסטה פעם, ליד שולחן המטבח, כשהוא מנער אפר לתוך ספל קפה שלא היה מאפרה. "רשימה שחורה. גמור. זו התוכנית?"

דני לא ענה. הוא אף פעם לא ענה לקוסטה ישירות. הוא פשוט היה עולה למעלה וכותב עוד בית.

השמועות התחילו בערך באותו זמן — מהסוג שמתפשט על דוכן פלאפל בין לקוחות שממתינים לתור. שדני גורף הון ומעלים מס. שיש לו בית קיץ בכינרת שהוא אף פעם לא הזכיר. שראו אותו נוסע במונית לנתב"ג פעמיים בחודש, כמו איזה איש עסקים בינלאומי, בזמן שאנשים רגילים ברמת גן היו צריכים לחסוך לכרטיס אגד כדי לבקר את הנכדים שלהם.

כלום מזה לא היה נכון. ראובן ידע כי הוא ניהל את הספרים של דני, לא רשמית, ליד שולחן המטבח עם מחשבון ושני כוסות תה. דני נתן יותר משהוא שמר לעצמו. היה ילד בבת ים עם מום לב מולד שדני שילם על הניתוח שלו ולא סיפר לאף אחד. הייתה מסעדה ברמת גן שלא קיבלה את הצ'ק של דני בחודש שכמעט נסגרה.

אבל כשאתה מהסוג של מפורסמים שאנשים מרגישים שהם בעלים עליהם, האמת לא זזה מהר כמו הסיפור.

אפילו חברים של דני — המצליחים, אלה שהגיעו להישגים בדרכם השקטה יותר — התחילו לתת לו עצות עם טפיחה על השכם שראובן שנא. *תרד קצת מהעניינים הפוליטיים, דני. אף אחד לא רוצה לשמוע על סגירת מפעלים בשיר. תכתוב על הים שוב. תכתוב על בחורות.*

דני צחק מזה מול אנשים. בבית, לבד עם ראובן במוסך שבו עמדה הסוסיתא החצי־משופצת, הוא היה משתתק בצורה אחרת — לא זועף, פשוט עייף, כמו בן אדם שמחזיק משהו כבד יותר זמן ממה שהזרועות שלו נבנו לשאת.

"הם כל הזמן אומרים לי שזה יעבור," אמר דני לילה אחד, מנגב שמן ממפתח ברגים שלא באמת השתמש בו. "קוסטה אומר פשוט לחכות שזה יחלוף. כולם אומרים לחכות שזה יחלוף."

"אולי כדאי שתחכה," אמר ראובן. הוא לא האמין בזה אפילו כשהוא אמר את זה.

"אני מחכה שזה יחלוף מגיל עשרים ושש," אמר דני. "אני עכשיו בן ארבעים ואחת."

הוא לא הרים את הקול. זה מה שאנשים שכחו לגבי דני אחר כך, אחרי — הוא לא היה צעקן. הוא פשוט היה נהיה שקט יותר ויותר עד שהשקט עצמו היה הדבר הכי רועש בחדר.

עד קיץ 1980, לשיעול של דני היה בית קבוע בחזה שלו. רופאים בשלוש ערים שונות נתנו שלוש תיאוריות שונות, אף אחת מהן לא כללה שהוא באמת יפסיק. הוא הופיע בחיפה עם חום של שלושים ותשע. הוא הופיע בפתח תקווה יומיים אחר כך, ומבקר בעיתון המקומי כתב "איש ששר דרך חוטי ברזל". ראובן נסע לשם ועמד בקלעים, צפה בידיים הרועדות של אחיו על המיתרים בין שיר לשיר, וחשב: *זה בן אדם ששורף נר משני הקצוות וקורא לזה קריירה.*

קוסטה הגיע מאחורי הקלעים אחרי ההופעה בפתח תקווה, כל חיוכים, מספר לדני שבחברה מתלהבים, המספרים מצוינים, אפשר לדבר על סבב הופעות הסתיו. דני חתם על כל מה שהניחו לפניו. תמיד ככה. זה היה קל יותר מלהתווכח, וויכוח עלה אנרגיה שלא הייתה לו לבזבז.

ראובן משך אותו הצידה בחניון, מתחת לפנס נתרן מהבהב שזמזם כמו מכשיר גוסס. הריח היה של בוץ נחל וסיגריה של מישהו שלוש מכוניות משם.

"אתה חייב להגיד לא למשהו, דני. פעם אחת. תגיד לא לדבר אחד."

דני הביט בו — לא המבט של המבצע על הבמה, האמיתי, זה שראובן לא ראה מאז שהיו ילדים חולקים חדר מעל משרד המגרש.

"אם אגיד לא," אמר דני, "הם פשוט ימצאו מישהו אחר שיגיד כן. ואז מי ישיר את זה נכון?"

זו הייתה השיחה האמיתית האחרונה ביניהם. דני מת שישה שבועות אחר כך, בשנתו, בבית הקטן ברמת גן, בבוקר שאחרי מה שהתברר כהופעתו האחרונה. דוח המשטרה קבע שהלב שלו פשוט הפסיק — מהסוג שכותבים על נייר כשבן אדם חי חמש עשרה שנה כאילו אין מחר, ובסוף באמת לא היה.

שלושת אלפים איש הגיעו מחוץ לבית ההלוויות. התנועה בכביש 4 נעצרה לשני קילומטרים. קוסטה שלח פרחים — סידור לילים לבנות ענק וחסר טעם, עם כרטיס שכתוב עליו שבחברה "המומים מהאובדן הטרגי הזה". ראובן הוריד את הכרטיס מהפרחים, שם אותו בכיס המעיל, ולא אמר לאף אחד מילה.

הוא שמר את הכרטיס הזה ארבעים ושש שנה.

הוא נמצא עכשיו בקופסת נעליים, בארון בדירה בבית אבות בכפר סבא שבו ראובן גר מאז שאשתו נפטרה. ארבעים ושש שנה זה הרבה זמן לשמור פיסת קרטון מסידור פרחים של זר, אבל ראובן לא סנטימנטלי בעניין — הוא פשוט אף פעם לא הגיע לזרוק אותה, כמו שאף פעם לא מגיעים להרבה דברים כשעסוקים בלהיות האח שנשאר וניהל את הספרים.

כל אוגוסט, ביום השנה, אנשים עדיין מתאספים ליד הים ברמת גן, בגן הקטן שבו דני נהג לשבת עם הגיטרה שלו בין סטים במסעדה. תמיד מישהו מביא רמקול, או היום טלפון עם רמקול, ומנגן את "גשרים מעל הירקון". ראובן מגיע כל שנה. הוא האחרון עכשיו שזוכר את דני לפני כל זה — לפני קוסטה, לפני השמועות, לפני חברת התקליטים — סתם ילד עם גיטרה גדולה עליו מדי, לומד שלושה אקורדים במשרד המגרש עם הרדיאטור נוקש מאחוריו.

השנה, ביום השנה הארבעים ושישה, ראובן סוף סוף עשה את הדבר האחד שדחה כל השנים. הוא נסע ללשכת הרישום המחוזית ברמת גן, ישב עם פקידה בשם שירה שהוציאה את התיק מראש כי הוא התקשר קודם, וחתם על הניירת להעברת הזכויות על הדמואים הבלתי־מפורסמים של דני — אחד עשר שירים, מוקלטים על קלטת באותו מוסך, שראובן שמר נעולים בקופסה חסינת אש ארבעה עשורים כי לא בטח בחברת התקליטים שלא תקבור אותם כמו שניסו לקבור כל מה שקשור למי שאחיו באמת היה.

הוא העביר אותם למכון לתיעוד תרבות המוזיקה הישראלית, בחינם, בלי תמלוגים, בלי תנאים — בתנאי שהקלטות ידוגטלו ויונגשו לציבור, ושדברי ההסבר על התקליט יספרו את האמת על השנים שאף אחד לא רצה לשמוע עליהן.

שירה החליקה את התיק לתוך מעטפה חומה והחתימה חותמת. "זה ממש נדיב, מר קובלסקי."

"זה לא נדיב," אמר ראובן. "זה פשוט להחזיר משהו שמעולם לא היה אמור להיות נעול מלכתחילה."

הוא יצא לחניון. כלב של מישהו היה קשור למתקן אופניים ליד הכניסה, ממתין בסבלנות, הזנב מקיש על המדרכה בכל פעם שהדלת נפתחה. ראובן עמד שם רגע, מקשיב לצרצרים בעצים לאורך הנחל, ואז נכנס למכונית ונסע לגן, שם הרמקול הקטן כבר ניגן, מתכתי וקצת רועש מדי, הטקטים הראשונים של שיר על גשר שעדיין עומד.