הנקניקיות של אבנר, ה”מטרופול” בתל אביב והכרטיס שנחסם בשעה שבע בבוקר

אבנר התכופף אליי ולחש: "תסתירי את הידיים מהשולחן, רואים את הכוויות."

הסתרתי. הנחתי כפות ידיים על הברכיים, שילבתי אצבעות. שני כתמים לבנבנים בגב כף היד השמאלית — כל אחד בגודל מטבע של עשרה שקלים. סימנים מתבנית אפייה שתפסתי בלי כפפה, לפני שנה וחצי. התבנית היתה בוערת, המשמרת חיכתה, הקרואסונים היו מתקלקלים — משכתי ביד חשופה. כבר שכחתי מהסימנים האלה. אבנר לא שכח.

ישבנו במסעדת "המטרופול" בתל אביב, באחד הבניינים הישנים ברחוב שינקין. אולם גבוה, מפות לבנות כבדות, מלצרים באפודות שחורות. אבנר לא הזמין אותי למסעדה כבר שלוש שנים. וכשהוא התקשר ביום חמישי — "מחרתיים ארוחת ערב עם שותפים, תתלבשי יפה" — שאלתי פעמיים אם שמעתי טוב.

"יפה" בשביל אבנר זה שמלה, עקבים, ושלא יהיה ריח של קונדיטוריה ממני. בזה לא הצלחתי. אני שפית קונדיטורית, יש לי קונדיטוריה משלי כבר שמונה שנים, ברחוב דיזנגוף. וניל הוא חלק ממני. אפשר להתקלח, להחליף בגדים, להתבשם — הניחוח המתקתק נשאר בשיער, בעור, בין האצבעות. אבנר שנא את זה.

מול שנינו ישבו שניים. אישה בשנות השלושים שלה — שיער חום עד הכתפיים, שמלה צמודה בצבע אפור כהה, שרשרת דקה עם תליון. היא ישבה זקופה, בטוחה, כמי שיודעת שמסתכלים עליה. ולידה גבר, צעיר גם הוא, בלי עניבה. הוא גלגל מזלג בין האצבעות ונראה משועמם בגלוי.

אבנר הציג: "ליאת ורועי. השותפים שלי לפרויקט החדש."

ליאת הושיטה לי יד, חטופה, ומיד פנתה לאבנר. "אבנרי, הזמנת את היין ההוא? כמו בפעם הקודמת?"

אבנרי. בפעם הקודמת. רשמתי לעצמי את שני הדברים. אבנר הזמין בקבוק עם שם צרפתי מסורבל. אני לא מבינה ביינות. אבל אני יודעת בעל פה את עלות המרכיבים של קרם המסקרפונה ואת שולי הרווח של כל קינוח בוויטרינה שלי.

המלצר מזג לכוסות, ליאת הרימה את שלה והביטה באבנר כאילו בשולחן יש רק שניים. "לבריאות ההצלחה." "לבריאות ההצלחה," חזר אבנר. הנגיש איתה את הכוס ראשונה. אחר כך עם רועי. אחר כך — איתי.

שתיתי יין והקשבתי. אבנר דיבר על "הפרויקט" — קו מוצרים חדש לקונדיטוריה, סבבי השקעות, הרחבה לרשתות סופרמרקטים ברחבי הארץ. הקול שלו נהיה חמימי, הידיים נעו ברווחה. שני טבעות ביד ימין — טבעת כסף עבה וטבעת דקה עם אבן שחורה — נצצו בכל תנועה. קנה אותן לפני שנתיים, על כרטיס החברה. החליט שלמנהל המסחרי של קונדיטוריה "מגיע סטטוס".

על קו מוצרים חדש לא שמע שום אדם בקונדיטוריה שלי. לא אני, לא יובל רואה החשבון, לא הטכנולוגית, לא האופים. אבנר המציא את הכול ממש כאן, מעל המפה הלבנה, בבטחה ובשטף.

ליאת הקשיבה, הנהנה, נגעה בשפת הכוס בקצה האצבע. שאלה שאלות — רק על קנה מידה וכמויות. רועי שתק.

הגישו מנה ראשונה — טרטר טונה על פירורי לחם שחור. הערכתי אוטומטית את ההגשה: סידור מדויק, הרטבה במברשת, לחם פריך כמו שצריך. הרגל מקצועי — חמש עשרה שנה במטבח לא נכבות בערב אחד. אבנר שם לב שאני בוחנת את הצלחת. "תאכלי נורמלי," לחש. "לא כמו בטעימה."

הגישו מנה חמה. חתכתי בשר עגל והתבוננתי. אבנר התכופף לליאת, אמר משהו באוזן — היא צחקה צחוק קצר, בקול עמוק. רועי הביט בשעון.

אז מלצר, שעבר על פנינו, פגע בקצה השולחן. הכוס נענעה. ואבנר, באינסטינקט, הניח את ידו על ידי — הצמיד אותה למפה, כמו מגן עליי. שנייה אחת. האצבעות שלו היו חמות, חזקות. ואז משך אחור — והפנים חזרו לקדמותן. קשות.

"אל תכפפי את הגב. ותחזיקי את המזלג נורמלי. את לא במטבח."

התיישרתי. שנייה אחת של עדינות על עשר מלקות. חמש עשרה שנה כך. ואת מקווה כל פעם שהעדינות אמיתית והמלקות אקראיות. אף שאת יודעת מזמן שזה הפוך.

המחשבה הגיעה מעצמה: אולי הוא צודק. אולי אין לי מקום כאן, בין החלונות הצבעוניים והכסף הכבד. אישה שמריחה וניל, לא מבדילה בין "שבלי" ל"סוביניון" ומחביאה ידיים עם כוויות מתחת לשולחן. אולי אני באמת מביישת אותו.

המחשבה נמשכה עשר שניות. אחר כך ליאת נגעה בזרוע של אבנר — בטבעיות, כמי שעושה את זה לא בפעם הראשונה — והתעוררתי.

"גם קירה בעסקים?" שאלה ליאת, ופנתה אליי.

אבנר הקדים: "קירה בייצור. במטבח." החיוך שלו היה כאילו הוא מתנצל על משהו לא חשוב. "היא אצלנו טבחית."

"שפית קונדיטורית," תיקנתי. "ובעלת הקונדיטוריה. העסק שלי."

אבנר האדים. מתחת לעצמות הלחיים הופיעו כתמים כהים, האצבעות לחצו את המפית. הוא שנא את המילה הזו — "שלי" — מהפה שלי. בנוכחות אנשים, במיוחד.

"כמה מעניין," אמרה ליאת בטון שווה. "וכמה זמן?"

"שמונה שנים."

היא הנהנה ולא פנתה אליי יותר. הארוחה נמשכה שעה וחצי נוספת. אבנר דיבר. ליאת צחקה. רועי אכל את הבשר, יצא "לעשן" וחזר רק עם הקינוח. ואני התבוננתי. רשמתי לעצמי איך ליאת מכירה את מיקום האולמות — הצביעה לכיוון הקומה השנייה בלי להסתכל. איך הנהנה למלצר שהתקרב, כבעלת בית, בלי מילים. איך אבנר מזג לה יין לפני שמזג לי.

פרטים קטנים. בנפרד — כלום. ביחד — תמונה.

כשהביאו את החשבון, אבנר כיסה אותו בכף היד. הוציא מהכרטיסייה כרטיס — שחור, עם סמל של בנק. "ארוחת עסקים," הכריז. הכרתי את הכרטיס. של החברה. של הקונדיטוריה שלי.

במונית לבית שתקנו. אבנר שקוע בטלפון. הבטתי בידיים שלי. כתמים לבנבנים מכוויה. יבלת מהמערוך בכף היד הימנית. קמח שנכנס מתחת לציפורניים ולא נשטף, כמה שתשטפי.

בידיים האלה פתחתי את הקונדיטוריה לפני שמונה שנים. על הלוואה מאמא ועל החסכונות שלי. לשתי בצק בארבע עשרה שעות ביום, עד ששכרתי אופה ראשון. חתמתי על חוזה ראשון עם רשת מסעדות. ואבנר שילם בכרטיס שלי — והתבייש בי מול אישה שקוראת לו "אבנרי".

בבית נכנסתי למיטה. אבנר הלך לאמבטיה, השמיע קולות מים הרבה זמן. שכבתי בחושך וחשבתי — לא עליו. על אמא. אמא עבדה שלושים שנה כקופאית בסופר "שופרסל" בחולון. אבא התבייש בה מול חברים — היא "פשוטה", בלי תואר, הידיים מריחות משטרות וכרטיסי אשראי. אמא שתקה. כל החיים. ואני בגיל עשרים וחמש נשבעתי שלא אחזור על זה. וחמש עשרה שנה עשיתי בדיוק את זה.

נרדמתי רק לקראת שלוש.

בחמש התעוררתי. הרגל: הקונדיטוריה נפתחת בשמונה, הבצק צריך לעלות בשש. אבנר ישן — פרוש על המיטה, השמיכה דחופה לקיר. לא העירותי. הדרך ארכה עשרים דקות. יום שבת, העיר ריקה, הרמזורים מהבהבים בצהוב, בתחנות אין נפש חיה.

הקונדיטוריה — בקומת הקרקע של בית מגורים ברחוב דיזנגוף. ויטרינה ואזור מכירה בחזית, חדר הכנה מאחורי מחיצה, חדר קטן של רואה החשבון בכניסת השירות. נכנסתי בדלת השירות, הדלקתי אור, קשרתי סינר. התנור לחמם מראש. שק קמח על השולחן — כבד, עשרים וחמישה קילו, אני נושאת אותם ביד אחת מזמן. חמאה מהמקרר. הידיים ידעו את הסדר יותר טוב מהראש.

והראש היה עסוק במשהו אחר. לא במילים של אבנר — להן התרגלתי. בפעם הראשונה הוא אמר לי "אל תביישי אותי" בחתונה של חבר שלו, חצי שנה אחרי שלנו. הייתי בת עשרים ושש, התבדחתי על עוגה שהיה כדאי לתקן — אבנר אחר כך הסביר חצי שעה במכונית שאשתו של מנהל לא דנה בעוגות לפני אנשים. עדיין לא פתחתי קונדיטוריה אז. ועדיין האמנתי שהוא יודע יותר טוב.

מאז — ארבע עשרה שנה. לא האמנתי יותר. אבל שתקתי מתוך הרגל, מכיוון שחמש עשרה שנות נישואים נראו כמו דבר שלא מאפסים בקלות.

הבצק תחת הידיים היה חמים וצייתני. יצרתי קרואסונים — ארבעים ושמונה יחידות להצגה הראשונה — וחשבתי לא על מילים. על הכרטיס. הכרטיס השחור של החברה שלי, שאבנר הוציא אתמול מהכרטיסייה בבטחון כאילו הוא שלו.

נזכרתי איך לפני שמונה שנים עמדתי בחדר ההכנה הזה — אז ריק, קירות חשופים ורצפת בטון. אמא נתנה שלוש מאות אלף שקל מהחסכונות, הוספתי כל מה שהיה לי באותו רגע ושילמתי שכר דירה שלושה חודשים מראש. בחודש הראשון עבדתי לבד: אפיתי בעצמי, סדרתי בעצמי את הוויטרינה, עמדתי בעצמי בקופה. ישנתי חמש שעות. אבנר נכנס לפעמים בערבים. התיישב על אותו שרפרף שעליו אני יושבת כרגע, ואמר: "למה את צריכה את זה? תמצאי עבודה נורמלית." הוא עדיין היה אז "מנהל" במשרה והאמין שנורמלי זה משרד. ולא קמח על הרצפה.

בשנה השנייה שכרתי שני אופים. לקחתי רואה חשבון — יובל, שהומלץ על ידי מכרה ממשרד רשות המסים. הגענו לרווח ראשון. בשנה הרביעית — חתמתי חוזה עם רשת מסעדות שהעניק זרם קבוע של הזמנות. אבנר באותה עת התפטר בפעם השנייה וישב בבית. עבודה נורמלית לא מצא.

לפני חמש שנים, כשהקונדיטוריה התחילה להכניס רווח קבוע, אבנר הציע: "תני לי לקחת את החלק המסחרי. את מכינה — אני מוכר." נשמע הגיוני. העברתי לו תפקיד מנהל מסחרי. הנפקתי כרטיס תאגידי ראשון — להוצאות נציגות. אחר כך שני — לרכש שוטף. אחר כך שלישי — לפעולות אונליין. וחיברתי לקו אשראי שנפתח להרחבה.

אבנר נסע ל"פגישות". אכל ארוחות עם "לקוחות פוטנציאליים". הביא כרטיסי ביקור. פעם בפעם — חוזים קטנים: אספקת קינוחים לבתי קפה, עוגות חתונה בהזמנה. שום דבר שבגללו העסק היה צומח. סבלתי. בגלל שבעל. בגלל הרגל. בגלל שיותר קל לסבול מאשר להכיר שחמש עשרה שנה בוזבזו.

בשש וחמישים צלצל הטלפון. יובל. בן חמישים ושלוש, לא גבוה, תמיד באותם מכנסים אפורים וחולצה משובצת. בשבע שנות עבודה משותפת שמעתי ממנו, אולי, עשר משפטים שלא קשורים למספרים.

"בוקר טוב. אני מגיע בשבע. צריך להראות לך משהו על הכרטיסים התאגידיים. עיכבתי את הביקורת שבוע — רציתי לבדוק פעמיים. המספרים לא שגרתיים."

"לא שגרתיים זה איך?"

"תגיעי — תראי."

הוא הגיע בדיוק בשבע. הוריד את המעיל, תלה על הקולב בדלת, נכנס למשרד שלו. אחרי עשר דקות יצא עם תיקייה. עבה.

"תתיישבי," אמר.

יובל אף פעם לא אמר לי "תתיישבי". הוא אמר "תראי", "תחתמי", או פשוט הניח ניירות על השולחן. "תתיישבי" — בפעם הראשונה בשבע שנים.

ניגבתי ידיים בסינר והתיישבתי על השרפרף בעמדת העבודה, בין שקי הקמח למגש עם הבצק.

יובל הניח את הדפים על השולחן. שלוש ערימות — לפי כל כרטיס. הדפים נחתו לצד שורות הקרואסונים.

"ההוצאות שמונת החודשים האחרונים. מאוקטובר עד מאי."

הבטתי בעמודות המספרים. תאריכים, סכומים, מסופים. יובל העביר אצבע על הדף הראשון.

"מסעדת 'המטרופול'. שתים עשרה עסקאות. חשבון ממוצע — בין אלפיים לשלושת אלפים וחמש מאות שקל. סך הכול — בערך עשרים ושמונה אלף."

"שתים עשרה פעמים?"

"שתים עשרה. הראשונה — שישה עשר באוקטובר. האחרונה — אתמול."

אתמול. ה"ארוחת העבודה" שלנו. ועוד אחת עשרה — בלעדי.

יובל הפך דף.

"חנות תכשיטים. שלוש קניות: אוקטובר, ינואר, מרץ. סכומים — שישה אלפים, ארבעת אלפים ושמונה מאות, שבעת אלפים ושמונה מאות. סך הכול — תשעה עשר אלף ושש מאות."

לא קיבלתי מאבנר תכשיט כבר שלוש שנים. לא ליום הולדת, לא ליום נישואים.

"עוד. בית הארחה בגליל. שבע הזמנות. כולן — בסופי שבוע. בין אלף ל-אלף ושש מאות ללילה. סך הכול — תשעת אלפים ושש מאות."

יובל סידר את הדפים בערימה מסודרת. בקפידה, לפי השוליים — כמו שהוא תמיד מסדר.

"הסכום הכולל בשלושת הכרטיסים לשמונה חודשים — בערך שישים ושבעה אלף שקל. עם מסמכים סוגרים — בערך שנים עשר אלף. שאר חמישים וחמשת האלפים — בלי חשבונית אחת, בלי תעודת משלוח אחת."

שישים ושבעה אלף שקל. בשמונה חודשים. הכסף שלי — על מסעדות של אחרים, תכשיטים וסופי שבוע בכפר.

"ומה עם קו האשראי?" שאלתי.

יובל הוריד את המשקפיים וניקה את העדשות בכנף החולצה. בשבע שנים ראיתי את התנועה הזו פעמיים: כשגנבו לנו את הרכב להפצה וכשהגיעה דרישה ממס הכנסה.

"התקרה — מאה ושמונים אלף שקל. בשימוש — מאה וחמישים ושנים אלף. על ציוד וחומרי גלם — בערך שבעים אלף, כל תעודת משלוח בתיקייה. השאר, שמונים ושניים אלף — העברות ומשיכות בלי יעד."

עמדתי. הלכתי בחדר ההכנה — על פני המדף עם התבניות, המקרר, הלוח עם סידור המשמרות. עמדתי בחלון. בחוץ היה אפור, הפנסים עדיין דלקו.

מאתיים ועשרה אלף שקל. כרטיסים והלוואה ביחד — כמעט רבע מיליון שקל של הוצאות לא מאושרות. מהעסק שלי.

ואז ראיתי את התמונה המלאה. ליאת. "אבנרי, כמו בפעם הקודמת." המגע המוכר בזרוע. הביטחון של אישה שמכירה את המסעדה לא מביקור אחד. רועי, ששתק כל הערב — תפאורה, הסוואה.

שתים עשרה ביקורים ב"מטרופול". אני — באחד. היא — בשאר. התכשיטים — בשבילה. בית ההארחה — בשבילם. ולי — "תסתירי את הידיים" ו"את מריחה כמו עוגייה".

נזכרתי איך שלשום בערב ליתי בצק להזמנה — יום הולדת במשרד, שמונים מנות אקלרים קטנים. עמדתי עד חצות. החמאה נגמרה, רצתי לחנות מעבר לכביש. ואבנר באותו ערב "סעד עם לקוח". עכשיו ידעתי בדיוק עם איזה.

"יובל," אמרתי, בלי להסתובב מהחלון. "החוזים שאבנר הביא בשנה האחרונה. כמה?"

הוא לא בדק. "ארבעה קטנים. שני בתי קפה, בית קפה אחד וקייטרינג. הכנסה חודשית — בערך עשרים אלף שקל. רווח — שלושים וחמישה אחוז. שבעת אלפים נקי. בחודש."

ובזבז בשמונה חודשים — מאתיים ועשרה אלף. חישוב פשוט.

הסתובבתי. יובל ישב בלי לזוז, ידיים על התיקייה.

"הוא לקח אותה על הכסף שלי," אמרתי. לא שאלתי — אמרתי. "ל'מטרופול', לחנות התכשיטים, לבית ההארחה. על הכרטיסים שלי ועל קו האשראי שלי. ואז הביא אותי לשולחן הזה ולחש לי שאני מביישת אותו מול השותפים. רק שהשותפים — זו היא."

יובל סגר את התיקייה. "מה עושים?"

ניגשתי לכיור. פתחתי מים, שטפתי ידיים — לאט, בקפידה, מהמרפקים עד קצות האצבעות. ניגבתי במגבת. לא על הירך, כרגיל. במגבת, בקפידה.

"אני יכולה לחסום את הכרטיסים שלו?"

יובל ענה בעובדות. כתמיד.

"את בעלת המניות היחידה והמנכ"לית. הכרטיסים הונפקו לחברה. אבנר עובד שכיר עם הרשאת חתימה על הכספים. את זכאית לבטל את ההרשאה בכל רגע. זו הסמכות שלך."

"וקו האשראי?"

"הלווה — החברה בע"מ שלך. את חתמת על הסכם ההלוואה. אבנר — משתמש מורשה. לנתק אותו — צו אחד."

"כמה זמן זה לוקח?"

"עשרים דקות. הטפסים סטנדרטיים."

הבטתי בשעון מעל הדלת. תשע בלי רבע. אבנר בשבתות מתעורר בעשר. על השידה לצד המיטה — הטלפון שלו מתטען. שתי הטבעות — מסיר בלילה, מניח בצד. ארנק עם שלושה כרטיסים, שעל כל אחד מהם כתוב שם החברה שלי.

"תעשה."

יובל הלך למשרד שלו. דלת המשרד נסגרה בשתיקה. חזרתי לבצק. הקרואסונים המתינו לעיסה חדשה. הידיים נכנסו למסה — חמימה, אלסטית, עם ריח קל של חמאה. מעבר לקיר נקש מדפסת בשקט.

הוצאתי טלפון. חשבתי להתקשר — לא לאבנר. לאמא. להגיד: לקח לי חמש עשרה שנה, אבל אני לא חוזרת על זה. אחר כך החזרתי את הטלפון לכיס הסינר. אמא תבין בלי שיחה. היא תמיד הבינה.

לא חשבתי על נקמה. והקנאה, אף שהיתה — כבדה, עמומה — לא העיקר. מאתיים ועשרה אלף שקל זה מאתיים ועשרה אלף שקל. רכש חומרי גלם לחצי שנה קדימה. תנור רוטציה חדש שחיפשתי כבר מדצמבר — איטלקי, עם תוכניות אפייה מתקדמות, הוא היה משנה את כל האפייה. משכורות של האופים שלי, ארבעה אנשים שמתעוררים כל בוקר לפני אור היום ועובדים בידיים כמוני. זה גם הכסף שלהם.

אבנר, בחמש עשרה שנה, בנה לעצמו מסך. "מנהל את העסק של אשתי" — נשמע אחרת מ"חי מהכסף של אשתי". ההבדל בין שתי הנוסחאות האלה היה כל הקפיטל שלו. והקפיטל הזה אני מאפסת היום. לא מכעס. מאריתמטיקה.

אחרי עשרים דקות יובל חזר. ארבעה דפים. הניח על שולחן העבודה לצד המגש עם הקרואסונים. לצידם — עט וחותמת כחולה.

"שלושה צווי חסימה לכרטיסים התאגידיים. אחד — ביטול הרשאה והפסקת גישה לקו האשראי."

ניגבתי ידיים בסינר. קמח על האצבעות — לבן, דק, מעל הכתמים הלבנבנים של הכוויה הישנה. אלה בדיוק שאתמול אמרו לי להחביא תחת השולחן.

לקחתי את העט. דף ראשון — הכרטיס השחור, אותו ששילמו בו ב"מטרופול". חתימה. דף שני — הכרטיס להוצאות נציגות, אלה שלא נשאר עליהם מסמך אחד. חתימה. דף שלישי — לפעולות אונליין, שבו עברו העברות בלי יעד. חתימה. דף רביעי — ביטול הרשאה וקו האשראי. חתימה, חותמת.

יובל אסף את הדפים. "אעביר לבנק דרך האזור האישי המקוון. חסימה — בתוך שעתיים."

"טוב," אמרתי.

הוא הנהן והלך למשרד שלו. בשתיקה, בדיוק — כמו כל מה שעשה שבע שנים ברצף.

בעשר וחצי צלצל הטלפון שלי. "קירה." קולו של אבנר היה קצר, מתוח. "מה קרה עם הכרטיסים? אני בתחנת הדלק, הכרטיס לא עובד. ניסיתי שלוש פעמים."

"אני יודעת," אמרתי. "חסמתי אותם."

שקט בטלפון, ארוך משניסח.

"את… מה?"

"חסמתי. ואת קו האשראי. וביטלתי את ההרשאה שלך על חשבונות החברה."

"קירה, זה… זה טעות. אני המנהל המסחרי, יש לי זכויות—"

"היו לך זכויות. על הנייר. על הכסף שלי אין לך זכות — מעולם לא היתה, רק הרשאה שאני נתתי ואני לקחתי בחזרה." עצרתי לרגע, הבצק עדיין תחת ידי. "שישים ושבעה אלף שקל ב'מטרופול', בחנות התכשיטים ובבית ההארחה בגליל. בלי חשבונית אחת. יובל מראה לי את זה כרגע, שחור על גבי לבן."

שקט נוסף. אחר כך, חלש: "זה… זה לא מה שאתה חושבת—"

"אני לא חושבת שום דבר, אבנר. אני יודעת. שתים עשרה ביקורים ב'מטרופול' — אני הייתי באחד. את התכשיטים לא ראיתי שלוש שנים. אז מי קיבל אותם — אני לא שואלת, זה לא עניין שלי יותר."

"קירה, חכי, בוא נדבר—"

"אני בעבודה. הקרואסונים נפתחים בעוד חצי שעה. אם תרצה לדבר — תוכל לדבר עם עורך דין, כי כל ההוצאות האלה יופיעו בבקשת הגירושים."

סגרתי את הטלפון. הנחתי אותו על השולחן, לצד שק הקמח. הידיים חזרו לבצק. היה חם ורגוע תחת האצבעות, בדיוק כמו צריך.

בחוץ, מעבר לוויטרינה, השמש כבר עמדה מעל גגות דיזנגוף. בעוד עשרים דקות יגיעו האופים. בעוד ארבעים — הדלת תיפתח לקונה הראשון. ריח וניל יתפשט בחלל, כמו בכל בוקר, בלי שום קשר למה שקרה הלילה או יקרה אחר הצהריים בתחנת הדלק, כשאבנר יעמוד עם כרטיס שאינו שלו ולא יעבוד.

הנחתי את מגש הקרואסונים בתנור. סגרתי את הדלת. על השעון מעל המשרד — תשע וחצי בדיוק. הקונדיטוריה שלי נפתחת כרגיל.