המכתב מירושלים שחיכה שתים עשרה שנה

המכתב שחיכה שתים עשרה שנה

אברהם קפלן זכר את הרגע הזה כל חייו — איך הנעליים של הבת הבכורה שלו, רבקה, נתקעו בין האבנים של הרחוב ברגע שהגרמנים נכנסו לעיר. זה היה ביוני 1941, ועד הערב כל המשפחה שלו כבר לא היתה שלמה.

אבל הסיפור הזה לא מתחיל במלחמה. הוא מתחיל בתל אביב, ב-1935, על מגרש אתלטיקה ליד הירקון, כשבחור צעיר בשם אברהם קפלן ראה בחורה רצה ריצת 400 מטר במהירות שהפתיעה את כל המאמנים. קראו לה שרה לוין. הוא הלך אליה אחרי התחרות, ואמר רק: "את רצה כמו שאני לא מעז לחלום." שנה אחר כך הם התחתנו, בחתונה קטנה בחצר בית הוריה ברחוב נחלת בנימין, עם שלושים אורחים ועוגת דבש שאפתה אמא של שרה בעצמה.

אברהם עבד כפקיד בבנק אפ"ק, אבל בשנת 1938 הציעו לו לעבור לתפקיד בשירות הביטחון של הסוכנות היהודית — תחילה בדיקת רקע למהגרים חדשים, ואחר כך איסוף מידע על פעילות עוינת לאורך הגבול הצפוני. המשפחה עברה לכפר גבול קטן בגליל העליון, ושם נולדה הבת הבכורה רבקה. שלוש שנים אחר כך, ב-1939, נולדה הבת השנייה, דינה.

ביוני 1941, כשכוחות וישי הצרפתיים וחיילים גרמנים חדרו מסוריה, הכל קרס בתוך שעות. אברהם היה בעמדת תצפית כשההפגזה החלה. שרה, עם רבקה בת השתיים וחצי ודינה התינוקת, ברחה עם עוד משפחות לכיוון הדרום, אבל משאית שהייתה אמורה לאסוף אותן לא הגיעה. הן הסתתרו במרתף של מחסן תבואה. מישהו הסגיר אותן לחוליית חיפוש. כשגילו שהבעל הוא איש מודיעין, הם לקחו את שרה לבית מעצר זמני, ואת הבנות הפרידו ממנה בכוח, לכיוון לא ידוע.

היא איבדה את ההכרה כשגררו אותה מהרכב. כשפקחה עיניים על רצפת בטון קרה, בתא ובו עוד שש נשים, היא קיבלה החלטה אחת: היא תשרוד, כדי למצוא את בעלה ואת הבנות. למרות שסוהר אחד סיפר לה שבעלה נורה ליד הגדר, היא ספרה בלבה עד מאה ולא האמינה למילה. בתא המעצר, פעמיים ביום, היא עשתה את אותם תרגילי כושר שלמדה כספורטאית — עשרים שכיבות שמיכה, חמישים כפיפות בטן — רק כדי שהגוף לא ישכח מה זה כוח. השרירים שבנתה גרמו לשובים להעביר אותה לעבודת כפייה במפעל תיקון רכבים צבאיים, שם תיקנה גלגלי שיניים ורצועות הינע ביד, שתים עשרה שעות ביום, תמורת פרוסת לחם ומרק צלול.

לקראת סוף המלחמה, כשחזיתות הקרב התקרבו והמשטר הצבאי שהחזיק אותה התפרק, היא הצליחה להתגנב מהמחנה בלילה שבו נעלמו השומרים. היא תפרה לתוך בטנת המעיל שלה שלוש תפוחי אדמה גנובים ופיסת נקניק מיובש, אוכל שיחזיק מעמד בדרך. היא הלכה ביערות בלילות, נמנעת מכל צללית אדם שראתה מרחוק — באותם ימים אי אפשר היה לדעת מי חבר ומי אויב. היא פחדה גם מחיילי בעלות הברית שפגשה בדרך — בשבי סיפרו לה שכל מי שחוזר בלי ניירת מסודרת נעצר כחשוד בריגול ונשלח למעצר ממושך. היא לא ידעה אם זה נכון, אבל לא היה לה זמן לבדוק — היא חייבת להגיע הביתה. בכפרים שבדרך היא חלבה פרות ותפרה בגדים תמורת לינה בלול או באסם.

היא הגיעה בחזרה לכפר שלהם בגליל. מהבית שלהם לא נשאר כלום מלבד יסודות שרופים ועמוד שער אחד. היא התקבלה לעבודה בחווה סמוכה, קוטפת תפוחים תמורת אוכל ומיטה באסם. ולאט היא הבינה שהסיפורים ששמעה בשבי על מי שחוזר לא היו נכונים. אז היא לקחה סיכון — הלכה למשרד הפיקוד האזורי ונרשמה בלשכת מחפשי נעדרים. קיבלו ממנה את הפרטים בלי לשאול שאלות מיותרות. כעבור ארבעה חודשים הגיע שליח ישר למקום העבודה החדש שלה — היא עבדה אז כמפקחת בבית ספר מחוזי — עם מברק: אברהם חי, והוא בדרך אליה.

אברהם לא ידע דבר על גורל אשתו וילדותיו עד תום הקרבות. הכאב לא עצר אותו מהעבודה — הוא המשיך לשרת בחשיפת משתפי פעולה באזור הגבול. פעם אחת הגיעה אליו שמועה שאשתו ובנותיו נורו ביער סמוך לכפר. הוא לא האמין, אבל שמר את המכתב שהביא את השמועה בכיס החזה שלו במשך חודשים. כשהעבירו אותו לתפקיד אדמיניסטרטיבי אחרי שהקרבות שככו, סוף סוף הייתה לו שהות לחפש. הוא כתב מכתבים ללשכות הסוכנות היהודית בחיפה ובירושלים, שלח עותקים של תצלום המשפחה לכל סניף שיכול היה לאתר. העובדה היחידה שהצליח לאשר — אשתו והבנות שרדו את היום הראשון של הפלישה. מעבר לזה — גרסאות סותרות: נורו, מתו ברעב, נלקחו למחנה עקורים בלבנון.

הבנות היו קטנות מכדי לזכור את שמות המשפחה שלהן או לספר לזרים מניין באו. אברהם לא התייאש. הוא חיפש בכל רשימה שהגיעה לידיו, ואז הגיע מברק — שרה בחיים, בכפר שבו גרו לפני הפלישה. הוא נסע לשם באוטובוס הראשון שיצא בבוקר.

כשירדו שניהם מהרכב וראו זה את זה מרחוק, איש מהם לא רץ. הם הלכו, כל אחד צעד אחרי צעד, עד שנפגשו באמצע הדרך העפרית. שרה אחזה בדש המעיל של אברהם ומשכה אותו קרוב, בודקת באצבעות את הבד כאילו היא צריכה לוודא שהוא ממשי. שניהם האמינו שיקרה עוד נס אחד — הם ימצאו את הבנות בחיים. הם הצליחו לאתר קצת פרטים דרך הסוכנות: הבנות הועברו למוסד נוצרי בדרום לבנון שקלט ילדים שאיבדו הורים, ומשם לפנימייה בבירות. ושוב — שום פרטים חדשים.

עד 1946 נולדו להם שני ילדים נוספים — בן, יצחק, ובת, מירי. אבל אברהם לא הפסיק לחפש את הבנות הבכורות. בכל עיר שהגיע אליה בתפקידו החדש בסוכנות, היה נכנס לבתי יתומים, קורא רשימות שמות בקול, משווה תאריכי לידה.

בחיפה הוא חיכה בתור במשרד הסוכנות היהודית ושמע שתי פקידות מדברות ביניהן — מתלוננות על קבוצת ילדים רעבים שהגיעה בספינת מעפילים מלבנון דרך קפריסין. הוא שאל בקול שלא הצליח לייצב את הכתובת של המעון שקלט אותם. אמרו לו שזו קבוצה חדשה שהגיעה לפני שבוע, מאה ושנים עשר ילדים. הוא ביקש את הרשימה וקרא אותה פעמיים. השמות לא התאימו — שתי אחיות רשומות בשם מארי ואניס — אבל תאריכי הלידה היו זהים לבנות שלו, יום ביום. התצלום הישן של רבקה ודינה היה בכיסו, כמו תמיד, קפל עמוק חוצה אותו. הבנות היו כבר בנות שבע ותשע, ודיברו רק ערבית וקצת צרפתית.

הוא ביקש לראות אותן לפני שנרשם רשמית כאב. במעון, הוא קירב את התצלום לפניה של הגדולה. היא הביטה בו בלי הבעה, כמו בתצלום של זר. הוא ביקש מהמטפלת רשות לבדוק דבר אחד, וקיפל את שרוול החולצה של הגדולה — על פרק כף היד לא היה כלום. הוא עבר לבת הקטנה וקיפל גם את שרוולה. שם, על פרק כף היד השמאלית, היתה צלקת קטנה ולבנה, בצורת חצי סהר — הצלקת שנשארה לדינה כתינוקת, אחרי שהכתה את היד במגהץ חם שנפל משולחן הגיהוץ. הוא ידע את הצלקת הזו בעל פה, כי שרה סיפרה לו עליה במכתב הראשון ששלחה אחרי השחרור. הוא בדק גם את יד הגדולה פעם נוספת, הפעם בעזרת המטפלת שהביאה את תעודת הקליטה של הילדה — שם נרשם, בכתב יד צרפתי, שהגיעה למוסד יחד עם אחותה הקטנה מאותו כפר בגליל, באותו תאריך בדיוק. זו הייתה רבקה.

מפחד להפסיד את האושר הזה, הוא לא חיכה לסידורי העברה רשמיים — חתם על טפסים באותו יום והביא את הבנות הביתה באוטובוס לילה. לשרה אמר, בקול שלא הצליח להשאיר יציב: "יש לנו אורחות בדרך." כשהיא פתחה את הדלת, הבת הגדולה הביטה בה ארוכות, ואז רצה אליה בצעקה: "מאמא, מאמא!" — המילה הערבית לאמא, שככה למדה לקרוא לכל אישה שטיפלה בה. אחר כך שתיהן מלמלו ביניהן במהירות בערבית, ואז גם הקטנה חזרה על המילה, הפעם מביטה ישר בשרה.

המשפחה היתה שלמה. הבנות הכירו את האח והאחות הקטנים, ותוך שבועות החלו לקלוט מילים בעברית מהשכנים. ב-1948 נולד עוד בן, דני. בגלל התפקידים של אברהם המשפחה עברה כמה פעמים — מחיפה לרמת גן ומשם לבאר שבע — אבל בכל מקום חדש הדבר הראשון שחיפשו היה מגרש אימונים פנוי בשכונה, שאליו כל המשפחה היתה יוצאת בבוקר, לפני בית הספר, לריצת חימום משותפת.

אברהם המשיך לשרת שנים רבות. שרה עבדה כמורה לחינוך גופני. רבקה, הבת הבכורה, למדה ביולוגיה ימית וטכנאות צלילה, והתגייסה ליחידת צוללנים בחיל הים; מאוחר יותר עבדה באילת באימון דולפינים למחקר ימי. דינה למדה מיקרוביולוגיה וחקרה מערכות ביוב וטיהור מים ברשות המים. יצחק הלך בעקבות אביו ושיחק כדורסל בליגה הארצית. מירי התמחתה ברפואת ספורט בבית חולים שיבא. דני, אלוף קפיצה לגובה במחוז הדרום, לימד מאוחר יותר במכללה לחינוך גופני בוינגייט.

כעבור שנים רבות, כשרבקה ישבה עם הנכדים בסלון הבית בבאר שבע וכתבה בפנקס את תולדות המשפחה, ברגע מסוים היא קמה, פתחה את מגירת השידה, והוציאה את התצלום הישן של עצמה ושל דינה, הקפל חוצה אותו עדיין נראה. היא תלתה אותו מחדש בפינת הסלון, ישר, בלי להסתכל בו יותר מדי זמן, וחזרה לשולחן להמשיך לכתוב.