הספינה שגזלה מאיתנו את השינה בחדרה

עברתי לגור בחדרה לפני ארבע שנים, אחרי שיצאתי לגמלאות מחברת אינסטלציה בחיפה. קניתי אז את הדירה הישנה ההיא בשדרות הנשיא בדיוק כדי שיהיה לי שקט, כדי לראות את הים בבוקר עם כוס תה ביד ולא לחשוב יותר על אף אחד. השכנה שלי, רבקה, הייתה בת שישים ושבע, אישה נחושה, מורה לפיזיקה לשעבר בתיכון עירוני, והיא זו שהגיעה ראשונה עם הבשורה, עם הטלפון פרוש מולי, במסדרון.

"תראה מה רוצים לבנות כמה קילומטרים מהחוף", אמרה לי. "אי. לא, ספינה".

זה לא היה אי. זה היה, כפי שגיליתי מהר מהעיתונות, מין מתקן צף ענק, שתוכנן על ידי חברה פרטית – שותפות בין חברת טכנולוגיה וחברת אנרגיה – שנקראה בשם מוזר, כמו מפלצת ים סקנדינבית. הרעיון היה פשוט ומודה, במבט ראשון נשמע גאוני: ספינה עם שני גופי שיט, מעוגנת בלב ים, שמייצרת חשמל בלי לשרוף שום דלק, תוך ניצול הפרש הטמפרטורה בין המים החמים בפני הים למים הקרים בעומק. מאה מגה-וואט, אמרו. שישים למרכז נתונים, לבינה המלאכותית ההיא שכולם מדברים עליה עכשיו ואף אחד לא ממש מבין אותה. השאר, ארבעים מגה-וואט, נקי, כמעט חינם, ישר לחוף – מספיק, אמרו, לשלושים ושתיים אלף משקי בית.

והיה גם משהו נוסף. מתקן התפלה בשיטת ואקום, שהיה אמור להוציא כמעט שלושים מיליון ליטר מים שפירים ביום. לכמאה חמישים אלף איש.

רבקה הקשיבה למועצת העיר שדיברה על זה כמו על נס. אני הקשבתי למשהו אחר – חשבתי על כל מה שקראתי על מרכזי נתונים ביבשה, אלה שבארצות הברית, שמייבשים נהרות ומחממים שכונות שלמות. פה, על הנייר, הבעיה הזאת נעלמה. הספינה לא הזדקקה לקרקע, לא התחברה לרשת החשמל, ואפילו יכלה להשתחרר מהעוגן ולהפליג אם מגיעה סערה – בשש-עשרה קשר, אמרו המהנדסים, אפשר להגיע מהר גם לאזורי אסון, לתת חשמל ומים איפה שאין למי.

הבן שלי, איתי, עבד בחברת הייטק בתל אביב ושלח לי הודעה קולית ארוכה, נלהב, שזה העתיד, שאני צריך לשמוח שזה קורה לידי ולא רק לקרוא על זה.

אבל השמחה שלי נמשכה בערך שבועיים.

בערב אחד באוגוסט, מאוחר מאוד, אמא של ילדה מהבניין הסמוך, אחות מבית החולים הלל יפה בשם שולה, דפקה על דלת רבקה בוכה. הבת שלה, נועה, הייתה בת תשע וסבלה מהתקפי אסתמה מגיל צעיר, אבל בחודש האחרון נשמה קשה בעיקר בלילות, בדיוק כשהרוח נשבה מכיוון הים. לא ידענו בוודאות אם יש קשר לבנייה שבלב ים – אף אחד לא ידע שום דבר בוודאות, למען האמת. אבל עיריית חדרה קיימה ישיבות ציבוריות שבהן נציגי החברה – "אופטימל טרנזיט", כך נקראה – דיברו על "השפעה מינימלית" ו"ניטור מתמשך" בלי לתת שום תשובה ברורה על מה בדיוק משתנה במי הים כשמושכים מיליוני ליטרים מהעומק ומזרימים מים קרים למקום אחר, לשכבה אחרת.

הלכתי גם אני לאחת מהישיבות ההן, באולם העירייה, עם רבקה לצידי, מחזיקה את התיק על הברכיים כמו מגן. המהנדס הראשי, גבר צעיר, דיבר מהר, עם תרשימים על מסך, אמר שהספינה פותרת בדיוק את הבעיות שכולם מתלוננים עליהן – מים, חשמל, בלי להקריב את קרקע החוף. רבקה הרימה יד.

"ומה אם משהו יתקלקל בעומק, איפה שאף אחד לא רואה?" שאלה. "מי ישלם?"

היא לא קיבלה תשובה ברורה. היא קיבלה חיוך והבטחה ל"דוח רבעוני עצמאי".

הדברים הסתבכו מהר, כמו שתמיד קורה בערים קטנות שבהן כולם מכירים את כולם. ראש העיר, איש בשם שמעון בן־צור, תמך בפרויקט מההתחלה – דיברו, ממקורות לא רשמיים, שהחברה כבר השקיעה כסף בקמפיין הבחירות שלו, למרות שאף אחד לא הצליח להוכיח שום דבר בכתב. החוזה נחתם מהר, בלי דיון ציבורי רציני, והמועצה אישרה את הזיכיון הימי לשלושים שנה.

רבקה, שהיה לה גם כבוד השכנים וגם זיכרון ברזל למספרים, החליטה לחפור בתוך המסמכים. היא ביקשה, דרך עורך דין, גישה לחוזה הזיכיון. לקח לה שישה שבועות להשיג אותו במלואו, כולל הנספחים הטכניים. ושם, בסעיף שכמעט הוסתר בעמוד ארבעים ואחת, כתוב שחור על גבי לבן שלחברה יש זכות להפסיק את אספקת ארבעים המגה-וואט ה"עודפים" לקהילה בכל עת שהיא תחליט שנחוץ ל"תעדוף עומסי החישוב", בלי שום קנס, בלי שום הודעה מוקדמת מעבר לעשרים וארבע שעות.

במילים אחרות: כל ההבטחה ההיא לחשמל ולמים לעיר יכלה להיעלם בין לילה, אם השרתים של הבינה המלאכותית שלהם יזדקקו ליותר אנרגיה. התושבים נשארו עם הסיכון – הרעש, ההפרעה האפשרית למי החוף, הלחץ על התשתית הימית – אבל בלי שום ערבות אמיתית לתועלת.

ביום חמישי, ה-17 בספטמבר, רבקה כינסה אסיפה בחצר הבניין, עם שולה, איתי, ועוד כחמישה עשר שכנים. היא שמה על שולחן מתקפל את החוזה, מודפס, עם דפים מסומנים בפתקיות דביקות צהובות.

"תראו כאן", אמרה, מקישה באצבע על עמוד ארבעים ואחת. "אנחנו לוקחים את הסיכון. הם לוקחים את הביטחון".

אף אחד לא צעק. זה לא היה סצנת זעם. היה שקט, ואז שולה שאלה בקול נמוך אם יש עוד טעם לקוות שהבת שלה תנשום טוב יותר.

רבקה לא הבטיחה שום דבר. היא עשתה משהו קונקרטי: היא אספה חתימות – מעל שמונה מאות בתוך שבועיים – והגישה, דרך עורך הדין שנשכר במשותף, בקשה רשמית למשרד להגנת הסביבה, בדרישה להשעות את ההיתר הסביבתי עד לביצוע סקר השפעה עצמאי, שימומן מכספי ציבור, לא מהכספים שהציעה "אופטימל טרנזיט".

ראש העיר בן־צור זומן למתן הסברים בישיבת מועצה מיוחדת, באוקטובר. הוא הגיע עם עניבה הדוקה ותיק דק. רבקה הקריאה את הסעיף בקול רם, מול מצלמות של ערוץ מקומי שסוף סוף התעניין בנושא. לבן־צור לא נותרה שום תשובה מלבד זה ש"מדובר בבעיית ניסוח משפטית" שעתידה "להתברר".

היא מעולם לא התבררה בדרך שהוא רצה. המשרד להגנת הסביבה כפה השעיה זמנית על עבודות חיבור הכבל התת-ימי לחוף, בדיוק לפני סיומן, עד להגשת הסקר העצמאי. החברה איבדה כמעט שנה, ועימה חלק מהמשקיעים.

רבקה לא חגגה שום דבר. בבוקר אחד במרץ, בשנה שלאחר מכן, ראיתי אותה במרפסת, עם ספל קפה, מביטה לעבר קו האופק שבו הספינה, כמעט מוכנה, עמדה בלי תנועה, מושבתת.

"זה לא נגמר", אמרה מעל למעקה. "אבל עכשיו יש להם חובה להראות לנו את המספרים לפני, לא אחרי".

שולה באה אליה באותו אחר צהריים עם תיק חדש – תוצאות בדיקה רפואית של הבת שלה, שנעשתה במרפאה בחיפה, שהראתה שיפור קל מאז שהעבודות בלב ים הופסקו. זו לא הייתה הוכחה מדעית חד-משמעית, אבל היה בה משהו להיאחז בו.

הספינה נשארה מעוגנת שם, באופק, שקטה עדיין, עם הטורבינות כבויות. ורבקה החזירה את התיק עם החוזה למדף שבספרייה, ליד ספרי הפיזיקה הישנים שלה, עם הפתקיות הצהובות עדיין מודבקות על עמוד ארבעים ואחת.