התור השלישי של אמא בשבוע

אמא התקשרה בשעה שבע ורבע בבוקר, בדיוק כשניסיתי לשפוך קפה לתרמוס ולהזכיר לבן שלי שיש מבחן בגיאוגרפיה.

– דנה, את זוכרת כמה זמן צריך לבשל חומוס יבש?

– אמא, את מכינה חומוס כל החיים. משעה וחצי לפחות, אם השרית אותו מהערב.

– השריתי. אבל הפעם הוא קשה כמו אבן.

– אז תמשיכי לבשל ותבדקי כל עשר דקות.

– זה מה שחשבתי גם אני.

היא שתקה שנייה ואז שאלה, כאילו במקרה:

– אתם באים בשבת?

– עדיין לא ברור, לגלעד יש אימון כדורגל ולעומר יש משמרת בעבודה.

– שאלתי סתם. אצלי הכול בסדר.

היא סגרה את השיחה לפני שהספקתי לענות משהו.

אחר הצהריים היא התקשרה לאחי, יואב, לשאול איזה דשן מתאים לעציצי הבזיליקום שלה – אף פעם לא הייתה לה סבלנות לצמחים, ופתאום גינת התבלינים הפכה לפרויקט חיים. בערב היא התקשרה לבת שלי, נוי, לבקש שתראה לה שוב איך מגדילים את הטקסט בוואטסאפ.

– סבתא, לימדתי אותך את זה בשבוע שעבר.

– כנראה לחצתי משהו אחר.

נוי הסבירה, אמא הודתה ונפרדה מהר.

בחודשים האחרונים השאלות התרבו. איך שולחים תמונה של מד המים לחברת "מקורות"? מאיזה קו אוטובוס אפשר להגיע למרפאה בכפר סבא? אפשר להקפיא כוסברה? מה כדאי לקנות לילדה של השכנה שחוגגת בת מצווה?

בהתחלה עניתי בסבלנות. אחר כך התחלתי להתעצבן קצת.

– היא זוכרת יום הולדת של כל בן דוד שני, – אמר יואב פעם, – אתמול היא שאלה איך מדליקים את התנור. אותו תנור שהיא בעצמה בחרה בחנות "אלקטרה" לפני שנתיים.

– אולי היא באמת שכחה?

– דנה, זה בלתי אפשרי.

גם אני חשבתי כך, בלי שהייתה לי הסבר אחר.

אמא בת שבעים ואחת. היא גרה לבד בבית קטן בכפר סבא, ארבעים דקות נסיעה מאיתנו. אחרי הגמלאות היא מטפחת את הגינה, קוראת ספרי מתח, יוצאת לשוק ביום שישי ופעמיים בשבוע נפגשת עם החברות שלה מהמרפאה – כך היא סיפרה, לפחות.

אני ויואב ניסינו להקל עליה. שילמנו את החשבונות באפליקציה, הזמנו לה קניות מהסופר "שופרסל" עם משלוח, מצאנו גנן שיגזום את העצים בגינה. ביומולדת קנינו לה אייפון חדש, ולפני החורף החלפנו לה את הדוד השמש. חשבנו שדאגנו לכול.

בשבת אחת החלטתי לנסוע בלי להתקשר קודם, רציתי להפתיע אותה. היא פתחה את הדלת רק בפעם השנייה שצלצלתי, לבושה בחלוק ישן, השיער אסוף בסיכה מקרטע.

– למה לא הודעת?

– אז זו לא הייתה הפתעה.

– הייתי לפחות אופה עוגה.

– לא צריך עוגה.

היא רצה למטבח, מילאה את הקומקום, חיפשה מפית בדית נקייה.

– שבי, – אמרתי, – באתי רק לשעה.

היא נעמדה עם המפית ביד.

– לשעה?

– אחר כך צריך לקפוץ לקניון. לגלעד נגמרו הנעליים.

– ברור, ילדים גדלים.

היא הניחה את המפית על השולחן בכל זאת, סידרה שני כוסות ונשענה מולי. דיברנו על המחירים בשוק, על השכנה מירי שהחליטה לצבוע את הגדר שלה בירוק כזה בוהק שרואים אותו, לדבריה, מהחלל.

לקחתי את הפלאפון שלה מהשולחן.

– תראי לי מה קורה עם האותיות הגדולות.

– זה בסדר עכשיו.

– והתנור?

– גם עובד.

– והחומוס?

– התבשל.

הבטתי בה.

– אמא, למה את מתקשרת אלינו עם שאלות שאת בעצמה יודעת את התשובה עליהן?

היא הפנתה מבט לחלון, אל עציץ הבזיליקום שהתחיל לנבוט.

– סתם שואלת.

– כל יום?

– אז מה, אסור להתקשר לילדים?

– מותר. רק לא צריך להמציא חומוס בשביל זה.

היא התחילה לאסוף פירורי לחם מהשולחן לתוך הכף שלה, לאט ובקפדנות שלא היה לה בה צורך אמיתי.

– כשאני מתקשרת סתם, אתם תמיד עסוקים, – אמרה בסוף, – וכשיש לי שאלה קונקרטית, אתם מדברים איתי לפחות כמה דקות.

לא התביישתי מהמשפט – התביישתי מהטון השקט שבו נאמר. בלי טענה. כאילו היא מסבירה עובדה פשוטה שאני עצמי הייתי צריכה להבין מזמן.

נזכרתי בשיחות האחרונות שלנו. "אמא, אני בפגישה". "אמא, אנחנו בדיוק אוכלים ארוחת ערב". "אני אחזור אלייך". וכמעט אף פעם לא חזרתי. לעומת זאת, כשהיא בקשה עזרה עם הטלפון או עם תשלום, מצאתי חמש דקות באותה שנייה. בקשה קונקרטית נראתה כמו משימה. שיחה סתמית נראתה כמו דבר שאפשר לדחות.

– למה לא אמרת שאת מתגעגעת?

היא הרימה כתפיים.

– אני לא אוהבת את המילה הזאת. אני לא יושבת כל היום מול החלון. יש לי גינה, יש לי חתול, יש לי חברות. אני מבינה שכולם עסוקים בחיים שלהם.

– מבינה, אבל ממציאה בעיות עם התנור.

– לא כזה בעיה. כפתור אחד בלבד.

שנינו פרצנו בצחוק. מהחצר הגיע קול נשי:

– מירי, את בבית?

השכנה מירי הגיעה עם שני שתילי פטרוזיליה.

– תראי מה מכרו לי בחנות בקק"ל. אמרו לי אחד מוקדם ואחד מאוחר, ועכשיו אני לא זוכרת איזה.

אמא יצאה למרפסת, בדקה את השתילים, ניתחה איזה מהם ישרוד את השרב הראשון, ואיפה בגינה יש הכי הרבה שמש. תוך דקות היא נראתה אחרת לגמרי – דיברה בקצב מהיר, הצביעה על החלק המוצף בשמש, סיפרה איך בשנה שעברה הצילה את השתילים מכנימה. מירי הקשיבה בריכוז ושאלה שאלות.

הבנתי משהו נוסף. אני ואחי, מתוך רצון לעזור, לקחנו ממנה בהדרגה כל תפקיד שבו היא הייתה יכולה להיות נחוצה לנו. לא ביקשנו עצות, כי הכול מוצאים בגוגל. לא ביקשנו מרשמים, כי גם אותם מוצאים באינטרנט. לא השארנו לה נכדים, כי לא רצינו להעמיס עליה. אפילו את הלימונים מהעץ בגינה שלה לא באנו לקחת – למה, אם אפשר לקנות זהים ליד הבית?

הגנו עליה מטרדות. ובד בבד לקחנו מהחיים שלה את התחושה שבלעדיה משהו לא יסתדר.

– אמא, – אמרתי כשמירי הלכה, – את זוכרת את עוגת התותים של סבתא, זו עם הפירורים מעל?

– עם הבצק המפורר?

– כן. לי היא אף פעם לא מצליחה כמו שלה.

– כי את מפשירה את החמאה. צריך לפורר אותה קרה עם הקמח.

– תלמדי אותי?

היא הביטה בשעון.

– והנעליים?

– נקנה אחר כך.

היא הוציאה מהמקרר חמאה. אני מצאתי קמח, והיא בחרה תותים ופסלה כמה רכים מדי. אפינו כשעתיים. לא בגלל שהעוגה מסובכת – פשוט אמא כל הזמן נסחפה בסיפורים. איך סבתא אפתה אותה בפעם הראשונה ליום הולדת של אבא. איך פעם החליפה בטעות סוכר במלח. איך אני ויואב, כשהיינו קטנים, גנבנו תותים מהקערה וסיכסכנו על מי מקבל את החלק הגדול.

כשהעוגה הייתה בתנור, שלחתי הודעה לבעלי שאתעכב. אחר כך התקשרתי לאחי:

– אתה חופשי מחר?

– מה קרה?

– כלום. אמא רוצה להראות לנו איך גוזמים גפן.

בקצה הקו השתררה שתיקה.

– היא אמרה את זה בעצמה?

– עוד לא.

– דנה…

– בוא עם הילדים. היא תשמח.

למחרת יואב הביא את שני הבנים שלו. אמא חילקה לכולם כפפות, מזמרות, והכריזה שאסור לגעת בשום דבר בלי אישור. הבנים הקשיבו לה בריכוז שלא הראו אפילו בבית ספר. יואב התווכח שצריך להשאיר גזע אחד, אמא טענה בדיוק את ההפך. אחרי שעה כולם צחקו כך שהשכנה מירי הציצה מעל הגדר הירוקה שלה.

מאז לא התחלנו להתקשר לאמא חמש פעמים ביום. החיים לא הפכו לפרסומת יפה על משפחה מלוכדת. עדיין היינו עסוקים, שכחנו לחזור, לא הצלחנו לבוא כל שבת. פשוט בשיחות שלנו היו פחות שאלות על מה לקנות לה. במקום זה הופיעו שאלות אחרות:

– אמא, מה את חושבת?

– איך את פעם הכנת את זה?

– תבואי לבדוק אם שתלתי נכון?

– תבואי אלינו בשבת? לא לעזור. פשוט לבוא?

לפני כמה ימים אמא התקשרה אלי בבוקר.

– דנה, כמה זמן מבשלים חומוס יבש?

כמעט צחקתי, אבל שמעתי בקול שלה משהו שובב.

– לא יודעת, אמא. תסבירי לי.

– אז תבואי – אני אראה לך.

הפעם שנינו הבנו שהעניין אף פעם לא היה בחומוס.