תמיד איתי, גברת רבקה והברון שאף אחד לא רצה

גברת רבקה כהן נכנסה למכלאת "בית חם" בחולון בשעה עשר בבוקר בדיוק, עם סנדלי עץ ישנים ותיק קש דהוי על הכתף. המתנדבת שיר הרימה את העיניים מפנקס הרישום והביטה בה.

שלוש שנים בהתנדבות למדו אותה להכיר כל סוג של מבקש. מבקשים גור. מבקשים כלב שלא נובח. מבקשים "משהו קטן שיתאים לדירה". גבר אחד ביקש פעם "כלב עם פרצוף עצוב, לאינסטגרם". אבל מה שגברת רבקה אמרה עכשיו, זה שיר עוד לא שמעה.

– אני צריכה כלב זקן מאוד, – אמרה גברת רבקה.

– זקן כמה, בערך? – שיר שאלה בעדינות.

– הכי זקן שיש לכם. גיל עשר, שתים עשרה. כל מה שיותר זקן, יותר טוב.

גברת רבקה עמדה ליד הדלפק, כפות ידיה שלובות על התיק. אישה בשנות השישים המוקדמות, דקת גזרה, שיער אפור אסוף מאחור ברשת, חוטית אחת מתפזרת על המצח. על הרגליים – סנדלים שעברו עליהם שנים טובות. חולצת כותנה פשוטה, ציצית חוטים בשפה שלה מתפרמת. הפנים שלה רגועות, לא זועפות ולא מחייכות. פנים של מישהי שבאה בשביל מטרה אחת וברורה.

– רגע, אני בודקת עם דליה, – אמרה שיר ונכנסה למשרד.

דליה, מנהלת המקלט, חתכה אז בצל לסיר של פתיתים לכלבים לארוחת הערב. הסכין נקשה בלוח העץ בקצב אחיד.

– יש אישה בחוץ. מבקשת את הכלב הזקן ביותר שיש.

– הזקן ביותר? – דליה הניחה את הסכין.

– כן. אומרת שככל שהוא זקן יותר, יותר טוב.

– משונה. תקראי לה.

***

גברת רבקה התיישבה על הכיסא במשרד הקטן, הניחה את התיק על הברכיים ושלבה אצבעות. ידיה היו גרומות, עם קמטים וסדקים קטנים – ידיים של מי שעובדת בהן הרבה: שוטפת, מכבסת, חופרת בגינה, מטפלת.

– גברת כהן, את מבינה שכלבים זקנים דורשים טיפול מיוחד? – דליה דיברה ברוך אבל בחשדנות מסוימת. – הוצאות וטרינריות, מזון מיוחד, לרוב מחלות כרוניות. פרקים, כליות, לב. זה לא פשוט וזה לא זול.

– אני מבינה.

– יש לך ניסיון עם בעלי חיים?

– יש.

– תספרי לי, אם אפשר.

גברת רבקה שתקה רגע, הביטה בחלון, אל שורת המכלאות בחוץ ופינה של גדר שהצבע הירוק עליה התקלף. מרחוק נשמעה רעש הכביש הראשי.

– יש לי בבית את ברוך. בן ארבע עשרה. תערובת לברדור עם משהו פרוותי. הצלתי אותו ממקלט בבאר שבע לפני שנתיים. היו עומדים להרדים אותו כי יש לו דלקת פרקים ברגליים האחוריות ואף אחד לא רצה אותו. לפני ברוך היה לי טוביה, תערובת שהיה סומא בשתי עיניים. קטרקט מוזנח. לקחתי אותו כשהיה בן אחת עשרה. הוא חי איתי שנה וחצי. ולפני טוביה היתה נדיה, כלבת רועים זקנה עם בעיה במפרקי הירכיים. נדיה היתה איתי שמונה חודשים.

היא מנתה את השמות בשקט, בלי התרגשות יתרה, כמו מקריאה רשימת קניות. אבל כל שם היא הגתה קצת יותר לאט מהמילים האחרות. כאילו נתנה לכל אחד שנייה נוספת של נוכחות.

דליה הניחה את העט והורידה את המשקפיים.

– זאת אומרת, את מתכוונת לקחת כלבים זקנים בכוונה?

– כן.

– אפשר לשאול למה?

גברת רבקה הביטה בה ישירות. עיניים אפורות, רגועות, בלי אתגר ובלי התגוננות.

– בגלל שאף אחד אחר לא ייקח אותם. כולם רוצים גורים. או כלבים צעירים, עד שלוש. והכלב הזקן יושב בכלוב ומחכה. והוא לא מבין על מה. הוא אהב מישהו כל חייו, ישן לרגליו, קיבל אותו בדלת. ואז מצא את עצמו כאן. הבעל מת, או עבר דירה, או סתם החליט שזה נגמר. ונשארה לו שנה, אולי שנתיים. אני לא רוצה שהשנה הזאת תעבור עליו על הרצפה הקרה.

במשרד השתררה שקט. מישהו מהכלבים נבח מעבר לקיר – נביחה עמומה, קצובה, בלי זעם. רק בגלל געגוע.

– בואי, – אמרה דליה וקמה. – אני אראה לך מישהו.

***

המכלאות עמדו בשני טורים, מקורות ברעפי אסבסט. ריח של כלבים, מזון יבש וחומר חיטוי שניקו בו את הרצפה בבוקר. בעקבות הגשם שירד בלילה היו שלוליות באדמה, בעיקר באזור שהעגלה לחלוקת המזון עברה בו.

הכלבים קיבלו אותם כל אחד לפי דרכו. הצעירים רצו לגדר, יללו, קפצו, תקעו את האפים בין המוטות. כלב אחד, רזה, עם זנב קצוץ, עמד דומם ודפק בכף הקדמית במתכת, קבוע ועיקש, כמו מישהו שדופק על דלת נעולה.

גברת רבקה הלכה והסתכלה. על הצעירים לא עצרה. אפילו לא האטה את הקצב.

דליה עצרה אצל הכלוב הלפני-אחרון.

– הנה. דוסי. גילה שלוש עשרה. הביאו אותה לפני חודש. הבעל מת, הבת אמרה "לא צריך אותה, לילד יש אלרגיה". השאירו אותה במעבר המקלט בתוך קרטון של מקרר.

דוסי שכבה בפינה הרחוקה על חתיכת קרטון. כלבה גדולה, בצבע אדמדם-חום, עם לחיים שמוטות ועיניים מעוננות. אוזניה שמוטות עם כתמים חומים. הפרצוף שלה שיבה לגמרי, מהאף עד המצח, כאילו התכסה בקמח. הרגליים האחוריות מונחות באלכסון מוזר, רואים שלקום היא זקוקה למאמץ ניכר.

גברת רבקה ניגשה לגדר וכרעה.

– דוסי.

הכלבה הרימה את הראש. לא עמדה. פשוט הרימה והביטה. עיניים לחות, עייפות, עם לבן מעורב באדום קל. הזנב זע פעם אחת, בכבדות, במאמץ, ואז נשאר דומם.

– יש לה בעיה בכליות, – אמרה דליה בשקט. – ובלב. קרדיומיופתיה. הוטרינר אומר – שנה, אולי שנה וחצי. ועוד זאת רק עם טיפול נכון ותרופות קבועות.

גברת רבקה לא הפנתה את מבטה. היא הביטה בדוסי, ודוסי הביטה בה. ואז הכלבה קמה לאט, במאמץ ברור, על הרגליים הקדמיות, גררה את האחוריות ועשתה שלושה צעדים לעבר הגדר. היא נגעה באף במוטות הברזל. האף היה חם ויבש.

גברת רבקה הכניסה את האצבעות בין המוטות וליטפה את גב האף של דוסי, מהאף אל המצח, לאט, כמו מלטפים תינוק רדום. הכלבה עצמה את העיניים.

– אני לוקחת אותה, – אמרה גברת רבקה.

***

ההליך לקח כחצי שעה. שיר מילאה טפסים, הטביעה חותמות, והציצה בחלון אל גברת רבקה, שישבה על הספסל בחצר עם דוסי קשורה ברצועה. הכלבה נדחקה אליה בצידה ולא זזה. רק האף נע – מריח את הברך, את שולי החולצה, את הסנדלים, את האצבעות שמונחות על גבה.

– דליה, – שיר קראה בלחש. – את בטוחה שהיא נורמלית? האישה הזאת?

דליה ניגשה לחלון והביטה לחצר.

– נורמלית, שירי. יותר מנורמלית.

– אבל למה כלבים זקנים? הם הרי… בקרוב ימותו. זה כואב כל פעם. מתרגלים, ואז הכל נגמר.

דליה שתקה. שילבה ידיים על החזה. ואז אמרה, בלי להסיר את מבטה מהחלון:

– אני עובדת כבר שמונה עשרה שנה במקלט. ראיתי מאות אנשים. מגיעים, בוחרים, לוקחים. חצי מהם מתקשרים אחרי חודש: "תחזרו אותו, הוא מכרסם רהיטים". או: "אנחנו עוברים דירה, לא יכולים". או סתם מפסיקים לענות לטלפון, וזהו. והאישה הזאת, היא לא בוחרת. היא לוקחת את מי שכולם כבר נטשו. את מי שאף אחד אפילו לא מביט בו. זה, שירי, זה שונה בתכלית.

שיר הנמיכה את עיניה ושתקה. חתמה על העמוד האחרון, סמנה תאריך, ויצאה לחצר.

– גברת כהן, הכל מוכן. הנה הנחיות התרופות של דוסי. הוטרינר כתב לך לוח זמנים. כדורים לכליות – בוקר וערב, עם אוכל. כדור ללב פעם ביום, על קיבה ריקה. ובדיקה חוזרת בעוד שבועיים, אצלנו או אצל הוטרינר שלך.

גברת רבקה קיבלה את הנייר, קיפלה בקפידה לארבע והכניסה לתיק. הוציאה משם קולר ישן – רחב, רך, מברזנט מרופט, עם אבזם כבד. חיברה אותו לדוסי.

– זה יהיה לה נוח יותר. לא לוחץ על הצוואר. אני קונה כזה לכולם שלי.

שיר הביטה בהן יוצאות. גברת רבקה הלכה לאט, מתאימה את קצבה לצעדים הגוררים של הכלבה. דוסי צלעה לידה, קצת נוטה על הרגל האחורית השמאלית. ליד השער גברת רבקה עצרה, התכופפה והסדירה את הקולר. אז אמרה משהו לדוסי בלחש, שפתיים בלבד, שיר לא שמעה. דוסי הרימה את הראש השיבה וליקקה את ידה.

הן יצאו מהשער ופנו ימינה, לעבר תחנת האוטובוס.

***

חודש לאחר מכן קיבלה דליה הודעה. תצלום: דוסי שרועה על שמיכה משובצת, רגליה מושטות. לידה קערת מים וברווזון פלוש בלי עין אחת. הפרצוף עדיין שיבה, אבל העיניים נקיות יותר. בוהקות. בלי העננה שהיתה במכלאה. הזנב בתמונה מרוח – כנראה נע כשצולם.

מתחת לתמונה נכתב: "דוסי התרגלה. בשבוע הראשון היתה מפוחדת, נדבקת לקיר. אחר כך עלתה בלילה למיטה שלי ומאז נשארה לישון שם, אף שאני מכינה לה מקום למטה. אוהבת שמגרדים לה באוזן הימנית. השמאלית לא נותנת, כנראה כואבת. הכליות שלה מתאזנות, הוטרינר מרוצה. ברוך התרגל אליה, לא מקנא. מתמתחים ביחד במרפסת כשיוצאת שמש. תודה לכם."

דליה קראה. אז קראה שוב. סגרה את הטלפון, נשענה על הכיסא והביטה זמן ארוך בכתם הישן בתקרה, שנגרם מרטיבות.

על השולחן הונחה רשימת כלבים להעברה למבנה אחר. עשרים ושלושה שמות. גיל שנתיים עד חמש. צעירים, חזקים, עם סיכויים טובים. לכל אחד סיפור משלו ותקווה.

ובתחתית, רשום בעיפרון ביד, נראה השם ברון. ארבע עשרה, זכר, תערובת, הובא מדירה אחרי מות בעליו. חירש באוזן השמאלית. נע לאט. אוכל מעט. בשורת "עניין המבקרים" – מקף.

דליה הרימה את הטלפון וכתבה: "גברת כהן, יש לנו כלב בשם ברון. 14. שקט ורגוע. כשתהיה מוכנה, תודיעי לי."

התשובה הגיעה אחרי ארבע דקות. לא אחרי שעה. לא אחרי יום. אחרי ארבע דקות:

"אני אגיע בשבת. אכין מקום."

דליה חייכה. החזירה את הטלפון לכיס החלוק. מעבר לקיר נבח ברון, עמום. לא לכיוון אף אחד. פשוט נבח אל החלל, כמו שנובחים כלבים זקנים כשהם חולמים. משהו מהעבר, מהזמן שהבית עדיין היה בית ולא רק זיכרון.

***

גברת רבקה הגיעה בשבת, בדיוק כמו שהבטיחה. נכנסה למקלט בשעה עשר בבוקר, באותם סנדלים, עם אותו תיק. על הפנים – אותה הארת שלווה. שיר קיבלה אותה בכניסה. רצתה לשאול משהו, אבל הנהנה בראשה והוליכה אותה לכלוב השלישי.

בדרך לא עצרה.

– גברת כהן, אפשר לשאול שאלה?

– אפשר.

– זה לא כבד לך? כשהם… הולכים?

גברת רבקה הלכה בלי לעכב את צעדה. הסנדלים דפקו על השלוליות המוכרות.

– זה כבד.

– ובכל זאת לוקחת עוד?

– בכל זאת.

שיר שתקה רגע, ואז בשקט:

– למה?

גברת רבקה עצרה. פנתה לשיר והביטה בה בשלווה, בלי עלבון ובלי תיאטרון.

– כשנדיה גוועה, היא שכבה על ברכיי, על סדין נקי, ואני ליטפתי אותה בראש. כל הלילה. היתה יכולה למות כאן, במכלאה, על הקרטון. לבד. היה כבד לי אחרי זה. עדיין כבד לי, כשאני נזכרת. אבל לה לא. לה היה רגוע. ראיתי את זה. בעיניים, בנשימה, בדרך שהרגליים שלה התרפו. זה לא עליי, שירי. זה עליהם.

שיר הפנתה את ראשה ומחתה בגב ידה את העיניים. אז אמרה, בקול עובדתי:

– בואי. ברון מחכה.

ברון שכב בפינת הכלוב, כהה, כבד, עם בטן שמוטה וזקן לבנבנה בתחתית הסנטר. למראה האנשים לא קם. הרים אוזן אחת, הימנית התקינה, והביט. עם המבט המוכר ההוא של כלבים זקנים שכבר לא מצפים לכלום, אבל עדיין לא הפסיקו להבחין.

גברת רבקה כרעה אצל הגדר. הוציאה מהתיק חתיכת עוף עטופה במפית. הגישה מבעד למוטות. ברון הריח. לקח בעדינות, בשפתיים רכות, כמו לוקחים משהו עדין. לעס לאט.

גברת רבקה ליטפה את מצחו. פרווה גסה, עור חם, גידולי זקנה מעל הגבות.

– נו, – אמרה גברת רבקה בשקט. – נוסעים הביתה.