כיצד גיליתי שכל הכבישה שאני קונה בת”א היא של החותנת שלי מרמת גן

קוראים לי עידו, אני בן שלושים וארבע, מנהל רכש בחברת היי-טק בפתח תקווה, ונשוי לשירה כבר חמש שנים. אני צריך לספר את זה מהצד שלי, כי כשאשתי מספרת את הסיפור הזה היא תמיד עושה אותי איזה טיפש שלא שם לב לכלום. זה לא נכון. שמתי לב. פשוט לא רציתי לדעת.

ההתחלה של כל זה היא לא בכלל הכבישה. היא בתבשיל עוף עם כוסברה שאמא שלי, רבקה, הביאה לנו בשנה הראשונה לנישואים. סיר שלם, מהביל, עם הריח הזה שאני מכיר מאז שהייתי ילד ברמת גן. שירה אמרה תודה, חייכה, ובערב כשאמא הלכה היא אמרה לי: "עידו, אני מעדיפה שאנחנו נבשל בבית בעצמנו, בלי גלוטמט, בשביל התינוקת כשתהיה." לא היה שום גלוטמט בתבשיל של אמא שלי. פשוט לא היה. אבל לא אמרתי כלום, כי הבנתי שזה לא באמת על גלוטמט.

אחר כך זה היה עם הדבש. אמא קונה דבש מגידי, מגדל דבורים באזור בנימינה, כבר עשרים שנה. הביאה לנו צנצנת ליום ההולדת שלי. שירה שמה אותה על המדף העליון ולא פתחה אותה אף פעם. במקום זה, על השיש, עמד דבש "אורגני בר-קיימא" ב-38 שקל שקנתה בחנות אורגנית ברמת השרון. "עידו, של אמא שלך זה כנראה מפוסטר, אין בו אנזימים." חשבתי על גידי, שאפילו לא יודע מה זה פיסטור. לא אמרתי כלום.

ואז באה הכבישה.

זה היה משהו שקרה בהדרגה, במשך שנה שלמה, ואני ראיתי את זה קורה מהצד ולא הבנתי מה אני רואה עד שהיה כבר מאוחר מדי. שירה התחילה לקנות "כבישה אומנותית" מחנות בוטיק בשוק הכרמל – שני צנצנתים בשבוע, ארבע עשרה שקל ליחידה קטנה. היא הייתה אומרת את זה כמעט בכל ארוחת שישי: "שמיים וארץ לעומת הביתית, עידו, אתה טועם את זה?" ואני הייתי טועם, וזה היה טעים, אבל בעיני לא היה שונה כל כך מהכבישה שאמא שלי מכינה כל קיץ במרתף הבניין ברמת גן, בקנקן חרס שהיה שייך לסבתא שלי.

באוגוסט השנה שעברה, אמא עשתה את הכבישה השנתית שלה. שלושים צנצנתים מלפפונים חמוצים, חמישה עשר של כרוב כבוש, ריבת חבושים. שלחתי לה הודעה שאני בא לקחת כמה צנצנתים, והיא שמחה כל כך שהתקשרה אליי פעמיים באותו יום לוודא שאני בא. לקחתי עשרה צנצנתים. יום למחרת שירה אמרה לי, בלי לדעת שאני יודע בדיוק מאיפה זה בא: "עידו, תגיד לאמא שלך שלא צריך כל כך הרבה, אני קונה עכשיו מהאומנותיות, עם תרבית חיידקים מבוקרת, זה שמיים וארץ."

ישבתי במטבח שלנו ברחוב ביאליק בפתח תקווה, הסתכלתי עליה מכינה סלט, וידעתי שאני צריך להגיד משהו. לא אמרתי. חשבתי, זה קטן, זה לא שווה מריבה.

ולחג של שירה, בחודש שלאחר מכן, קרה הדבר שגרם לי סוף סוף להבין את כל התמונה. אמא הביאה חמישה מלפפונים מהקנקן הכי טוב שלה – פריכים, עם עלה דובדבן בתחתית. שירה נכנסה למטבח, ואני ראיתי אותה – ראיתי ממש – לוקחת צנצנת ריקה מה"אומנותית" מהמקרר, ומעבירה לתוכה את המלפפונים של אמא. שמתי לב לזה. לא אמרתי כלום. חשבתי שאולי זה סתם כדי לחסוך מקום.

האורחים הגיעו בשבע. שירה סידרה שולחן יפה, מפיות בד, לוח עץ עם נקניקים, זיתים שהיא אוהבת בשלושים שקל לצנצנת קטנה. ואת המלפפונים של אמא בצנצנת של האומנותית. אחותה של שירה לקחה שלוש פעמים. חברה שלה מהעבודה שאלה איפה אפשר לקנות. ואמא שלי ישבה שם, אכלה עוגת גבינה, ולא אמרה מילה. ראיתי אותה שותקת. חשבתי שהיא סתם עייפה.

שירה לקחה מלפפון, נשכה עם פרוסת לחם, ואמרה: "אתם מרגישים את איכות התסיסה? זה מורגש מיד. שום דבר ביתי לא מתקרב לזה." ואני צחקתי, כי חשבתי שזה מצחיק שהמלפפונים ה"ביתיים" האלה שהיא מזלזלת בהם הם בדיוק המלפפונים ש"אין להם סיכוי" מולם.

רק בדרך הביתה, כשאמא התקשרה אליי לשאול איך היה הערב, וקולה היה רגוע מדי, שקט מדי, הבנתי. שאלתי אותה ישירות: "אמא, המלפפונים בצנצנת בבית של שירה – זה היה שלך?" היא שתקה שנייה ארוכה ואז אמרה: "כן, עידו. זה שלי. אני מעבירה לה כל שבועיים, בתוך שקית, עטופים בעיתון. את שם במקרר, היא לא שואלת, לא בודקת."

לא כעסתי על אמא. הבנתי אותה מיד – ארבעים שנה של כבישה, וכשאמרו לה שהיא לא מספיק טובה, היא לא התווכחה, היא פשוט המשיכה לעשות מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, ונתנה למציאות לדבר בעדה. זה מה שהיא, ואני מכיר אותה. אבל כעסתי על עצמי. כי ידעתי, במשך חודשים ידעתי, וגם אני שתקתי – מאותה סיבה בדיוק שאמא שתקה. כי לא רציתי מריבה בבית. כי חשבתי ששקט שווה יותר מאמת.

לא סיפרתי לשירה מה שאמא אמרה לי. במשך שבועיים המשכתי לראות אותה מעבירה צנצנתים מהשקית העיתון אל צנצנתי ה"אומנותית", בלי לדעת שאני יודע. וזה התחיל לכאוב לי אחרת – לא בשביל אמא, אלא בשביל שירה. כי ראיתי אותה מתעקשת על משהו שהיא בעצם לא צריכה להתעקש עליו, ואני, שיכולתי להגיד מילה אחת ולסיים את זה, פשוט צפיתי.

זה נגמר בשבת אחת, בבית של אמא ברמת גן. שירה אמרה שהיא רוצה ללמוד לכבוש בעצמה – שהתקשרה לאמא בעצמה, לראשונה מזמן, וביקשה. עמדתי במטבח הקטן, ליד המקרר הישן שעדיין מזמזם כמו שהוא זמזם כשהייתי ילד, וראיתי את שירה עומדת ליד קנקן החרס של סבתא, עם שק מלח ביד אחת וצרור שמיר בשנייה, שואלת: "כמה מלח, אמא?" ואמא, בלי לרמוז שום דבר, פשוט הראתה לה.

זה הרגע שבו הבנתי שאני לא צריך להגיד כלום, כי כל מי שהיה צריך לדעת – כבר ידע. אמא ידעה שהמלפפונים שלה גורמים לשירה להתלהב, גם אם היא לא יודעת שהם שלה. אני ידעתי את האמת ובחרתי לתת לזה להיפתר לבד. ושירה – שירה עמדה שם עם ידיים מלוכלכות במלח, לא יודעת שהמורה שלה כבר לימדה אותה כל מה שהיא צריכה לדעת, מהצנצנת הראשונה.

אחרי שהיא סיימה למלא את הקנקן שלה, אמא הוציאה מהמקרר צנצנת אחת – הישנה, המקורית, עם התווית הכתובה ביד – ושמה אותה על השולחן בלי הסבר. שירה פתחה, טעמה, ואמרה: "אמא, זה… זה בדיוק כמו מה שאני קונה." אמא חייכה ואמרה רק: "תזכרי איך את מכינה עכשיו. תראי אם זה יוצא ככה."

עברה כמעט שנה מאז אותה שבת. שירה כבשה שלושה קנקנים בעצמה, ואחד מהם כבר טעים כמעט כמו של אמא. אבל היא עדיין קונה מדי פעם מהחנות בשוק הכרמל, כי היא אומרת שזה "משהו אחר, סגנון אחר" – ואני לא מתווכח איתה על זה יותר. לפני חודשיים, כשפינינו את המרתף של הוריי כדי לשפץ, מצאתי בקופסת קרטון ישנה פנקס של אמא עם מחירים רשומים – היא הייתה מחשבת בדיוק כמה עולה לה כל צנצנת שהיא נתנה לנו, מלח וקנאת גז ושעות, וליד כל שורה כתוב "מתנה" במקום מחיר. שום דבר מזה היא לא סיפרה לנו אז, ואני לא סיפרתי לשירה שמצאתי את זה.