המרפאה בשדרות רוטשילד, החולה מחדר 12 והמעטפה שאף אחד לא ציפה לה

אני מגישה את זה כבר תשע שנים. קפה בלי סוכר, שתי פרוסות לחם קלוי, וריבת משמש — כי גברת נחמה טוענת שריבת תות "עושה לה חמוץ בבטן". אני עובדת כמלווה סיעודית פרטית בבית אבות "בית הדר" בשדרות רוטשילד ברמת גן, וחדר 12 הוא שלי כבר תקופה ארוכה מדי בשביל שיישאר סתם עוד חדר.

בבוקר ההוא, באמצע חודש מרץ, קר היה בחוץ ועדיין רטוב מהגשם של הלילה. נכנסתי עם המגש והרדיו הישן שלה כבר שידר את חדשות השמונה. גברת נחמה ישבה במיטה, משקפי הקריאה על קצה האף, ועיתון "ידיעות" פתוח על הכריך בברכיים. בת שמונים ואחת. עורכת דין בדימוס, אלמנה שנים רבות, שני ילדים שכמעט לא מתקשרים.

"בוקר טוב, גברת נחמה."

"את יודעת מה השעה?" היא לא הרימה מבט מהעיתון. "שבע ורבע. אתמול הגעת שבע ועשרים וחמש."

זה ככה כבר תשע שנים. היא סופרת דקות, בודקת חשבונות, זוכרת מספרים שאני כבר שוכחת. פעם זה עצבן אותי. עכשיו אני יודעת שזו הדרך שלה להגיד "אני עוד כאן, אני עוד רואה הכול".

ישבתי על הכיסא ליד המיטה, כמו כל בוקר, לחתוך לה את הלחם לריבועים קטנים כי הידיים שלה כבר לא אוחזות סכין כמו פעם. והיא סיפרה לי על הבן שלה, אבנר, עורך דין גם הוא, שגר בסביון בווילה עם בריכה, ולא מתקשר חודשיים. ועל הבת, אורלי, שמתקשרת פעם בשבוע בדיוק שמונה דקות ומדברת רק על עצמה.

"את יודעת למה הן לא באות?" היא שאלה, לא לי באמת, יותר לחלון. "כי אני כבר לא שימושית. אני רק עלות. שכר דירה שמישהו צריך לשלם."

לא עניתי. אף פעם לא עניתי לדברים כאלה. זה לא התפקיד שלי לתקן משפחות.

אבל באותו בוקר של מרץ היא עשתה משהו שלא עשתה מעולם. אחרי שסיימה לאכול, היא ביקשה שאביא לה את התיק העור החום מהארון העליון — התיק שהיא תמיד נעלה, שמעולם לא נגעתי בו. הידיים שלה רעדו כשפתחה את הרוכסן. היא הוציאה מעטפה חומה, עבה, עם החותמת של משרד עורכי דין על הפינה.

"תשמרי לי את זה," היא אמרה. "אל תיתני לאף אחד. גם לא לאבנר. בעיקר לא לאבנר."

שאלתי מה זה.

"צוואה חדשה. שיניתי אותה שלשום, אצל עורך הדין ברמן ברחוב ביאליק. הוא בא לפה, לחדר, כי אני כבר לא נוסעת."

לא שאלתי יותר. שמתי את המעטפה בתיק שלי, מתחת למחברת המרשמים, והלכתי הביתה עם משהו כבד בבטן שלא היה קשור לצהריים.

שבועיים אחרי זה אבנר הופיע. בפעם הראשונה מזה חודשיים. הוא נכנס לחדר 12 בחליפה כחולה כהה, עם תיק מסמכים ומכונית BMW חונה למטה — ראיתי אותה מהחלון, אפורה מטאלית, עדיין עם מדבקת השכרה של סיקסט על השמשה.

"אמא, איך את מרגישה?" הוא נשק לה על הלחי, מהר, כמו מחווה שצריך לסמן בטופס.

"טוב יותר כשאני רואה אותך," היא אמרה, וקולה היה יבש.

הוא ישב, פתח את התיק, והוציא ניירות. "יש לי כאן משהו קטן לחתום. עדכון לייפוי כוח. שיהיה לי קל יותר לטפל בחשבון שלך בבנק לאומי, במקרה שמשהו קורה."

היא לא נגעה בעט שהוא הושיט.

"איזה ייפוי כוח, אבנר? יש לי כבר אחד. חתמנו עליו לפני שלוש שנים אצל ברמן."

"זה מיושן. הבנק ביקש עדכון."

"איזה בנק ביקש? תגיד לי שם של פקיד."

הוא היסס. שנייה אחת, אבל ראיתי אותה, כי הייתי שם, מסדרת את הכריות ליד המיטה כמו שאני עושה כל צהריים, ולא זזתי, ולא הפסקתי להסתכל.

"זה לא חשוב מי ביקש. תחתמי, אמא, אני צריך את זה בשביל לנהל את העניינים שלך."

"אילו עניינים? יש לי דירה בגבעתיים ותיק השקעות אצל מיטב דש. אתה לא צריך ייפוי כוח בשביל זה. אתה צריך אותו בשביל למכור אותם בלי שאדע."

הוא קם. "את מדברת שטויות. את מבולבלת, אמא, זה הגיל."

"אני זוכרת בדיוק כמה כסף יש לי, כמה כסף אתה מרוויח, וכמה פעמים התקשרת אליי מאז ינואר. אחת. פעם אחת, בגלל שרצית לדעת אם אני עדיין רשומה כערבה להלוואה של הבית שלך."

הוא לא ענה לזה. אסף את הניירות בתנועה מהירה, כמעט כועסת, ויצא בלי להיפרד ממני, בלי להביט בי בכלל, כאילו אני חלק מהריהוט.

באותו ערב חזרתי לחדר לבדוק אותה לפני שסיימתי משמרת. היא ישבה באפלולית, רק מנורת הקריאה דולקת, ואמרה לי משהו שלא אשכח.

"הוא בא בגלל שהוא יודע שהזמן שלי נגמר, ורוצה את השאר בזמן שאני עוד יכולה לחתום. הבת שלי לא באה בכלל, כי היא כבר החליטה שאין מה לקחת ממני חוץ מקצת תשומת לב, וזה לא מעניין אותה."

שאלתי אותה אם היא רוצה שאתקשר למישהו. עורך דין, אחות אחראית, מישהו.

"לא. פשוט תשמרי את המעטפה. עוד לא הגיע הזמן."

ארבעה חודשים עברו. הבריאות שלה הידרדרה באפריל, שוב באוגוסט. שני אשפוזים בבילינסון, אחד בגלל דלקת ריאות ואחד בגלל שבר בירך אחרי נפילה בשירותים. בכל פעם אבנר הופיע לחדר בבית החולים עם עוד ניירת. בכל פעם היא סירבה לחתום. פעם אחת הוא הביא נוטריון בעצמו, בלי לתאם עם איש הצוות, וניסה לגרום לה לחתום כשהיא עדיין מעורפלת מהרדמה חלקית. אחות בשם מיכל, שעבדה שם באותה משמרת, סירבה לאשר את זה ורשמה את זה בתיק הרפואי. אבנר צעק עליה במסדרון. שמעתי את זה מהחדר.

בספטמבר, גברת נחמה קראה לי בבוקר מוקדם, לפני שהספקתי אפילו להביא את הקפה.

"אני רוצה לנסוע לעורך הדין ברמן. היום. תזמיני מונית נגישה."

נסענו יחד. היא בכיסא גלגלים, אני דוחפת, המרפאה ברחוב ביאליק שקטה בשעה תשע בבוקר. עורך הדין ברמן, איש בערך בגילה, קיבל אותנו בלי תור, כי הוא הכיר אותה עשרים שנה.

היא ביקשה לוודא שהצוואה עדכנית, חתומה, ומאושרת בפני שני עדים ורופא שמאשר כשירות מנטלית. הרופא בדק אותה שם, במקום, וכתב חוות דעת. עוד עותק של הצוואה נכנס למעטפה. ועוד עותק אחד, ברמן אמר שהוא ישלח ישירות לרשם לענייני ירושה, כדי שיהיה רשום, כדי שאף אחד לא יוכל לטעון שזה מזויף או שהיא לא הבינה מה היא חותמת.

בדרך חזרה במונית היא אחזה בידי, וזה היה משהו שהיא לא עשתה כמעט אף פעם.

"את יודעת מה יש בצוואה?"

אמרתי שלא, ושזה לא עניין שלי.

"הדירה בגבעתיים תימכר, והכסף יחולק. שישים אלף שקל לך, על תשע שנים שאף אחד אחר לא נתן לי מה שאת נותנת. השאר, לעמותת 'יד ביד' לזקנים בודדים ברמת גן. לאבנר ולאורלי, אני משאירה את התכשיטים של אמא שלי. שווים בערך תשעת אלפים שקל ביחד. שיזכרו אותי בכל פעם שהם מוכרים אותם."

לא אמרתי כלום. לא היה לי מה להגיד.

היא נפטרה בנובמבר, בשקט, בשינה, בחדר 12, עם הרדיו עדיין דולק על תחנת "קול המוזיקה". אני הייתי שם באותו בוקר, מוקדם מהרגיל, כי משהו הרגיש שונה כבר כשנכנסתי.

הלוויה הייתה בבית העלמין ירקון בפתח תקווה. אבנר בא, בחליפה שחורה, עם משקפי שמש למרות שהיה נובמבר מעונן. אורלי הגיעה בטיסה מלונדון, איחרה לקבורה בעשרים דקות.

שבוע אחרי זה נערכה קריאת הצוואה במשרד של ברמן. ישבתי בפינה, כי הוא ביקש שאבוא, אמר שיש לי מקום שם. כשהוא קרא את הסעיף על שישים אלף השקלים שלי, ראיתי את אבנר מסובב את הראש אליי, ומשהו בפנים שלו קפא, כאילו הוא רק עכשיו הבין שהיא ראתה הכול, כל הביקורים, כל הניירת, כל השנתיים שהוא לא התקשר.

הוא לא אמר כלום. פשוט קם, אסף את התיק שלו, ויצא מהמשרד בלי להסתכל אחורה.

אני עדיין מלווה חולים אחרים בבית הדר. יש חדר חדש, מספר תשע, גבר בשם שלמה שאוהב תוכניות ספורט ברדיו. אבל את הסכום ששמרתי בשבילה — שישים אלף שקל שהעברתי הישר לתיק חיסכון על שם הנכדה שלי — אני לא נוגעת בו סתם. פתחתי אותו בבנק הפועלים בסניף רמת גן, עם התעודה שברמן נתן לי ועם צילום המעטפה החומה שנחמה נתנה לי באותו בוקר גשום של מרץ, כשהיא עדיין לא ידעה כמה זמן נשאר לה, אבל כבר ידעה בדיוק מה היא רוצה שיקרה אחר כך.