אלף שקל על נעל שבחיים לא נעל

ורד הזיזה את הצלחת עם הפרגית ואמרה: "תראי, אצל אמא שלי זה יצא אחרת. אבל בסדר, אכיל."

זה לא הכי מוזר משפט לזכור מילה במילה. אבל אני זוכרת אותו, כי היא אמרה אותו לי — לגבר בן ארבעים ושלוש, בשלישית שבישלתי לה ארוחה שלמה בדירה שלי ברמת גן.

נעים גיא. גרוש שמונה שנים, שתי בנות — נויה בת שלוש עשרה ותמר בת עשר. עובד כמנהל תחזוקה במפעל בחולון. הכרתי אותה, ורד, דרך אפליקציה, לפני חמישה חודשים. בת ארבעים ואחת, גרושה גם היא, בלי ילדים, גרה ברחוב ביאליק בגבעתיים, עובדת בחברת ביטוח. בפגישה הראשונה, בבית קפה ליד הכיכר, היא סיפרה שהיא "בישלנית מעולה, גדלה על זה מקטנות." אמרתי בעצמי, נחמד, אני לא מבשל רע אבל שיהיה מי שמבשל טוב בבית.

בפעם הראשונה שבישלה אצלי הייתה מרק עוף עם אטריות. שעה ורבע היא עמדה במטבח, קרעה עשבי תיבול, טעמה שלוש פעמים. הגישה, חייכה, חיכתה. טעמתי. אמרתי "טעים, תודה." זה היה נכון. לא אמרתי מילה נוספת כי חשבתי שזה מובן מאליו.

בפעם השנייה זה היה שניצל. חתכה חזה עוף לשניצלונים, טיגנה בשמן חם, פריכים, לצד פירה עם המון חמאה. אכלתי שלושה. אמרתי "מעולה." שוב לא הרחבתי — אני לא כזה טיפוס של מילים, פשוט אוכל ונהנה. חשבתי שזה מספיק.

הפעם השלישית — הפרגית. עשתה אותה בתנור עם תפוחי אדמה ובצל, שעה וחצי, עם רוזמרין מהגינה שלי בעציץ במרפסת. הריח מילא את כל הבית. הבנות שלי היו אצל אמא שלהן באותו סוף שבוע, אז היינו רק שנינו.

טעמתי. הבשר היה רך, קצת שמנוני יותר משאני רגיל, אבל בסדר גמור. ואז אמרתי — ואני זוכר את זה כי זה יצא לי בטבעיות, בלי לחשוב פעמיים — "תראי, אצל אמא שלי זה יצא אחרת." חשבתי שזו הערה קלה. סוג של בדיחה משפחתית. אמא שלי, זיכרונה לברכה — היא נפטרה לפני שלוש שנים — הייתה עושה פרגית עם המון שום ולימון, בלי בצל בכלל. זה פשוט עלה לי בראש, סתם השוואה. לא חשבתי שזה עלבון.

ורד לא אמרה כלום. אכלה, קמה, אספה את הכלים. שטפה במים חמים, לא הביטה אליי. חשבתי שהיא עייפה מהעבודה.

מה שלא ידעתי אז — וזה משהו שהיא לא סיפרה לי, אבל הבנתי אחר כך — זה שזאת הייתה הפעם השלישית שאמרתי משהו כזה, לא הראשונה. היא כן זכרה את המרק, שאמרתי משהו על "אמא הייתה שמה יותר כורכום." זכרה את השניצל, שאמרתי "אמא הייתה מטגנת אותו דק יותר." בשבילי אלה היו הערות קטנות, כמעט לא הערות — סתם זיכרון שקופץ. בשבילה זה הצטבר.

שבועיים אחר כך היא הזמינה אותי לארוחת ערב אצלה, בביאליק. אמרה שהיא רוצה להכין עוף בתנור עם עגבניות שרי ובצל סגול, מתכון שראתה באינסטגרם. הגעתי בשבע, עם בקבוק יין לבן קרור מהסופר.

הדירה שלה קטנה ומסודרת, ריח נעים, שולחן ערוך יפה עם מפית בד. שני צלחות, נרות. ישבנו. היא הגישה, ישבה מולי, לא אכלה — רק הסתכלה עליי אוכל.

טעמתי. טעים. אמרתי "טעים מאוד, ורד." היא חייכה, קצת, אבל לא באמת חיוך — משהו יותר מדוד.

"את לא אוכלת?" שאלתי.

"אני לא רעבה," אמרה. "רק תגיד לי — זה בסדר? באמת בסדר, או שאמא שלך הייתה עושה את זה אחרת?"

הבנתי שזה מכוון. הנחתי את המזלג.

"ורד, אני לא זוכר שאמרתי משהו רע על האוכל שלך."

"שלוש פעמים," אמרה. "מרק, שניצל, פרגית. כל פעם אמא שלך. כל פעם ההשוואה. אתה בכלל לא שם לב שאתה עושה את זה."

זה נכנס לי לאט. לא כעסתי — הרגשתי משהו אחר, קצת בושה, קצת הפתעה מעצמי. ניסיתי להסביר שזה לא היה ביקורת, שזה היה זיכרון, שהאוכל שלה טוב יותר מכל מה שהכנתי לעצמי בשמונה השנים האחרונות שאני לבד. היא הקשיבה, ידיים שלובות על השולחן.

"אתה אולי לא מתכוון לפגוע," אמרה בסוף. "אבל אני מבשלת לך בלב שלם, גיא. ואתה כל פעם מזכיר לי מישהי אחרת. זה מעייף. אני לא רוצה להתחרות במתה, סליחה שאני אומרת ככה."

זה היה חד. לא ידעתי מה לענות. ישבנו בשקט, הצלחת שלי מתקררת מולי.

"תקשיבי," אמרתי בסוף, "בואי ננסה שוב. אני אשתדל."

היא הנהנה, לא בטוחה. גמרנו את הערב בנימוס, בלי מריבה גדולה. חשבתי שזה נגמר שם.

זה לא נגמר.

שלושה שבועות אחר כך היא בישלה אצלי שוב — קובה בורגול, מתכון עיראקי של סבתא שלה, עבודה של שעתיים לפחות, מרק בשרי עם קובה במילוי בשר טחון וצנוברים. אכלתי, וזה היה באמת מעולה, אחד המנות הכי טובות שאכלתי אצלה. אמרתי את זה. "ורד, זה מדהים. ברצינות, הכי טוב שאכלתי אצלך."

היא חייכה, הפעם באמת. ואז, בלי שום סיבה שקשורה אליה, אמרתי — "אמא שלי הייתה עושה קובה בגריסים, לא בורגול, יוצא לגמרי אחרת."

לא הבנתי בזמן אמת מה עשיתי. פשוט יצא. היא הניחה את הכף, הביטה בי בלי כעס, בעצם — משהו יותר עייף מכעס.

"גיא," אמרה, "אתה שומע את עצמך?"

הפעם לא היה לי מה לענות. ידעתי שהיא צודקת. זו הייתה כבר הפעם הרביעית, אחרי שהיא אמרה לי בפירוש שזה פוגע. לא בגלל שרציתי לפגוע — פשוט זה הרגל, זיכרון שקופץ, דרך שלי לדבר על אמא שלי בלי לשים לב שאני משתמש בורד בשביל זה.

היא לא אמרה כלום נוסף באותו ערב. קמה, אספה את הצלחות, שטפה. עזרתי, בשתיקה. כשגמרנו, אמרה שהיא עייפה, שכדאי שאלך.

הלכתי. חשבתי שנדבר תוך יומיים, כמו תמיד.

לא כתבה. יומיים, ארבעה ימים, שבוע. אני כתבתי — "מה שלומך", "מתגעגע", "בואי נדבר." ראתה, לא ענתה. אחרי עשרה ימים כתבתי משהו ארוך יותר, התנצלות אמיתית, שהבנתי מה עשיתי, שאני מוכן להשתדל באמת.

היא ענתה, סוף סוף, משפט אחד: "גיא, אני לא כועסת עליך. אני פשוט לא רוצה להיות ההשוואה של מישהי שאני אפילו לא הכרתי. תשמור על עצמך."

אחר כך חסמה אותי.

לא ידעתי מה לעשות עם זה. ניסיתי דרך חברה משותפת, מיכל משם, שהכרנו דרכה קודם. מיכל אמרה לי בטלפון, בקול שקט, "גיא, היא לא מדברת רע עליך, את זה תדע. היא רק אמרה שהיא סוף סוף הבינה שהיא לא צריכה לבשל בשביל מישהו שכל פעם שוקל אותה מול אמא שלו. זה הכול."

זה נשאר איתי. לא בגלל שכעסתי — כעסתי על עצמי בעיקר. הבנתי, באיחור, שהעניין לא היה על האוכל בכלל. זה היה על זה שאני מעולם לא באמת ראיתי אותה כמו שהיא — רק כתחליף, כמישהי שמנסה למלא מקום של מישהי אחרת, גם אם לא התכוונתי לזה ככה.

חודש אחרי זה בישלתי בעצמי, לראשונה מזמן ארוך, ארוחה שלמה לבנות שלי. עוף בתנור, בלי שום, כמו שהן אוהבות, לא כמו שאמא שלי הייתה עושה. נויה אמרה "אבא, זה ממש טעים." תמר לקחה תוספת.

לא כתבתי את זה לורד. אין לי מה לבקש ממנה. היא לא הייתה צריכה לסלוח לי, ולא ביקשה. היא פשוט הפסיקה לשלם על משהו שלא היא הזמינה — הזיכרון של אישה שהיא אף פעם לא פגשה, יושב על השולחן בכל ארוחה שהיא הכינה בשבילי.

עדיין יש לי המתכון שלה לקובה בגריסים ובורגול, שני הגרסאות, כתובות ביד על פתק שהיא שלחה לי בוואטסאפ לפני שחסמה. שמרתי אותו. לא בישלתי אותו אף פעם. יש דברים שפשוט משאירים ככה, בלי לגעת.