השעון מאבא

אתם יודעים איך הרגע הכי גדול בחיים מגיע דווקא כשאתם הכי פחות מוכנים? ככה זה קרה. עמדתי בלובי של מגדל צמרת בתל אביב, חליפת טומיר בלו לגמרי, נרתיק עור ביד ימין, מחכה למונית. השעה שבע בערב, האורות של ראש העיר נצצו מבעד לחלונות הענק, מסביבי רק מנכ״לים ויזמי נדל״ן מפטפטים על אקזיטים. אצלי הכול היה סגור – טיסה מחר למילאנו, חוזה על ארבעה מיליון שקל, ועל פרק היד? אומגה סימסטר וינטג׳ משנת 63׳. השעון של אבא. המזל, קוראים לזה.

ואז, איזה משיכה קטנה בשרוול.

הסתובבתי, ולפני – ילד קטן. אולי בן עשר. חולצת פועל תל אביב דהויה, ג׳ינסים מרופטים בברכיים, ועיניים ירוקות כמו של מי שאני לא רוצה להיזכר.

״יש לך שעון בדיוק כמו של אבא שלי,״ הוא אמר.

האוויר פשוט קפא לי בגרון. הורדתי מבט לשעון. הרגשתי איך הקצב של הלב מנסה לשבור את הצלעות.

״איך קוראים לאבא שלך?״ שמעתי את עצמי לוחש.

הילד הסתכל עלי ישר. בלי פחד, בלי מבוכה. פשוט – מדויק.

״עמוס.״

הרגליים שלי קרסו. מצאתי את עצמי על הברכיים, ממש באמצע הלובי. כמה שותפים פוליטיים לשעבר הסתכלו בפנים שואלות, אבל לא יכולתי לזוז. עמוס. האיש שהיה כמו אח, שמת בשריפה לפני שתים עשרה שנים. זה שהציל אותי בעצמו, ממש הוציא אותי מבעד לחלון המחסן הבוער ברחוב סלמה – ונשאר מאחור. מאז, כל שקל שהרווח, כל עסקה, הכול הרגיש כמו חוב שלא ניתן לסגור.

הידיים רעדו כשפתחתי את הסגר של השעון והחלקתי אותו מידי. ״קח,״ אמרתי בשקט, ״אבא שלך נתן לי את החיים. שיהיה לך.״

דמעה ירדה על הלחי של הילד, אבל המבט – הוא לא השתנה. הוא לקח את האומגה ליד, הפך אותה, הסתכל בדיוק על החריטה שהכרתי. ״מ-ע-ל-ה,״ הוא קרא את המילה העברית. ״זה היה השעון שאבא נתן לסבתא, נכון?״

״כן,״ לחשתי. איפה הוא?! איפה אבא שלך?״

הילד התקרב אלי, עטף את הידיים סביב הצוואר שלי כמו חיבוק. אבל השפתיים נצמדו לאוזן, והטון נהיה נמוך, בוגר משנים של מחסור.

״אבא אמר: כשתשאל את השאלה הזאת – סימן שעוד לא סיפרת לאף אחד את האמת על הלילה שהוא נעלם.״

כל טיפת צבע עזבה את הפנים שלי. לא ממשפט. מהעובדה שהקול של הילד – הוא לא היה מופתע. לא במעט. הוא חיכה לזה, ממש כמו ששלחו אותו.

האמת. הלילה ההוא. היו שם סודות, כן. פחד אמיתי, כסף שהיינו חייבים, המחסן, חביות הסולר. וגם רגע הבחירה – שלי – לא לחזור. הייתי בטוח שאין עדים. שאלוהים לקח את עמוס איתו יחד עם כל הידיעה.

אז איך הילד ידע?

״בוא,״ הוא קם, אחז בידי. ״הוא מחכה למטה.״

ירדנו במדרגות הנעות, עוברים דרך מבואה מנומנמת, ויצאנו לרחוב מנחם בגין. הגשם שעתיד היה לרדת התחיל טפטוף שחור על האספלט. ליד הכניסה האחורית, לפני טנדר סובארו ישן וחלוד, עמד גבר רזה בג׳ינס דהוי ומעיל גשם קרוע. הפנים היו מורכנות, אבל כשהוא הרים את הסנטר, האור הצהוב של הפנסים תפס קילופי עור על הלחי, צלקות שרק שריפה כזאת עושה.

״עמוס,״ יצא לי מהפה, יבש כמו אבן.

הוא חייך – לא חיוך של שמחה. סוג של ״תודה שהגעת״ בלי מלים. הילד, עם השעון ביד, התייצב לידו.

״תגיד לי, אייל,״ אמר עמוס, והקול היה נמוך, מחוספס מעשן, ״עדיין קשה לך להסביר למה רצת החוצה בלי לשבור את המנעול האחורי.״

שתיקה. אישתי, הילדים שלי, כל הרזומה שלי – בנויים על הסיפור שעמוס נלכד במחסן לבד, שהוא התעקש להציל איזה ציוד חסר ערך. אבל המנעול. המנעול האחורי. פתחתי את המנעול הקדמי, קפצתי, רצתי. את האחורי – שנסגר אוטומטית – לא ניסיתי לשחרר. ידעתי שאם אתעכב, שנינו נמות. אבל לא ניסיתי.

״נועם,״ פנה עמוס לילד, ״תראה לאיש מה קרה אחרי שהזמנתי אמבולנס. מה עשיתי.״

הילד עמד זקוף, הסתכל אלי. ״אבא זחל החוצה דרך פתח מיזוג, גג רעפים ישן,״ אמר, ״היו לו כוויות ברמה שלישית, אבל הוא שרד. רק אחרי חצי שנה, כשיצא מבית החולים, הוא גילה שמסרת למשטרה עדות שטענת ש״המנוח״ בחר להישאר. ושהוא חייב לך את החוב. שסגרת את התיק.״

״עמוס…״ ניסיתי לזוז.

״עוד לא גמרתי,״ הוא עצר אותי ביד. ״הסוכנות הביטוח שילמה לך סכום יפה. קנית איתה את הדירה הראשונה. ואני,״ הוא הצביע על הפנים, ״נעלמתי. לא בגללך – בגלל החוב לנושים שלנו. החלטתי שהבן שלי לא יגדל עם אבא שצדו אותו. אבל רציתי לבדוק, אייל. האם כשמישהו יגיד לך ׳שעון כמו של אבא׳, תרצה לדעת. או שתחפש את הכסף.״

הצצתי בנועם. בשעון. בהבטחה.

״אז מה אתה רוצה?״ שאלתי, הקול סדוק.

עמוס לקח את השעון מהילד בעדינות, והניח בחזרה בכף היד שלי.

״כלום.״

״מה?״

״אני לא רוצה כלום. אפילו את השעון – לא. שלחתי את נועם לא כדי שתצטער, אלא פשוט שתדע: אני יודע. וגם הוא. תמשיך למילאנו, סגור חוזים, תהיה אייל. רק שכשאתה מסתכל על השעון,״ הוא נקש באצבע על הזכוכית, ״אתה מבין שהחיים שקנית? שייכים לי.״

הסתובב, לקח את הילד בכתף, ופתח את דלת הטנדר. חריקת צירים. נועם העיף בי מבט אחרון, בלי כעס, בלי שמחה. מבט של מי שיודע הכול.

הטנדר נעלם במורד מנחם בגין. הגשם הפסיק. עמדתי עם האומגה ביד, המספרים הזוהרים שלידה הראו 19:58. המונית לחכה. בפסנתר הרחוק של השדרה, מישהו התאמן על סולם סול מינור.

לא עליתי על המונית. העברתי את האגודל על החריטה, "מעלה", ומשהו בריאות נשרף.