הטוליפים הלבנים של נתב״ג

אף פעם לא הבנתי למה הוא שונא פרחים. חמש־עשרה שנה של נישואים, ובכל פעם שהייתי רומזת – אפילו בעדינות – שהוא יכול להביא לי זר ליום ההולדת, דוקטור אסף כהן, המנתח הכי נערץ במרכז הרפואי תל אביב, היה עונה אותו דבר: "בזבוז כסף. הם נובלים תוך יומיים. לא מעשי." בפעם האחרונה, לרגל יום הנישואים השנים־עשר, הוא קנה לי שעון חכם. "שיהיה לך קל יותר לתזמן את הפגישות עם לקוחות," אמר.

אז תארו לעצמכם את ההלם שלי כשעמדתי בטרמינל 3 בנתב״ג, מוסתרת מאחורי עמוד בטון, וראיתי אותו מחזיק זר טוליפים לבנים. לא סתם זר – סידור מקצועי, עטוף בנייר קרם עם סרט סאטן, מהסוג שעולה לפחות שלוש־מאות שקל בחנות בוטיק. הכול היה מתוכנן לפרטים. פרחים זו המומחיות שלי, אני הבעלים של "הסטודיו של ליאת" – אנחנו מתכננים חתונות יוקרה ואירועי גאלה למשפחות הכי עשירות בתל אביב. אני יודעת להבדיל בין זר שמזמינים בחטף בטלפון, לבין זר שמישהו בחר בקפידה. הטוליפים האלה לא היו התנצלות. הם היו מכתב אהבה.

אסף עמד שם, בחליפה המחויטת, שעון יוקרה על פרק היד, כולו חיוך שלא ראיתי אצלו שנים. ואז, מתוך ההמון, היא הופיעה. הדס לוי. גבוהה, מעונבת, לובשת מעיל גמלים מעל שמלה שחורה צמודה. ידה האחת על ידית מזוודת מעצבים, השיער הכהה גולש על כתפה. ברגע שהמבטים שלהם נפגשו, הפנים של שניהם נפתחו כמו וילון. הוא הושיט לה את הזר. היא נכנסה ישר לתוך החיבוק שלו, הצמידה את הלחי לחזה שלו והוא נישק את שערה. הנהג שעמד ליד הרכב השחור הסיט את מבטו. אפילו הוא הבין שזה לא משהו שצריך לראות.

הטלפון שלי רטט.

"מחר בערב תלבשי את השמלה הכסופה," כתב אסף. "ואל תעשי דרמה. הערב הזה קריטי לקריירה שלי."

הבחנתי במילים: שלי. לא שלנו. תמיד ככה. בחודשים האחרונים, בכל פעם שהזכרתי את השם של הדס לוי, הוא קרא לזה פרנויה. "היא נציגה של חברת מדיטק, ליאת. הם נותני חסות לכנס הקרדיולוגי השנתי. תפסיקי לחפש ריגושים." הוא אמר את זה בזמן שהשם שלה הופיע על הזמנות לארוחות ערב, על קבלות מנסיעות פרטיות, על שיחות לילה מאוחרות שהוא כינה "מקרי חירום רפואיים". התחלתי לפקפק בעצמי, בדיוק כמו שהוא רצה. אבל מאחורי העמוד ההוא, הספקות מתו. לא בכיתי. פתחתי את המצלמה. צילמתי את הזר, את החיבוק, את היד שלו נחה על הגב התחתון שלה, את הרכב שחיכה להם על המדרכה.

ואז שמתי לב לסמל מוזהב קטן על דלת הנהג: "הקרן הרפואית – המרכז הרפואי תל אביב". הקרן של בית החולים שילמה על הרכב שאסף את המאהבת של בעלי. הרגשתי איך הכול מתהפך לי בבטן. מחר, חמש־מאות רופאים, משקיעים, עיתונאים ותורמים יתכנסו באולם האירועים של מלון הילטון לערב ההתרמה הכי גדול של השנה. אסף יהיה הנואם המרכזי. החברה של הדס תוכרז כשותפת טכנולוגיה חדשה לקרן. והסטודיו שלי – שלי – שולט בכל מיקרופון, כל זרקור, כל מצלמה וכל מסך בבניין.

אסף האמין שאני אעמוד לצידו בשמלה הכסופה, אחייך לעיתונאים, אחתום על טופס התחייבות לתרום חצי מיליון שקל. הוא כבר הניח את הטופס על השולחן שלי, אפילו סימן איפה לחתום. צפיתי בו מוביל את הדס לעבר הרכב. רגע לפני שנכנסה היא נגעה בפרחים ואמרה משהו שגרם לו לצחוק בקול. ואז הוא נישק אותה. לא נשיקה מהירה. לא במקרה. כמו גבר שבטוח שאף אחד חשוב לא מסתכל. צילמתי תמונה אחרונה, והלכתי משם.

בערב הוא חזר הביתה אחרי חצות. שחרר את העניבה, נישק אוויר ליד הלחי שלי, ושאל אם ההפקה של הגאלה מוכנה. "מושלם," אמרתי. הוא חייך בהקלה. "יופי. מחר, כשאני אזמין אותך לבמה, אל תאלתרי. תחתמי על התחייבות התרומה, תחכי לי, ואל תשאלי שאלות." "איזו הפתעה?" שאלתי. המבט שלו התקשה לחצי שנייה, ואז הרופא המקסים חזר. "הפתעה." הוא טפח על כתפי כמו שמשבחים עובדת צייתנית. "וליאת – כל חוסר הביטחון שיש לך לגבי הדס, תשמרי לעצמך. אני לא אתן לך להשפיל אותי מול חבר הנאמנים."

הסתכלתי על הגבר ששיקר לי במשך חודשים, מאיים עליי במטבח שלי, וחייכתי. "ברור, אסף."

אחרי שהוא עלה למעלה, פתחתי את תיקיית ההפקה. בפנים היו קובץ סרטון הנואם המרכזי, מצגת התורמים, מסמכי החסות, והנחיות הבמה הסופיות שאסף אישר. הוצאתי קובץ אחד. הכנסתי במקומו אחר.

בערב האירוע, הנברשות נצצו באולם. עיתונאים הצטופפו ליד הבמה, צלמים הסתובבו בין השולחנות. הדס עמדה לצד יו״ר הקרן, לבושה לבן, ואת הטוליפים של אסף היא סידרה באגרטל קריסטל במרכז השולחן, כאילו אלה פרחים שהיא קטפה בעצמה. אסף מצא אותי מאחורי הקלעים. "את נראית מדהים," הוא אמר, אבל העיניים שלו רצו למצלמות. "זכרי מה שביקשתי. בלי סצנות." "אני זוכרת הכול," עניתי.

דקות לאחר מכן, הוא עלה על הפודיום וקיבל מחיאות כפיים סוערות. דיבר על אמון, על הקרבה, על הצלת לבבות פגיעים. ואז הוא הושיט לעברי את היד. "הערב, אני רוצה להקדיש רגע לאישה הכי חשובה בחיי," הכריז, והקהל רחש בהתרגשות. נשמתי עמוק. דלתות האולם ננעלו מרחוק, כמתוכנן. יו״ר הקרן, שישב בשולחן הכבוד, פתח את המעטפה החומה שמסרתי לו חצי שעה קודם לכן. באותה השנייה, כל מסך באולם הפך לשחור.

ואז, על המסך הענק מעל הבמה, התחילו לרוץ תמונות. התמונה הראשונה: אסף בנתב״ג, זר הטוליפים הלבנים בידו. התמונה השנייה: החיבוק, הנשיקה בשיער, המבטים. התמונה השלישית: הנשיקה האמיתית, הארוכה, במלוא תפארתה. אחריהן הופיעו צילומי מסך: חשבוניות מהקרן הרפואית על רכב צמוד, טיסות לחו״ל עבור "יועצת פרויקט" בשם הדס לוי, קבלות ממלונות יוקרה. הקהל החל למלמל. מישהו צעק. אסף קפא על הפודיום, היד עדיין מושטת לעברי, הפנים לבנות כמו הטוליפים. הדס קמה ממקומה, ניסתה לברוח מהאולם, אבל הדלתות היו נעולות. יו״ר הקרן קרא את המסמכים, פניו אדומים מזעם.

ניגשתי למיקרופון שנמצא על שולחן קטן ליד הבמה. לא עליתי לבמה לצידו. "גבירותיי ורבותיי," אמרתי, והקול שלי יציב, "אני ליאת כהן, הבעלים של הסטודיו שהפיק את הערב הזה. במשך חודשים בעלי, דוקטור אסף כהן, שיקר לי ולכם. הוא השתמש בכספי הקרן הרפואית למימון הרומן שלו עם נציגת חברת מדיטק. סידור הפרחים שאתם רואים, אגב, עלה לכם, התורמים, שלוש־מאות שקל. לא התקבלה ממני תרומה של חצי מיליון שקל הערב, אבל קיבלתי משהו יקר בהרבה: הוכחה שלא השתגעתי."

אסף ניסה לדבר. "ליאת, תני לי –" "לא," קטעתי אותו. "אתה תקשיב. חמש־עשרה שנה בזבזתי על גבר שאף פעם לא קנה לי פרחים, ועכשיו אני מבינה שזה בגלל שהם היו שמורים למישהי אחרת. תהנה מהגאלה, דוקטור כהן. העיתונאים מחכים."

הסתובבתי על עקביי, חלפתי על פני שולחנות ההמומים ויצאתי מהאולם. מאחורי שמעתי צעקות, טריקת חפצים, מישהו קרא בשמי. לא הסתכלתי לאחור. בלובי המלון, פקידת הקבלה חייכה אלי בנימוס. "הכול בסדר, גברת?" "כן," חייכתי. "הזמנתי לי מונית."

יצאתי לאוויר הלילה התל אביבי. הרוח נשאה ריח של ים, והשמיים היו כהים וזרועי כוכבים. נכנסתי למונית, שלפתי את הטלפון ומחקתי את הצ'אט האחרון מאסף. כשהנהג שאל לאן, נתתי לו את הכתובת של פיצרייה קטנה ברחוב אבן גבירול. "רעבה?" הוא צחק. "מאוד," עניתי.