חוזרת אחרי שלוש שעות, אבל השטיח כבר לא היה שם

מירה ארזה את התיק בשעה תשע בבוקר, ופנחס עמד במטבח ואמר לה: "לכי, סוף סוף שקט קצת אצלי." היא הרימה גבה, לא ענתה, לקחה את הסלסלה עם הבורקס לנכדים ונסעה באוטובוס 480 לירושלים, לבת שלה רותי.

ארבעים ואחת שנות נישואים. גרו ברחוב הרצל בפתח תקווה, בקומה שנייה בלי מעלית, ופנחס בן שבעים ושתיים היה בטוח שהוא יודע מה הוא רוצה: יום שלם בלי מירה נושמת בעורף שלו, בלי הרדיו על תחנת קול המוזיקה, בלי מישהי שמזכירה לו לקחת את הכדורים לבלוטת התריס.

הוא סגר את הדלת, יישר את הכתפיים, ואמר לעצמו: עכשיו יהיה שקט. הוא הזיז את החתולה, טיפוש, מהכורסה שלו — החתולה של מירה, זאת שמקבלת פילה מהדג לפני שהוא בכלל שם משהו בצלחת שלו — הרים את סלסלת הסריגה מאחורי הספה וזרק אותה לפינה, והשתרע בכורסה עם השלט של הטלוויזיה.

חדשות ערוץ 12. אחר כך "מגזין השבת". אחר כך שוב חדשות. שום דבר לא מעניין בלי מירה שתגיד "תראה מה עשו לו, השודדים האלה" על כל שר בכל תוכנית. כיבה את הטלוויזיה. הלך לסלון. חזר למטבח. חימם מרק עגבניות, שרף את האצבעות על הסיר החם, התיישב, ומתוך הרגל צעק: "מירה, תביאי לחם!"

שקט. רק שעון הקיר מהחדר שלהם.

בשש בערב ניסה לצפות בכדורגל — הפועל תל אביב נגד מכבי חיפה — ותפס את עצמו שהוא כבר מרכיב במחשבה את מה שמירה תגיד על השופט. בלי הקול שלה זה היה פשוט תשעים דקות של אנשים רצים על מגרש. הוציא את חבילת הקלפים מהמגירה, שיחק לבד רמי קוב על השולחן וחשב איך היא מנצחת אותו כל ערב ואיך שניהם צוחקים כמו ילדים על זה.

בלילה — בלי הנחירות שלה, בלי הרעש של הסיר בבוקר בשש שהיא מקפצת בו כדי להעיר אותו בעדינות — הוא לא הצליח לעצום עין. הדירה נשמעה לו כמו מקרר ריק שמישהו שכח לכבות.

ביום שני הוא היה עצבני, הבית הרגיש לו כמו קערת קוואקר קרה. בשלוש בצוהריים הוא כבר התקשר לרותי.

"תני לי את אמא," אמר, בלי שלום קודם.

"אבא, מה קרה?"

"שום דבר קרה. תני לי אותה."

מירה עלתה לטלפון, ובלי לומר מילה אחת חיכתה. פנחס שתק שתי שניות ארוכות, ואז אמר בקול נמוך: "לא טוב להיות לבד." זהו. זה כל מה שהוא הצליח להוציא מהפה.

היא הגיעה חזרה בתוך שלוש שעות, עם הסלסלה הריקה ושקית פלסטיק חדשה של בורקס טרי שרותי דחפה לה ליציאה. פתחה את הדלת, הריחה את השרוף מהסיר, ואמרה רק: "מה עשית כאן, פנחס." לא שאלה — הודעה.

היא הלכה ישר לחתולה, הרימה אותה, בדקה אם יש לה מים בקערה. אחר כך שלפה את סלסלת הסריגה מהפינה, בדקה שהחוטים לא נסתבכו, והניחה אותה בדיוק במקום שהייתה — לצד הכורסה שלה, לא של פנחס. לא אמרה מילה על הכעס שלו, לא ביקשה התנצלות. פשוט החזירה את הבית למקום שהיה.

בערב שיחקו רמי קוב, כמו כל ערב. פנחס הפסיד שלוש פעמים ברצף וגמגם: "אתך אין מנוחה בכלל… אולי כדאי שתיסעי שוב לירושלים, קצת חופש." מירה לא ענתה, רק חייכה לעצמה בזמן שסידרה את הקלפים.

חלפו שלושה חודשים. פנחס לא חזר על הניסוי. אבל בסוף אוקטובר, כשמירה חלתה בגרון ונשארה שבוע שלם במיטה בלי לצאת מהחדר, הוא זה שהתעורר בכל בוקר בשש, חימם לה תה עם דבש ולימון, הזין את החתולה בזמן, וישב לצדה על קצה המיטה עם משחק הרמי קוב ביד.

"תשחקי איתי משם," אמר, "אני לא סובל לשחק לבד."

מירה, בגרון צרוד, לחשה: "מי אמר לך שאתה יכול בלעדי, פנחס?"

הוא לא ענה. רק פתח את הקלפים על השמיכה, וחילק לשניהם.