עצרתי לעזור לאישה שקרסה ליד תחנת הדלק בכניסה לקיסריה, ופיטרו אותי על זה — ואז הטלפון צלצל

— מה זאת אומרת "עזרתי למישהי"? הקול של אבישי נשמע עד הקומה השנייה, וגם המתמחים ליד מכונת הצילום השתתקו.

עמדתי שם עם תיק המחשב על הכתף, העניבה קצת עקומה, נושם מהר אחרי שרצתי מהחניה של הבניין ברחוב הברזל בהרצליה פיתוח. חדר הישיבות מאחוריו היה ריק. הלקוחות כבר הלכו. על השולחן נשארה המצגת שעליה עבדתי עד שתיים בלילה, עדיין דולקת על המסך הגדול כמו בדיחה שאף אחד לא מוכן לצחוק עליה.

— היה מקרה חירום — אמרתי, מנסה להשוות נשימה. — אישה קרסה על המדרכה ליד תחנת הדלק בכניסה לעיר. אחזה בחזה ונפלה. לא יכולתי סתם להשאיר אותה שם.

אבישי הביט בי כאילו דיברתי סינית. הלסת שלו התהדקה. הוא עשה שני צעדים לאטי לכיווני והנמיך את הקול, מה שדווקא הפך את זה לגרוע יותר.

— זאת הייתה אשתך?

— לא.

— אמא שלך?

— לא.

הוא פלט צחוק קצר וזועם, והביט סביב בשאר העובדים, כאילו הוא צריך עדים למה שעומד לצאת לו מהפה.

— אז בוא נבהיר משהו — אמר. — פספסת את הפגישה של תשע וחצי מול הלקוח הכי חשוב שהיה לנו השנה, בגלל שאיזו אישה זרה ליד הכביש נראתה לך חולה.

— היא לא "נראתה" חולה — אמרתי. — היא איבדה הכרה בזרועות שלי.

הוא הרים יד. — ובגלל זה איבדנו את הלקוח.

הגרון שלי התייבש. הסתכלתי שוב לכיוון חדר הישיבות, כאילו בנס הלקוחות עוד יישבו שם עם הכוסות אספרסו מהמכונה ויחכו שאסביר הכול. הם לא היו שם. נשאר רק ריח של קפה שרוף מהפינת קפה, הטונר של המדפסת, וההזדמנות הכי טובה שהסוכנות הקטנה שלנו קיבלה מזה חודשים, גוססת לאט לתוך שום מקום.

— אבישי, אני מצטער — אמרתי. — באמת. אבל מה הייתי אמור לעשות? פשוט לעבור לידה?

— כן — הוא ירה בי.

השתררה שתיקה כבדה עוד יותר. לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון.

הוא התקרב. — כן, גיא. היית צריך להמשיך הלאה. היו לך אחריות פה. צוות שסומך עליך. לקוחות שחיכו. אנחנו לא עמותה. אנחנו חברה.

זה צלצל לי באוזניים. עבדתי בסוכנות הזאת קרוב לשלוש שנים. עניתי לטלפונים עד השעות הקטנות, ויתרתי על הפסקות צהריים, נשארתי בסופי שבוע, הצלתי קמפיינים שקרסו, הרגעתי לקוחות זועמים, הדרכתי עובדים חדשים, שלפתי מספרים כמעט משום מקום כשאף אחד אחר לא הצליח. הגעתי ראשון ויצאתי אחרון כל כך הרבה פעמים, שהמנקה שמגיעה בערב כבר ידעה בעל פה את השמות של שתי הבנות שלי. ועכשיו אמרו לי שהייתי צריך להשאיר אישה זרה על אספלט חם בשביל פגישה אחת.

— אבישי — אמרתי, ושמעתי את הרעד בקול שלי. — נתתי הכול למקום הזה.

הוא אפילו לא מצמץ. — לא אכפת לי. קח את החפצים שלך. סיימת פה.

עמדתי שם. המוח שלי לא הצליח לעכל את מה שקרה. כמה אנשים הפנו מבט הצידה. אחת ממנהלות הלקוחות זזה באי־נוחות בכיסא ונעצה עיניים במקלדת, כאילו האותיות פתאום נהיו מרתקות. אף אחד לא אמר מילה. אבישי הצביע במבטו לעבר המסדרון.

— זהו. נגמר.

הייתי רוצה לספר שיצאתי משם בכבוד. שנשאתי נאום על נאמנות ואנושיות, ושיום אחד הוא יתחרט. מה שקרה באמת היה הרבה יותר מכוער. הרגשתי את הפנים בוערות. הגרון נחנק. ולפני שהספקתי לעצור את זה — דמעות. הסתובבתי כל כך מהר שכמעט הפלתי את התיק. שמעתי כיסא נגרר מאחוריי, ואז שום דבר חוץ מהצעדים שלי, יוצא מהמשרד שנתתי לו הכול, ישר לתוך האור הבוהק של הבוקר, כמו מישהו שזרקו החוצה מהחיים שלו.

ברגע שנכנסתי לרכב — קורולה לבנה, כבר עם שריטה על הדלת מהחניון בקניון ארנה — נעלתי את הדלתות. אחזתי בהגה ואז צעקתי. לא היו מילים. רק קול גס, שבור. לא היה לי מושג שהאישה שבשבילה עצרתי עומדת לחפש אותי.

***

שלושה ימים אני יושב בבית, בטרנינג, מחליף בין אתרי דרושים לבין הקבוצה בוואטסאפ של אבות מהגן, כשמתקשרים אליי ממספר לא מוכר עם קידומת 09.

— שלום, מדברת לוינה כרמון. אתה גיא, נכון? אתה זה שעזר לי ביום שלישי ליד תחנת הדלק?

לקח לי שנייה לזהות את הקול — צרוד, נחלש, אבל חי.

— את… בסדר? — שאלתי, כמעט לא מאמין שהיא מדברת.

— אני בבית חולים בילינסון. חסימה בעורק הראשי. אמרו שאם היו מעכבים אותי עוד עשר דקות — לא הייתי כאן לספר לך את זה. הבן שלי מצא את מספר הטלפון שלך על פתק שנפל לך מהתיק כשהחזקת אותי. רציתי להודות.

הסברתי לה, בלי לתכנן, את מה שקרה אחר כך במשרד. היא שתקה רגע ארוך מדי.

— אתה יודע מי הבן שלי? — שאלה.

— לא.

— רוני כרמון. יש לו חברת פרסום ותוכן — "פוקוס מדיה", ברמת גן. הוא בדיוק מחפש מנהל תיקי לקוחות בכיר. תשלח לי קורות חיים. עכשיו.

***

שבוע וחצי אחרי זה ישבתי מול רוני כרמון במשרד על הגג בבניין ברוטשילד, עם נוף לכיכר מדינה, כוס קפה הפוך מהמכונה החדשה שלו על השולחן. הוא לא שאל אותי כלום על מכסות מכירה. הוא שאל אותי מה אני עושה כשמישהו קורס לידי ברחוב.

קיבלתי את התפקיד באותו שבוע. שכר גבוה יותר, ותק מוכר חלקית, וקבוצת לקוחות שכללה — במקרה — שני לקוחות שעזבו את הסוכנות הישנה שלי חודשיים קודם, אחרי שאבישי איבד אותם על רקע "בעיות תקשורת".

חודשיים אחר כך אבישי התקשר אליי. ניחשתי מהקוד שזה מספר של הסוכנות הישנה. לא ענית בהתחלה. ענית בפעם השנייה.

— גיא, שמעתי שאתה ב"פוקוס מדיה" — אמר, בלי שלום. — תקשיב, יש לי לקוח שרוצה לעבוד רק איתך. אני יכול להעביר אותו אליך, אבל צריך שתפתח לי דלת בחזרה, בתור פרילנסר, משהו.

לא הרמתי את הקול. פשוט אמרתי:

— אבישי, אתה זוכר מה אמרת לי כשפיטרת אותי? "אנחנו לא עמותה."

שתיקה בטלפון.

— אז זה גם לא עכשיו — אמרתי, וניתקתי.

באותו ערב הראיתי ללוינה, שהתחילה לבוא לפגישות עם הבן שלה מדי פעם, את החוזה החדש שחתמתי — מסמך פשוט, שני עמודים, עם החתימה שלי בתחתית ותנאי שכר שהיו יותר כפול ממה שהרווחתי אצל אבישי. היא הביטה בו, ואז בי.

— את זה — אמרה, ונגעה בעמוד עם האצבע — אני שומרת בתיק שלי בבית, ליד התרופות. תזכורת שיש עוד אנשים בעולם.

לא ענדתי לה שום דבר. לא צריך היה. הישיבה נמשכה, כמו כל יום שני בבוקר, עם קפה שכבר לא היה שרוף, ועם שם חדש על כרטיס הביקור שלי.