המתנה של אורלי מרחוב ביל”ו

בת שישים ואחת. זה המספר שרשום בתעודת הזהות שלה, אבל אף אחד ברחוב ביל"ו בחולון לא זוכר לה יום הולדת כבר שלוש שנים.

אני המתנה שלה ברוקולי – המוכרת בירקנייה בפינת הרחוב, שלושים ומשהו שנה אני שם, נדמה לי שראיתי את כל מי שגר בבניינים האלה גדל, מתחתן, נעלם. אורלי קונה אצלי עגבניות ולימון בשביל התה, כל יום שלישי בסביבות עשר בבוקר, אחרי שהביטוח הלאומי עובר לחשבון.

לפני ארבע שנים היא עלתה על קלנועית חשמלית ברחוב סוקולוב, ונהג משאית לא ראה אותה. ברכיים שבורות, אחת מהן לא הצליחו להציל. מאז יש לה רגל תותבת, מהברך ומטה, מהסוג הפשוט שמקבלים דרך המוסד לביטוח לאומי – לא מהדגמים המתקדמים שעולים שישים ושבעים אלף שקל ושאין לה תקציב בשבילם.

הבעל שלה, מאיר, נפטר עוד לפני התאונה. הבת היחידה גרה באילת, מתקשרת לפעמים, לא באה. ליום ההולדת של אורלי – היום, השביעי באוקטובר – לא התכוון לבוא אף אחד.

גיליתי את זה במקרה. היא באה לקנות לימונים, ואמרה לי, כאילו זה פרט שולי בשיחה על מחיר העגבניות: "את יודעת שהיום אני בת שישים ואחת?" ואז מיד המשיכה לדבר על זה שהעגבניות התייקרו. לא ביקשה כלום. רק אמרה את זה ככה, בלי לחכות לתגובה.

החנות שלי לא בנק ולא עמותה. אבל יש לי טלפון, ויש לי שכנים שקונים אצלי כל יום. התקשרתי לשתיים מהלקוחות הקבועות, לבעל המכולת ממול, לאיש הקיוסק. אמרתי: בואו בשלוש אחר הצהריים, תביאו מה שבא לכם, עוגה, פרחים, מה שיש.

בשלוש אורלי הגיעה לקנות לחם, כמו כל יום. מצאה שבעה אנשים עומדים ליד הדלפק שלי, ועוגת שוקולד עם שישים ואחד נרות קטנים – לא הספקתי להשיג שישים ואחד ממש, שמתי ששים ושלוש, לא היה אכפת לאף אחד.

היא עצרה בפתח. יד אחת אחזה בידית של הקלנועית, יד שנייה הלכה לכיס המעיל, כאילו חיפשה שם ממחטה שלא הייתה. לא מצאה. ניגבה עם שרוול המעיל.

לא אמרה תודה מיד. עמדה שם, הסתכלה על הנרות, ואז אמרה משהו שלא ציפיתי לו: "מאיר תמיד שכח לקנות עוגה, ואני הייתי קונה לעצמי, בלי נרות. חשבתי ששכחתי איך זה נראה עם נרות."

שכנה שלה, גברת רחל מהקומה השנייה, הביאה פיתה עם לבנה ושקדים מצופים, כי זה מה שהיה לה בבית. בעל המכולת נתן לה קופון להנחה על כל הקניות לחודש הבא. מישהו אחר הביא זר פרחים זול מהסופר, ורודים, כאלה שעולים עשרים ותשעה שקל.

כיביתי את האור בחנות לרגע, בשביל האפקט, והיא נבהלה קצת ואז צחקה. העוגה חולקה על צלחות נייר, ישבנו על הארגזים ליד הכניסה. מישהו שאל אותה איך היא מרגישה עם הרגל עכשיו, אחרי ארבע שנים. היא ענתה שבבוקר זה הכי קשה – הרגע שבו היא שוכחת לשנייה, מנסה לזוז, ונזכרת.

בסוף היום היא ביקשה ממני לשמור לה עוד פרוסה אחת, "בשביל מחר, שלא יהיה לי משעמם לבד." שמתי בקופסה פלסטיק, קשרתי בשקית.

יומיים אחרי זה היא התקשרה לבת שלה באילת. לא ביקשה שתבוא. ביקשה רק שתתקשר ביום שלישי בבוקר, בסביבות עשר, "כי ככה אני יודעת שמישהו זוכר איזה יום זה."

הבת אמרה כן. עד עכשיו היא מתקשרת.