עשרים ושנה אלף שקל על הדלפק של אליאור

עשרים ואלף שקל על הדלפק של אליאור

דליה מרקוביץ' עומדת בדלפק הקבלה של מרפאת השיניים ברחוב איבן גבירול, ומולה אליאור ששון, השכנה שגרה קומה מעליה בבניין ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. שתיהן עובדות באותה מרפאה כבר שבע שנים — דליה כטכנאית שיניים, אליאור כמזכירה ברספציה. ועכשיו, בשעה תשע וחצי בבוקר, אליאור מחזיקה בידה דף הדפסה מהבנק ומניחה אותו על הדלפק בתנועה חדה, כאילו היא מניחה קלף מנצח.

"את יודעת מה זה?" היא דוחפת את הדף קרוב יותר לדליה, ליד כוס הקפה הקר שלה. "זה הדוח מהחברה. העמלות שהרופא משלם על טיפולי ההשתלות. ואת, דליה, מופיעה שם עם המספרים הגבוהים ביותר במרפאה. פי שלוש ממה שאני מביאה."

"אז?"

"אז את חוטפת לי את הלקוחות. כל מי שמתקשר אלי לקבוע תור להשתלה, את מצליחה להעביר אליך. איך?"

זה לא התחיל היום. זה התחיל לפני ארבעה חודשים, כשד"ר שחר רונן, הבעלים של המרפאה, הציע מערכת תמריצים חדשה — מי שמביא יותר מטופלים לטיפולי השתלות יקבל אחוז נוסף על המחיר. דליה, שעובדת בלי לדבר הרבה, פשוט התחילה להקשיב למטופלים טוב יותר. היא זוכרת שמות, שואלת על הילדים, מתקשרת יום לפני התור להזכיר. שום קסם. עבודה.

אליאור, לעומת זאת, מבלה את הזמן בהפסקות על שיחות וואטסאפ עם בעלה, ומתלוננת בלובי על כל מי שמגיע באיחור. ועכשיו, כשהמספרים לא מתאימים לה, היא מצאה הסבר נוח: דליה מרמה.

"אני לא חוטפת כלום," אומרת דליה, ומניחה את תיק הכלים שלה על הכיסא הסמוך בתנועה שקולה. "אני פשוט עובדת. אולי תתחילי לכתוב את שם המטופל במחברת שלך, כמו שאני עושה, במקום לשכוח אותם בטלפון."

"אל תעשי לי הרצאות." אליאור צועקת, והקול שלה עולה מספיק שד"ר רונן יוצא מהחדר הפנימי לראות מה קורה. "את חושבת שאת יותר טובה ממני כי יש לך תואר מהקולג' ברחוב דיזנגוף? כולם במרפאה מדברים על זה, דליה. כולם רואים איך את מתנהגת, כאילו את המלכה כאן."

מי זה "כולם"? דליה יודעת בדיוק מי. זה הקבוצה בוואטסאפ של שלוש העוזרות הטכניות שאליאור ארגנה לפני חצי שנה, שבה הן מפרסמות צילומי מסך של לקוחות, מתלחששות על מי לקח יום חופש, ומנחשות כמה דליה מרוויחה בפועל. דליה יודעת על הקבוצה כי מיכל, אחת העוזרות, הראתה לה בטעות הודעה על המסך של הטלפון שלה בזמן הפסקת צהריים.

היא לא ענתה אז. היא רק קיפלה את הסינר הכירורגי שלה ויצאה לטפל במטופל הבא.

ד"ר רונן, גבר בן חמישים וחמש עם משקפיים עגולים וסבלנות שמתחילה להיגמר, מביט בשתיהן. "תפתרו את זה בעצמכן, או שאני אצטרך לשנות את מערכת העמלות בשביל כולם. ואז אף אחת לא תרוויח."

אליאור זורקת מבט לדליה כאילו האשמה הזו תספיק, ונעלמת לחדר השירותים.

דליה ממשיכה ביומה. בשעה ארבע היא מטפלת במר יוסי אבוטבול, בן שבעים ושתיים, שמגיע עם בתו כי הוא מפחד מהרופא. דליה יושבת לידו חמש דקות לפני שהרופא נכנס, מראה לו תמונות של ההשתלה על הטלפון שלה, מסבירה בעברית פשוטה בלי מילים מקצועיות. יוסי חוזר אחרי שבועיים ומביא לה קופסת תמרים כהודיה. היא לא מבקשת את זה. זה סתם קורה.

בערב, בדרך חזרה לבניין ברחוב ארלוזורוב, דליה פוגשת את אליאור בכניסה. אליאור עומדת שם עם שקית מהסופר שקרועה בפינה, עגבנייה אחת כמעט מתגלגלת לרצפה, והיא תופסת אותה בזמן.

"אני רוצה שתדעי," אומרת אליאור, בלי להפנות את הראש, "שהגשתי תלונה לד"ר רונן. כתבתי שאת מניפולטיבית עם הלקוחות. שאת גונבת תורים מהיומן שלי."

דליה מניחה את התיק שלה על המדרגה הראשונה. "תלונה כתובה?"

"כן."

"טוב. אז תביאי לי העתק."

למחרת, ד"ר רונן מזמן את שתיהן לפגישה בשעה שתיים, אחרי התור האחרון לפני ההפסקה. במשרד הקטן שלו, עם התעודות על הקיר ותמונה של הילדים שלו על השולחן, הוא פותח את הדוח הכספי מהחברה המנהלת את התיקים.

"בדקתי," הוא אומר. "כל תור שדליה 'חטפה', כמו שאת קוראת לזה, אליאור — נרשם במערכת שלוש שעות עד יומיים לפני שהמטופל בא. אין פה שום גניבה. פשוט המטופלים מבקשים אותה בשם."

אליאור שותקת. היא בוחנת את הדוח, את הטבלה המודגשת בצהוב שד"ר רונן סימן, ואז מרימה את עיניה לדליה.

"אז למה כל כולם מדברים עליי מאחורי הגב?" היא שואלת, והפעם הקול שלה נשבר קצת.

"אולי," אומר ד"ר רונן, "כי קל יותר להאשים מישהי אחרת מלשאול את עצמך למה המטופלים לא מבקשים אותך."

דליה לא אומרת מילה. היא פותחת את התיק שלה, מוציאה את המחברת הקטנה שבה היא כותבת שמות של מטופלים, תאריכים, הערות — "אשתו חולה", "מפחד ממזרקים", "מגיע מירושלים כל פעם". היא שמה את המחברת על השולחן, פתוחה בעמוד האחרון.

"זה כל הסוד שלי," היא אומרת. "אין פה כישוף."

ד"ר רונן מחליט אחרת ממה שאליאור קיוותה: הוא לא משנה את מערכת העמלות. במקום זה, הוא מוציא הודעה לכל הצוות שהתלונה נבדקה ונמצאה חסרת בסיס, ושכל עוד מערכת התמריצים שקופה ומתועדת, היא תישאר כמו שהיא.

אליאור מבקשת לעבור יום לאחר מכן למשרה בסניף אחר של הרשת, ברחוב בן יהודה. ד"ר רונן מאשר. היא אורזת את הדלפק שלה — תמונת הילדים שלה, כוס עם לב מצויר, קלמר ישן — לתוך קרטון שהיה פעם ארוז בו דיו למדפסת.

דליה לא באה להיפרד. היא לא גם מתעלמת. היא פשוט ממשיכה לטפל במטופל הבא, גברת פרץ בת שישים ושלוש, שמחכה בכיסא ושואלת אם זה יכאב.

"כמעט בכלל לא," אומרת דליה, ופותחת את התיק עם הכלים.

בסוף החודש, כשד"ר רונן מוציא את התלושים, מספר דליה גדל בעוד שמונה מאות שקל — תוצאה ישירה מהעמלות על שלושה טיפולי השתלות שסוגרה באותו שבוע. היא לא מספרת לאף אחד. היא שמה את הדף בתיק הכלים שלה, סוגרת אותו, וממשיכה לכתוב את השם הבא במחברת.