המוסך של אבא שלי לא שלכם, גברת שרון

אני לא בן־אדם שצועק. זה הדבר הראשון שכדאי לדעת עליי לפני שתשפטו אותי לפי מה שקרה בחניה של "פחחות גולן" באותו יום שלישי בסוף אוגוסט. אני בן ארבעים ואחת, קוראים לי עידו וקסלר, ואני מסדר פחים ומגיהוץ פגושים מאז שהייתי בן שבע עשרה ועמדתי ליד אבא שלי עם מברג בכיס האחורי.

תחבת אותי עם שרון, בעלת־האם של אשתי שלי, נעמה, לפני שלוש שנים, כשאבא שלי עדיין התגבר אחרי הניתוח בלב, ואני ונעמה גרנו עדיין בדירה שכורה ברחוב ביל"ו בחולון, ששים ושניים מטר, בלי מרפסת, עם ארון מטבח שאחת הדלתות שלו נתלשת כל חודש מחדש. שרון הייתה אז אלמנה טרייה, בעלת דירת שלושה חדרים בבת ים ששווה בערך מיליון ושמונה מאות, וכשראתה שאני ונעמה מתכוננים ללדת, היא פשוט אמרה: "תעברו אליי, יש מקום, למה לזרוק כסף על שכירות."

מה שלא ידעתי אז, זה שמעבר הזה הוא לא הצעה – זה חוזה בלי כתב קטן שאני עומד להיות הצד הנפסד בו.

אני לא בא לספר לכם שאני קדוש. גרתי בבית של מישהי אחרת שלוש שנים, אכלתי מהסיר שלה, השתמשתי בכביסה שלה, והילד שלי – תומר, בן שנתיים עכשיו – גדל בחדר שהיה פעם חדר התפירה שלה. יש לי חוב הכרה כלפיה. אבל חוב הכרה זה לא כתב בעלות על החיים שלי.

מה שתפס אותי לא מוכן זה לא שהיא עוזרת. זה שהיא מחליטה. בלי לשאול.

הסיפור של אבא שלי ושל המוסך הוא ככה: שמעון וקסלר פתח את "פחחות גולן" ברחוב הרכבת בבת ים בשנת 1987, אחרי שעבד שבע שנים כשכיר אצל בעלים אחר וחסך כל שקל. המוסך הזה האכיל אותי, שילם על הבר מצווה שלי, על הטיפול השיניים שלי, ועל ההתחלה של נעמה ואני כזוג. כשאבא עבר את האוטם בלב לפני שלוש שנים וחצי, הוא קרא לי לחדר בבית החולים איכילוב ואמר: "עידו, אני רוצה שתדע שהמוסך רשום על שנינו חצי-חצי, אני כתבתי את זה אצל עורך הדין לפני שנתיים, זה שלך גם כשאני בחיים, לא רק כשאני אמות."

שרון ישבה באותו חדר, ליד המיטה, ושמעה את זה. אני זוכר את הפנים שלה. היא לא אמרה כלום, אבל היא זכרה.

שבעה חודשים אחרי שעברנו לדירה של שרון בבת ים, אבא שלי התחיל לדבר איתי על הרחבת המוסך – לפתוח מחלקת פחחות חדשה, לקנות מכונת מדידת תאונות בלייזר, השקעה של בערך מאתיים ושמונים אלף שקל. הוא ביקש ממני לבדוק הלוואה עסקית בבנק הפועלים. ואז, איכשהו, שרון כבר ידעה על זה לפני שסיפרתי לה. שאלתי את נעמה איך, ונעמה הסתכלה הצידה ואמרה "אולי סיפרתי לה בטעות".

מאז, שרון התחילה "לדאוג". לדאוג שאני "לא שם יותר מדי כסף במקום שלא שלי לגמרי". לדאוג ש"עדיף שתהיה לך הכנסה עצמאית, בלי תלות באבא שלך". היא דיברה על זה בשקט בארוחות שישי, מול תומר בעגלת התינוק, מול נעמה שנדנדה אותו ולא הסתכלה עליי.

לא עניתי לה. חשבתי שאם אני לא עונה, זה נגמר. טעות ראשונה שלי.

בשלב הזה אני צריך להודות במשהו שקשה לי להגיד: נעמה לא תמיד עמדה לצידי. לא כי היא בוגדת, אלא כי היא גרה עם אמא שלה שלושים ושמונה שנה לפני שהכירה אותי, ויש שם שפה משותפת שאני לא שותף לה. כשאני מתווכח עם שרון, נעמה נשארת בשקט, ואני יודע שהשקט הזה הוא לא נגדי – אבל הוא גם לא בעדי.

בחודש מרץ השנה, אבא שלי קיבל התקף שני, קל יותר, אבל שהחזיר אותו לבית חולים וולפסון לשבוע. כשהוא יצא, הוא היה עייף בצורה אחרת – לא פיזית, אלא כאילו הוא מחשב מחדש כמה זמן נשאר לו. הוא ביקש ממני לבוא למשרד הקטן מאחורי המוסך, זה עם הארכיון הישן ותמונת אמא שלי המנוחה על הקיר, ואמר לי: "עידו, אני רוצה שתתחיל לנהל את החלק הכספי. אני כבר לא רוצה להיות זה שחותם על כל צ'ק."

זה היה מתנה. זו הייתה גם מלכודת, אבל לא ידעתי את זה עדיין.

כי כשהתחלתי לנהל את ההנהלת חשבונות, גיליתי שאבא שלי לקח הלוואה פרטית משרון. חמישים ושניים אלף שקל, בלי ריבית, "בין משפחה", כדי לכסות חוב לספק פחיות בזמן שהמוסך היה בקשיים לפני שנתיים. אבא מעולם לא סיפר לי. שרון מעולם לא הזכירה את זה. אבל היה שם מסמך, חתום, עם תאריך, שוכב בתיקיית ניילון צהובה בארון.

הבנתי בבת אחת למה שרון "דואגת" כל כך להחלטות הכספיות של המוסך. היא לא דואגת לי. היא דואגת לחמישים ושניים אלף שקל שלה, שהיא רוצה בחזרה – ואולי יותר מזה.

ביום שלישי בסוף אוגוסט, בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, שרון הגיעה למוסך בלי להתקשר קודם. היא לבשה את החולצה הכחולה שלה, זו שהיא לובשת כשהיא הולכת "לסדר עניינים". היא נכנסה למשרד בלי לדפוק, ישר אל השולחן של אבא שלי, והניחה עליו דף מודפס.

"שמעון," היא אמרה, "אני רוצה שתחשוב על זה ברצינות. אני מוכנה להלוות לך את הכסף להרחבה – כל מאתיים ושמונים אלף – אבל אני רוצה חלק מהבעלות. עשרים אחוז. זה לא הרבה בשביל מה שאני נותנת."

אבא שלי הסתכל עליה, ואז עליי, ואז חזרה עליה. הוא לא ענה מיד. אני כן עניתי.

"שרון," אמרתי, ולא הרמתי את הקול, אבל כל מילה יצאה כמו אבן, "המוסך הזה לא שלך לקנות. הוא לא בשוק."

"עידו, אל תתערב," היא אמרה, "זה בין אני לאבא שלך."

"זה לא בינך לבינו כי אני הבן שלו, ואני שותף רשום. חצי מהמוסך על שמי. אם מישהו רוכש חלק ממנו, הוא רוכש ממני."

שרון הסתכלה עליי כמו שמסתכלים על משהו שלא ציפית שידבר. "אתה מתכוון להגיד לי שאתה עוד מחזיק טינה על הכסף שהלוויתי לאבא שלך?"

"אני מתכוון להגיד לך שאני יודע על ההלוואה, ושאני יודע שאת לא כאן בגלל דאגה למשפחה. את כאן כי ראית הזדמנות."

היה שקט במשרד שאפשר היה לשמוע בו את הקומפרסור במוסך הראשי. אבא שלי קם לאט מהכיסא – הוא עדיין זז בזהירות מאז האוטם – והוא פתח את המגירה התחתונה של השולחן. הוא הוציא משם תיקייה ירוקה, ישנה, עם קצוות מתקפלים.

"שרון," הוא אמר, "אני מעריך את מה שעשית בשבילנו. אני באמת מעריך. אבל המוסך הזה נבנה על ידי בעבודה שלי, ונמשך על ידי בעבודה של הבן שלי. אני אחזיר לך את החמישים ושניים אלף שקל – עם ריבית שאני אחשב בעצמי, לא בריבית בנק, אבל הוגנת. ואני אחזיר אותם תוך שישה חודשים, מההכנסות של המוסך, בלי לקחת הלוואה נוספת מאף אחד."

הוא פתח את התיקייה והראה לה את מסמך הבעלות המקורי, עם שני השמות – שמעון וקסלר, עידו וקסלר – חתומים לפני עורך דין בשנת עשרים ושלוש.

"זה לא מעבר למשא ומתן," הוא אמר. "זה לא מניה בבורסה."

שרון עמדה שם, עם הדף המודפס שלה עדיין ביד, והיא הסתכלה על נעמה – שהגיעה בינתיים, עומדת בפתח עם תומר על הירך, כי הגיעה לקחת אותי הביתה ותפסה את הסוף של הוויכוח. "נעמה," שרון אמרה, "את שומעת איך הם מדברים אליי?"

נעמה שתקה שתי שניות – שתיים ארוכות – ואז אמרה משהו שלא ציפיתי ממנה: "אמא, את הלווית כסף לשמעון, לא קנית נתח במוסך. זה לא אותו דבר."

זו הייתה הפעם הראשונה שנעמה אמרה משפט שלם נגד אמא שלה, מול אנשים, בקול שאפשר לשמוע אותו.

שרון לקחה את הדף שלה בחזרה, קיפלה אותו, ויצאה מהמשרד בלי לומר שלום. לא ראינו אותה בארוחת שישי הבאה.

מה שקרה אחר כך זה לא קרב מתמשך, וזה גם לא סוף יפה מהסוג שאנשים אוהבים. שבוע אחרי האירוע, אבא שלי ואני ישבנו עם עורך הדין שלו, עורך דין בן־צבי, ברחוב ירושלים בבת ים, והוא ניסח מכתב רשמי: החזר ההלוואה של שרון, חמישים ושניים אלף שקל, ישולם בשישה תשלומים חודשיים של שמונה אלף ושש מאות שקל ישירות מחשבון העסק, עם ריבית שנתית של שלושה אחוזים – סכום סמלי אבל רשמי, כדי שלא יישאר ספק שזו הלוואה ולא השקעה. אבא שלח את המכתב בדואר רשום, עם אישור מסירה.

יומיים אחר כך קיבלתי טלפון. "קיבלתי את המכתב," שרון אמרה, קולה שטוח. "אני לא צריכה אותו מוקדם. תשלמו כמו שסיכמתם."

"תודה ששמעת," אמרתי.

"אני רק רציתי שהעסק יהיה בטוח," היא אמרה.

"הוא בטוח," אמרתי. "הוא רשום. על שם שמעון וקסלר ועידו וקסלר. לא על שם אף אחד אחר."

היא לא ענתה לזה. ניתקה.

חודשיים אחרי זה, אני ונעמה עברנו דירה – שכורה, ברחוב הגעתון בבת ים, שלושה חדרים, קרובה למוסך, עם מרפסת קטנה שתומר כבר מספיק גדל כדי לדרוך עליה עם נעליים חדשות. השכירות גבוהה ממה שהיינו רוצים, חמשת אלפים ושש מאות שקל, אבל היא שלנו. שרון לא עזרה בהובלה. לא הציעה. לא ביקשנו.

אבא שלי החזיר לה את הסכום המלא תוך חמישה חודשים, חודש לפני המועד. היא לא התקשרה להודות, ואבא שלי לא ציפה שתתקשר. הוא רק שמר העתק של הקבלה האחרונה בתיקייה הירוקה, ליד מסמך הבעלות, "למקרה שמישהו ישכח מה סוכם."

שרון עדיין הסבתא של תומר. היא מגיעה לימי הולדת, שולחת צעצועים, שרה לו שירים בטלפון כשהוא בוכה. היא ונעמה מדברות כל יום. אבל היא לא שואלת יותר על ספרי החשבונות של המוסך, ואני לא מזכיר לה את החמישים ושניים אלף שקל. יש גבול עכשיו שלא היה לפני כן, שקוף, אבל כל מי שעומד ליד השולחן במשרד הקטן יודע בדיוק איפה הוא עובר.