נדב מבאר שבע, בן תשע עשרה שנה

הסבתא של נדב לא ידעה שאני שומע כשהיא ניסתה לשכנע אותו לא לבוא איתי לטקס הפתיחה. "תלך לבד, יקירי, לא מתאים שדוד יבוא איתך לאוניברסיטה." זה היה חצי שנה אחרי שאשתי שלי, אחותה הצעירה, עזבה את הבית בלי הודעה מוקדמת – ואני נשארתי עם הילד שגידלתי כאילו הוא שלי.

אני דוד כרמי, נהג מונית בבאר שבע, בן חמישים ושתיים. אני מספר את הצד שלי, כי מה שנראה מבחוץ כמעשה יפה של נכד כלפי סבתא – אצלי זה נראה אחרת לגמרי. אני לא סבתא. אני גיס. ואף אחד לא כתב עלי סיפור.

כשרונית, אשתי, עזבה – היא לא לקחה את נדב איתה. היא אמרה שהיא "צריכה זמן לעצמה". נדב היה אז בן שבע. אחותה, תמר, הציעה שהילד יעבור אליה. אבל תמר עצמה גרה בדירת חדר וחצי בשכונת דלת, בקושי מסתדרת עם המשכורת מהחנות שלה. אז החלטתי, בלי לחשוב יותר מדי, שהוא נשאר אצלי. במונית שלי. בבית שלי, ברחוב הפלמ"ח. עם הריח של הקפה הטורקי שאני מכין כל בוקר בג'סווה הישנה של אמא שלי, והחדשות בגלי צה"ל ברקע, ועם הכלב של השכן, ריקי, שנובח כל בוקר בשבע ורבע בדיוק כאילו יש לו שעון.

לא ידעתי לקלוע צמות. למדתי מיוטיוב, שלוש פעמים ביום, עד שהאצבעות שלי כאבו. לא ידעתי מה זה "שיעורי בית בחשבון", כי אני עזבתי את התיכון אחרי כיתה י'. אבל ישבתי איתו. כל ערב. "אני לא מבין את זה, דוד." "אז תסביר לי אתה, ואני אבין ביחד איתך." זו הייתה השיטה שלי. לא הייתה לי ברירה אחרת.

הוא בכה ביום הראשון לכיתה א'. בכה חזק, בקול, ליד השער של בית הספר "יצחק רבין" ברחוב טוביהו. "דוד, אני לא מכיר אף אחד." אני לא ידעתי מה עונים במצב כזה. אמרתי את מה שהיה לי בלב: "גם אני לא הכרתי אף אחד כשהתחלתי לנהוג מונית. אתה מחזיק לי ביד עד השער, ומחר תחזיק לבד." זו לא הייתה חוכמה גדולה. זו הייתה פשוט האמת שלי.

כל שנה, בספטמבר, לבשתי את החולצה הכי טובה שלי – זו שקניתי לחתונה של אחיין – וליוויתי אותו עד השער. הוא היה תופס לי ביד חזק כשהיה קטן. כשהתבגר, התחיל ללכת כמה צעדים לפניי. "דוד, אני כבר יודע ללכת לבד." "אני יודע. אני בא בכל זאת." לא כי הוא היה צריך אותי. כי אני הייתי צריך את זה.

תמר, אחותה של אשתי, הייתה מגיעה כל שבת לבשל איתנו. היא זו שלימדה אותי להכין מרק עוף כמו שאמא שלה הייתה מכינה. היא הייתה קוראת לי "אח" למרות שרונית ואני מעולם לא התגרשנו רשמית – היא פשוט נעלמה, ומדי פעם שלחה הודעת וואטסאפ קצרה: "אני בסדר, אל תדאגו." תמר הייתה חלק מהחיים שלנו, אבל לא הייתה זו שגידלה אותו יום-יום. זה הייתי אני.

בכיתה י"ב, כשנדב אמר לי שהוא רוצה לגשת לפסיכומטרי ולנסות להתקבל להנדסת חשמל בבן גוריון, שתקתי לרגע. "מה קרה, דוד?" "כלום. פשוט חשבתי שאתה תמשיך לעבוד איתי במונית, אולי." "אתה רוצה שאני אמשיך?" "לא. אני רוצה שתלך רחוק ממני. הרחק ככל שאתה יכול." זו הייתה האמת. הפחד הכי גדול שלי לא היה שהוא יעזוב – היה שהוא יישאר בגללי, מתוך חובה, ויפספס את החיים שמגיעים לו.

כשקיבל את המכתב מהאוניברסיטה עם המילה "התקבלת", הוא לא צעק לתמר, לא צעק לאף אחד. הוא בא אליי, למוסך שבו הייתי מחכה לתיקון של המונית, וזרק את הנייר על השולחן. "דוד. אני נכנס." הסתכלתי בנייר, אחר כך בו. לא ידעתי מה לומר. אז לא אמרתי כלום – פשוט חיבקתי אותו חזק, כמו שלא חיבקתי אף אחד מאז שאמא שלי מתה.

בבוקר של יום ראשון ה-19 באוקטובר, יום פתיחת שנת הלימודים, לבשתי את החולצה הלבנה שלי, זו עם הכפתור שחסר בשרוול – לא הספקתי לתפור אותו. שמעתי אותו מדבר בטלפון עם תמר בחדר השני. "דודה, תגידי לו שלא צריך לבוא. שיישאר לנוח, הוא עבד משמרת לילה." תמר, כנראה, ניסתה לחסוך לי מבוכה. חשבה שסטודנטים צעירים באוניברסיטה יסתכלו מוזר על נהג מונית מזוקן שמלווה בחור בן תשע עשרה.

יצאתי מהחדר בכל זאת. "אני בא." נדב הביט בי. "דוד, שמעת?" "כל מילה." "תמר חושבת ש…" "אני יודע מה היא חושבת. אבל מי החזיק לך יד עד השער בכיתה א'?" הוא לא ענה. "אז מי מחזיק לך יד עכשיו?"

נסענו במונית שלי עד לקמפוס בבאר שבע, דרך שדרות בן גוריון, עם החלונות פתוחים והרוח החמה של אוקטובר נכנסת פנימה. החניתי ליד שער הכניסה. הרחבה הייתה מלאה – סטודנטים צעירים, הורים בחליפות, קבוצות שמצטלמות סלפי. הרגשתי פתאום קטן, ישן, לא במקום.

"אולי באמת עדיף שאחכה כאן, בחניה." "לא." "דוד, זה בסדר, באמת." "בכיתה א' חיכית לי עד שהשער נסגר. היום אני לא זז מכאן." עלינו יחד לרחבה. חבר שלו מהתיכון, אור, ניגש. "היי נדב! מי זה?" נדב לא היסס אף לשנייה. "זה דוד שלי. האיש שבזכותו אני כאן." אור הביט בי, ואז חייך והושיט יד. לחצתי אותה, וההיד שלי רעדה קצת.

ליד השער, נדב פנה אליי. "זוכר מה אמרת לי בכיתה א'? שביום אחד לא אצטרך שתחזיק לי יד?" "זוכר." "אז תראה. אני לא צריך." הרגשתי משהו נסגר בגרון. "בדיוק." "אבל היום אני מחזיק אותך." הוא לקח את היד שלי, המחוספסת מההגה, המלאה בכוויות קפה ישנות, והניח אותה על הזרוע שלו. "מכאן והלאה נלך ביחד."

צילמנו תמונה אחת, ליד השלט הגדול של הפקולטה להנדסה. הוא עם חולצה לבנה ותיק על הכתף. אני, נמוך ממנו בראש שלם, עם חולצה מקומטת וכפתור חסר בשרוול. תמר ראתה את התמונה בוואטסאפ ושלחה הודעה קולית ארוכה, בוכה, מתנצלת שניסתה לעצור אותי מלבוא. לא כעסתי עליה. היא רק חשבה שהיא מגנה עליי.

הרשמתי אותו לפקולטה, מילאתי טפסים שהבנתי בקושי, וחתמתי איפה שהראו לי. כשיצאנו החוצה, הוא אמר: "דוד, מחר יש לי הרצאה בשמונה. אתה לא צריך לבוא כל יום, אתה יודע." "אני יודע." "אבל?" "אבל אני אבוא בכל זאת, בשבוע הראשון. אחר כך תלך לבד. כמו בכיתה א'." הוא חייך, ולא התווכח.

היום, כשאנשים שואלים אותי מי אני לנדב, אני לא אומר "אני כמו אבא שלו" ולא "אני הדוד". אני אומר: "אני האיש שנשאר." זה מספיק. זה תמיד היה מספיק.