אני נהג המונית שלקח אותן לטקס — ומה שקרה בכניסה לאולם ב”היכל התרבות” בחולון

אני נוהג מונית באזור חולון-בת ים כבר שמונה עשרה שנה, ואני לא בדרך כלל אחד שנעצר לספר סיפורים על נוסעים. אבל את הבוקר הזה, בסוף יוני, אני זוכר עד הפרט האחרון — כולל זה שהמזגן במונית שלי היה תקוע על "פנימי" ולא הצליח להוריד את החום, וכולם במכונית התלוננו על זה בלי לב אמיתי, כי כל תשומת הלב הייתה בכיוון אחר.

הזמינו אותי בשבע ורבע בבוקר לרחוב הרברט סמואל בבת ים, בניין ישן עם חדר מדרגות בלי מעלית. חיכיתי כעשר דקות, וכשהדלת נפתחה יצא משם גבר בסביבות החמישים, עם זקן שהתחיל להאפיר, גומחה ורודה ליד הברך — בגלל זה הוא ירד לאט, מדרגה מדרגה, אוחז במעקה. הוא לבש חליפה כהה, קצת גדולה עליו בכתפיים, כאילו נקנתה לפני עשרים שנה ונשארה תלויה בארון בשביל אירועים כאלה בדיוק. בכיס החליפה בלט מצלמה קטנה וזולה, מהסוג שמוכרים בסופר-פארם בשלושים ותשעה שקל.

"לאולם ימק"א בגבעתיים," אמר, "לטקס סיום."

מיד מאחוריו רצו שלוש נשים צעירות, בערך עשרים ושתיים, שלוש. אחת בכתה כבר בפתח הבניין — לא בכי של עצב, יותר כזה שמתאמצים לעצור ולא מצליחים. השנייה, קצרת שיער, החזיקה תיק ניילון ובו משהו שטוח, מקופל בקפידה, ולא הרפתה ממנו. השלישית סידרה את שרוך הנעל של האחות שבכתה, בלי לומר מילה, כמו תנועה שחוזרת על עצמה כבר עשרים שנה.

בדרך לגבעתיים שאלתי, כמו שמנהגי, "מסיבה?" והבחורה עם התיק הניילון ענתה, "סיום תואר, שלושתנו יחד." ואז הצחיקה, "לא באמת שלושתנו — כל אחת בפקולטה אחרת, אבל ההורים החליטו לעשות טקס אחד גדול." ותיקנה את עצמה מהר, "אבא. לא הורים. אבא."

הגבר ישב לידי מקדימה, בגלל הברך, ולא אמר הרבה. פעם אחת רק, כשעברנו את הגשר של איילון, הוא לחץ את היד על הכיס עם המצלמה, כאילו בודק שהיא עדיין שם. חשבתי שהוא עצבני מהטקס. לא ידעתי אז מה עוד מחכה לו.

הגענו לרחוב כצנלסון בגבעתיים בשבע וחצי בערך, מוקדם מדי, והבנות נכנסו קודם כדי לתפוס מקומות, ואילו הוא ביקש שאמתין רגע, ירד לאט מהמונית, סידר את החליפה, ומשך אוויר עמוק פעם אחת בדיוק — לא שתיים, לא שלוש. פעם אחת. ואז נכנס.

לא נכחתי בפנים, כמובן. הזמן שלי היה תפוס — עוד נוסעת בעדרה שביקשה שאאסוף אותה מרחוב כצנלסון בתשע, ובכלל לא תכננתי לחזור לשם. אבל השעה שלי השתחררה, כי הנוסעת ההיא ביטלה בהודעה, ומכיוון שהייתי בכל מקרה בגבעתיים ולא רציתי לנסוע ריק חזרה לחולון, נכנסתי לרגע לאולם לשתות מים מהברזייה — אף אחד לא עצר אותי בכניסה, זה לא היה אירוע סגור.

מה שראיתי משם, מהפינה האחורית, בלי כיסא, עומד: הבנות עלו לבמה שלוש, ואחת מהן — זו עם התיק הניילון — לקחה את המיקרופון. אמרה משהו על אבא שלא הצליח להגיע, ואז שלפה מתחת לגלימה את הדף המקופל. פתחה אותו לאט, והתחילה לקרוא.

לא שמעתי כל מילה מהפינה שלי, האקוסטיקה של האולם לא טובה, אבל שמעתי מספיק כדי להבין שזה מכתב מאבא ביולוגי, מישהו שנעלם. ראיתי את הגבר עם הברך — זה שהובלתי — קם מהכיסא בשורה השלישית, ואז יושב שוב, ואז מנסה לקום ולא מצליח, ובחור שישב לצידו תפס אותו בזרוע. שלוש הבנות ירדו מהבמה לרוץ אליו לפני שהמנחה הספיק להכריז על סוף הטקס.

לא נשארתי לראות את הסוף. הייתי צריך לנסוע, יש לי נוסעים שמחכים, ואת החשבונות אני לא יכול לשלם עם רגשות. אבל דבר אחד ראיתי בדרך לחניון, כשחזרתי לאסוף אותם — כי הזמינו אותי חזרה, אותי ספציפית, זה נדיר — הבחורה עם התיק הניילון החזיקה עדיין את הדף המקופל, אבל עכשיו היה איתו עוד דף, חדש, כתוב ביד שלה, שהיא הצמידה אליו בסיכת נייר קטנה.

ברכב, בחזרה, הוא לא הפסיק להביט בשני הדפים ביחד. שאלתי אם הכל בסדר — לא הייתי צריך לשאול, זה לא העניין שלי, אבל שאלתי בכל זאת. הוא אמר, "כתבתי לו תשובה. הן רצו שאני אכתוב תשובה, ותצטרף לזה שלו." ואז הוסיף, קצת מבויש מזה שהוא מדבר לנהג מונית זר, "עשרים ושתיים שנה גידלתי אותן. הוא כתב שדם עושה אבא, אבל להישאר עושה אבא אמיתי. אז כתבתי לו שהוא טעה בחלוקה — אין דם ואין להישאר, יש רק מי שהיה שם."

הורדתי אותם ברחוב הרברט סמואל, ליד אותו בניין בלי מעלית. הבנות עזרו לו לעלות, מדרגה מדרגה, כמו שהוא ירד בבוקר. לפני שנכנס אחרון, הוא הוציא מהכיס את המצלמה הקטנה מסופר-פארם והראה לי תמונה אחת בצג הקטן — התמונה היחידה שהוא הצליח לצלם כל הבוקר, שלוש הבנות בגלימות, מחזיקות שני דפי נייר בין שלושתן.

לא ביקשתי ממנו טיפ נוסף, לא היה צריך. אבל הוא נתן, ואמר, "תודה שהמתנת." לא ידעתי בדיוק על מה הוא מודה — על ההמתנה מהבוקר, או על משהו אחר לגמרי. לא שאלתי. יש נוסעים שאתה פשוט נותן להם לרדת בשקט, בלי לדרוש הסבר על כל מילה.