**מיאמי הישנה שלנו**

באר שבע, שכונת דלת. המזגן בדירה של רחל אלמליח לא עבד כבר שלושה ימים, ולא כי לא בא לה להדליק אותו.

"אמא, שוב עלה החשבון," אמרה בתה שירה מפתח המטבח, עם הטלפון ביד ופניה מוארות מהמסך. "אלף וארבע מאות שקל. באוגוסט שילמנו תשע מאות."

רחל לא ענתה מיד. היא עמדה מול הכיור, שוטפת את אותה הצלחת כבר דקה שלמה, נותנת למים לזרום בלי צורך, כאילו זה יכול לקרר משהו בפנים שרתח לה כבר שבועות.

"תכבי את זה," אמרה לבסוף, מצביעה על הפלאפון בסנטרה. "אני לא רוצה לדעת את המספר."

"מישהו צריך לדעת."

"אני יודעת כמה אני מרוויחה מניקיון בתים בעומר, מותק. זה מה שאני יודעת."

הן עלו מבאקו לפני תשע שנים, כששירה הייתה בת שתים עשרה ועוד שאלה למה סבא לא יכול לעלות איתן. עכשיו שירה בת עשרים ואחת, לומדת סיעוד במכללה האקדמית, וכל ערב יושבת עם מחשבון הטלפון לחלק משכורת של פקידת קבלה בין שכר הדירה, האוכל וחשבונות הבית שהן חולקות עם הדודה ורדית בשכונת רמות.

הדודה ורדית עבדה במשמרות כפולות במפעל אריזה ליד אזור התעשייה. היא הגיעה הביתה בתשע בלילה, חלצה את הנעליים בפתח הדלת וישבה על הספה בלי לומר מילה, כאילו התלונות כבר לא נכנסות לה בגוף.

"מה עם סבא?" שאלה שירה באחד הערבים, כשקיפלה כביסה שהוצאה זה עתה מהמייבש של הבניין. "דיברת איתו היום?"

רחל נשארה עם חולצה מקופלת למחצה בין הידיים.

"הוא אמר לי שברחוב שלו כבר ארבע עשרה שעות בלי חשמל. שהמקרר כבר לא עובד, שהתקלקל לו האוכל ששלחתי לו בחודש שעבר."

"ארבע עשרה שעות?"

"והוא אומר שזה עוד יום טוב."

ורדית, מהספה, פלטה צחוק קצר ומריר.

"פה אנחנו מתלוננים על אלף וארבע מאות שקל. שם מתלוננים שהאוכל נרקב במקרר כי אין זרם לשמור עליו קר."

אף אחד לא ענה. השתיקה נשארה תלויה באוויר, סמיכה, בזמן שהמייבש במסדרון המשיך לזמזם מעבר לקיר.

זה קרה שבועיים אחר כך, ביום שישי, כשרחל החליטה להתקשר לאחיה בבאת ים. הקו התנתק שלוש פעמים לפני שקולו של אבנר הגיע, שבור ורחוק, כאילו הוא בוקע ממתחת למים.

"רחל, פה המצב רע. רע באמת."

"מה קרה?"

"כל השכונה בלי חשמל מיום חמישי. אנשים יצאו לרחוב עם סירים, מכים אותם על הכביש, מפגינים. הגיעה משטרה ועצרו שני בחורים מהרחוב ההוא. עוד לא יודעים עליהם כלום."

"ואתה בסדר?"

"אני בסדר. אבל אני לא יכול לעבוד, אני לא יכול לטעון את הטלפון יותר משעה-שעתיים ביום. רחל, השיחה הזאת גומרת לי את הטעינה האחרונה. אם זה יתנתק, אל תתקשרי אליי, לא אוכל לענות עד שאמצא זרם במקום אחר."

הקו נותק באמצע המשפט של אבנר, והפעם הוא לא חזר. רחל חייגה שבע פעמים ברציפות, שומעת כל פעם את אותה הודעה מוקלטת, עד ששירה לקחה לה את הטלפון מהיד בעדינות.

"אמא, תפסיקי. תבזבזי את החבילה הבינלאומית סתם."

רחל נשארה עומדת באמצע הסלון, ידיה אוחזות בקצה השולחן, כאילו הייתה זקוקה למשהו יציב להישען עליו.

"הוא אמר שעצרו שני בחורים. על זה שהם היכו על סירים."

"מה עם סבא?"

"הוא לא הזכיר אותו. אני מתקשרת אליו בעצמי, עכשיו."

השיחה לאביה של רחל ארכה ארבעים דקות עד שהתחברה, בין ניסיונות כושלים לבין ההמתנה המודאגת לצליל החיוג. כשלבסוף נכנסה, אף אחד לא ענה. לא בפעם השנייה, לא בשלישית. רחל נשארה עם הטלפון צמוד לאוזן, סופרת צלצולים, שנים עשר, שלושה עשר, ארבעה עשר, מחשבת כמה שעות אביה כבר בלי אפשרות לטעון את הפלאפון, כמה זמן צריך כדי שהשתיקה תסמן משהו גרוע יותר מסוללה ריקה.

בשיחה החמישית הוא ענה. קולו של הזקן נשמע כל כך חלש שבהתחלה רחל לא הייתה בטוחה שזה הוא.

"פה, בתי. פה, מחזיק מעמד."

"אבא, התקשרתי חמש פעמים. חשבתי ש…"

"הייתי ברחוב, מחפש איפה לטעון את הטלפון. לשכן יש גנרטור והוא גובה חמישים שקל על חצי שעה של זרם. לא היה לי כסף עליי."

"אכלת היום?"

הייתה הפסקה ארוכה, ארוכה מדי.

"אכלתי מה שהיה."

באותו ערב רחל לא הצליחה להירדם. היא ישבה במטבח עם האור כבוי, מקשיבה לזמזום הקבוע של המקרר — קול שבדירתה בבאר שבע היה כל כך רגיל שאף אחד לא שם לב אליו, ובדירת אביה בבאת ים היה כבר חודשים ארוכים מותרות שבאה והלכה, הבטחה שהזרם מקיים ומפר בלי הודעה מוקדמת.

שירה מצאה אותה שם בשלוש לפנות בוקר, עם כוס קפה קר בין הידיים, שלא נגעה בה כלל.

"אמא, את חייבת לישון. מחר את בעבודה."

"הוא היה צריך לבקש חמישים שקל בהלוואה משכן כדי לדבר איתי, שירה. חמישים שקל בשביל לטעון טלפון."

שירה התיישבה מולה, ליד שולחן הפורמייקה הקטן שקנו יד שנייה בשנה הראשונה ברמות.

"דיברתי עם כמה חברות מהלימודים. אנחנו הולכות לארגן מגבית, לקנות סוללות ניידות, פאנלים סולריים קטנים. יש עמותה בבאר שבע שמתאמת משלוחים, אבל צריך בערך שלושת אלפים שקל בשביל החבילה המלאה, וצריך שזה יהיה מוכן השבוע, אחרת נפספס את המקום במכולה."

רחל סובבה את כוס הקפה הקרה בין האצבעות.

"שלושת אלפים שקל זה החשבון של חודשיים. זה מה שאנחנו עוד חייבות לורדית מהחודש שעבר."

"אני יודעת."

"ואם נשלח את זה ונתקעים במכס, או שיחרימו את זה, או שזה בכלל לא יגיע, הכסף הזה לא חוזר."

"אני יודעת גם את זה, אמא. אבל אם לא ננסה, סבא ימשיך לבקש חמישים שקל משכן כל פעם שהוא רוצה לשמוע את הקול שלך."

ורדית הופיעה בפתח המטבח, עדיין עם מדי המפעל עליה, ונשארה מקשיבה רגע לפני שדיברה.

"אני שמה חמש מאות. אין לי יותר, אבל אני שמה חמש מאות."

רחל הביטה בה.

"ורדית, את גובה ממני שכר דירה מפגר."

"ואמשיך לגבות אותו. אבל אני שמה חמש מאות בשביל זה."

רחל שתקה, מחשבת משמרות נוספות, שעות ניקיון, האפשרות לומר לחברת החשמל לא לחודש אחד כדי שתוכל לומר לאביה כן.

"בסדר," אמרה לבסוף. "אני שמה שבע מאות. שירה, תראי כמה את יכולה להוציא מהמשמרות שלך בבית החולים. ונתפלל שהמכולה תצא בזמן."

באותו ערב, כשרחל התקשרה לספר לאביה על התוכנית, הזקן שתק רגע ארוך לפני שענה.

"בתי, זה הרבה כסף. לא צריך."

"אבא, כבר החלטנו. ורדית שמה חמש מאות, אני שמתי שבע מאות, שירה לוקחת משמרות נוספות."

"בסדר," אמר הוא לבסוף, קולו נשבר באמצע המשפט. "בסדר."

שלושה שבועות אחר כך יצאה המכולה מנמל אשדוד עם הפאנל הסולרי הקטן ושתי סוללות ניידות עטופות בבגדים ישנים של שירה, כדי שלא יזוזו במהלך הנסיעה. רחל לא שמעה יותר על החבילה עד להודעת טקסט מאביה, חודשיים לאחר מכן, עם שורה אחת בלבד:

"הגיעה. הדלקתי את הנורה בסלון אתמול בלילה והיא לא כבתה כל הלילה."

רחל קראה את ההודעה כשהיא עומדת במטבח ברמות, ידה נשענת על מתג הקיר. היא כיבתה והדליקה אותו שלוש פעמים ברציפות, לאט, רק כדי לראות את הנורה נדלקת בכל פעם מחדש.