HE
פתק קטן שהפך את החתונה בכרם התימנים
איתן שגיב היה בטוח שהדבר הקשה ביותר ביום החתונה יהיה לזכור את הנוסח בלי לגמגם. בשעה אחת עשרה בבוקר של יום חמישי, הוא כבר חשב שהפחד הזה היה מיותר. הטקס נערך בגן אירועים ישן על שפת הכרמל, מקום שסבתו של איתן חגגה בו בר מצווה לפני יותר מארבעים שנה, ושהמשפחה שלו עדיין מתייחסת אליו כאילו הוא אדמה קדושה. השמים היו בהירים, הפרחים הגיעו בזמן, הצלם כבר סידר את התאורה. אפילו אחיו הצעיר, נדב, שבדרך כלל מגיע באיחור לכל דבר, הופיע חצי שעה מוקדם.
"אתה נראה כמו מישהו שהולך להישרף," אמר נדב, מסדר את העניבה של איתן בחדר הקטן מאחורי הבר.
"אני לא לחוץ."
"בדקת את השעון שלך חמש פעמים בדקה."
"אני בודק שאנחנו בלו"ז."
נדב חייך. "זה בדיוק מה שאומרים אנשים לחוצים."
איתן הביט בעצמו במראה. בגיל שלושים ותשע, הוא בילה את רוב חייו הבוגרים בבניית דברים שהוא יכול לשלוט בהם. הוא התחיל עם דירת סטודיו אחת ברמת גן והקים חברת נדל"ן שמנהלת היום פרויקטים בשלוש ערים. הוא אהב חוזים. הוא אהב תאריכים סגורים. הוא אהב מספרים שאפשר לבדוק פעמיים. נישואים היו דבר אחר. נישואים דרשו אמון. ולראשונה מזה שנים, איתן היה בטוח שמצא אישה שהוא יכול לבטוח בה בלי להסביר כל דבר.
נעמי אברמוב נכנסה לחייו לפני שנתיים וחצי, בערב גאלה של קרן לאמנות בתל אביב. היא עבדה בהפקת האירוע וטעתה בהושבתו בשולחן הלא נכון. כשגילתה את הטעות, היא לא התביישה – היא פרצה בצחוק.
"טוב," אמרה, מסתכלת ברשימת המקומות, "או שאני מעבירה אותך עכשיו וכל השולחן יסתכל, או שאתה מתחזה לדוד רפי במשך השעתיים הקרובות."
איתן הסכים להתחזות לדוד רפי. הם בילו את רוב הערב מתלחשים על זה. שבוע אחר כך הוא הזמין אותה לצאת.
נעמי היתה שונה מהנשים שאיתן פגש דרך העבודה. היא לא התרשמה מהמשרד שלו ולא מהבית בהרצליה פיתוח. היא היתה מסתדרת על שרפרף במטבח שלו, לבושה בטייץ ישן, אוכלת קורנפלקס ישר מהקופסה, ומבקרת את המסעדה היוקרתית שהוא לקח אותה אליה בלילה הקודם.
"שילמת מאה שמונים שקל על שבע פיוקי," אמרה בטענה.
"היו שמונה."
"היו שבע."
"ספרת?"
"בטח שספרתי. במחיר הזה כל פיוקי נחשב."
הוא אהב את איך שהיא גרמה לחיים שלו להיראות פשוטים. כשהוא הציע נישואים, היא בכתה עוד לפני שהוא סיים את המשפט. לפחות כך הוא זכר את הרגע הזה.
עכשיו, בחדר מאחורי הבר, הוא שמע את הכינור מתחיל לנגן בחוץ. נדב ישר את הז'קט.
"זהו, יוצאים."
איתן נשף לאט. "בוא נעשה את זה."
הוא פתח את הדלת – ואז ראה את אבי, המקבל, רץ אליו מבעד לגן, עם טלפון בידו ופרצוף שאיתן לא הצליח לפרש.
"איתן. אתה צריך לראות את זה לפני שאתה נכנס."
על המסך היתה שיחת ווטסאפ פתוחה, שהאב של נעמי בטעות שלח לקבוצת המשפחה במקום לבת שלו לבד: "תזכירי לו שהחוזה על הדירה בבני ברק חייב להיות רק בשמך, לפני שהוא מתחרט. אל תחתמי על שום דבר משותף עד שהכסף כבר בבנק שלך."
איתן קרא את זה פעמיים. השם "הדירה בבני ברק" היה הדירה שהוא קנה שלושה חודשים קודם, במזומן, על שם שניהם – מתנת נישואים שהוא תכנן לגלות לה רק אחרי הטקס. נעמי ידעה על זה. היא ידעה, ותכננה עם אביה איך לדאוג שהדירה תעבור אליה בלבד, רגע לפני שהחתימה על החוזה המשותף תיכנס לתוקף.
הוא לא רץ לחדר שלה בזעם. הוא עמד רגע, הניח את הטלפון על השולחן, והביט באחיו.
"נדב, תעצור את המוזיקה. חמש דקות."
בחדר הכלה, נעמי כבר עמדה לצד הדלת, בשמלה, כשאבא שלה מנסה להסתיר את הטלפון שלו בכיס. איתן נכנס בלי לדפוק.
"אבא שלך שלח הודעה לקבוצה הלא נכונה."
הדם ירד מהפנים שלה. היא לא שאלה "איזו הודעה". היא ידעה בדיוק.
"תני לי להסביר," היא אמרה.
"תסבירי לי אחר כך למה חוזה על דירה שקניתי בשבילנו היה צריך לעבור רק על שמך." הוא לא הרים את הקול. "עכשיו יש לך שתי דקות להחליט אם את יוצאת עם העוגה או שאני מוציא הודעה לאורחים."
היא לא בחרה. היא עמדה שם, ואביה עמד לצדה בשקט, מסתכל על הרצפה.
איתן לא ביטל את האירוע ההוא – שתי מאות אורחים, קייטרינג ליום שלם, מוזיקאים שהגיעו מאילת – כי הבין שהביטול יעלה יותר מהנזק שכבר נגרם. הוא פנה לעורך הדין שלו, עידו רזניק, עוד באותו ערב, ישב במשרד שלו על הרוטשילד ופתח את כל הקבצים: חוזה הדירה, פרטי החשבון שבו הופקד סכום של שמונה מאות אלף שקל למקדמה.
"אני רוצה שהדירה תישאר רק על שמי," אמר איתן. "ואני רוצה שהכסף שהוצאתי על החתונה – מאה ושמונים אלף שקל – יירשם כהלוואה, לא כמתנה."
עידו הכין את המסמכים בתוך שבוע. כשנעמי קיבלה את הניירת בדואר, לא היתה שם שום שיחה זועמת, שום דרמה בטלפון. רק מעטפה חתומה, עם חוזה ביטול, ותביעה להשבת הסכום.
היא הגיעה למשרדו של עידו לבד, בלי אביה. הניחה על השולחן את הטבעת.
"אני לא רוצה מלחמה," אמרה.
"גם אני לא," אמר איתן, שהיה נוכח בפגישה. "אני רוצה את מה ששלי."
הדירה בבני ברק נמכרה חצי שנה אחר כך, ואיתן חילק את הרווח בין הבנק לחברה שלו. את הכסף שהחזירה נעמי – מאה ושמונים אלף שקל, בתשלומים על פני שנה – הוא לא נגע בו. הוא הפקיד אותו בקרן נפרדת, בשם "לילדים שיבואו", ולא סיפר לאף אחד למה.
