כלבלב בשם נמר ואהבה בגיל שישים ושתיים

כלבלב בשם נמר ואהבה בגיל שישים ושלוש

אני זוכר את הרגע הזה כאילו זה קרה אתמול, למרות שכבר עברו כמה חודשים. אשה זרה עומדת מולי בפארק הירקון בתל אביב, מחזיקה ביד רצועה ריקה, והכלבלב שלי — שלי, אני הייתי בטוח במאת האחוזים — מסתכל עלינו בחוסר הבנה מוחלט, כאילו אנחנו אלה שמתנהגים מוזר ולא הוא.

״אדוני, מה אתה מרשה לעצמך?״ היא צעקה עלי כשניסיתי לקחת את הכלב בזרועותי. ״זה הכלב שלי! אני מחפשת אותו כבר שבוע שלם!״

אני, בן שישים ושלוש, גרוש, גמלאי של חברת חשמל אחרי שלושים ושתיים שנות עבודה — לא נעלבתי מהצעקות שלה. הבנתי אותה. גם אני הייתי מוכן לצעוק על כל מי שינסה לקחת ממני את מה שנשאר לי הכי יקר בעולם.

***

תגידו לי, מי בגיל שישים ושלוש מדמיין לעצמו שהוא יתאהב שוב? אני בטוח שלא דמיינתי. אחרי שדליה עזבה אותי לפני תשע שנים — לא בגלל בגידה, לא בגלל מריבות, פשוט אמרה שהיא כבר לא מרגישה כלום, ועברה לגור אצל אחותה בחיפה — החלטתי שזהו, הפרק הזה נסגר. הבן שלי, עידן, גר עם המשפחה שלו באוסטרליה, מתקשר פעם בשבועיים, שולח תמונות של הנכדים בוואטסאפ. זה הרבה, אבל זה גם לא מספיק כשאתה לבד בדירה בת שלושה וחצי חדרים ברחוב אבן גבירול, והמזגן מרעיש יותר ממה שהוא מקרר.

לפני שמונה חודשים, ביום חופש שלקחתי סתם כדי לסדר ניירת בבנק, נתקעתי בפקק ברחוב אבן גבירול, וברכב שלי, עם החלונות פתוחים בגלל החום, שמעתי יללה שעולה מתוך תא ביקורת פתוח ליד המדרכה. פועלי עירייה עבדו שם על קו מים. יצאתי מהרכב, הצצתי פנימה — ושם, מתחת לצינור, רעד גור קטן, חום עם כתם לבן על החזה, בקושי בן חודשיים. הפועלים לא רצו להתעסק, אמרו שהם באמצע עבודה ושהם לא אחראים על כלבים. אז אני, בגילי, ירדתי על הברכיים באמצע הכביש, הושטתי יד, ומשכתי אותו החוצה. הוא היה מכוסה בבוץ ומסריח כמו ביוב, אבל הוא הסתכל עלי והפסיק לרעוד.

קראתי לו נמר. שם מצחיק לכלב קטן כזה, אני יודע, אבל כשראיתי את הפסים החומים על הגב שלו — זה פשוט התאים. במשך שמונה חודשים נמר היה הסיבה שאני קם בבוקר. לקחתי אותו לווטרינר ברחוב דיזנגוף, קניתי לו מיטה אורתופדית כי הוא היה חלש מדי מלידה, למדתי לבשל לו אורז עם חזה עוף כי היו לו בעיות עיכול. כל ערב הלכנו יחד לפארק הירקון, אני עם הקפה שלי מהפחית, הוא רץ אחרי היונים ולא תופס אף אחת מהן אף פעם.

לפני שבוע, ליד הכיכר עם המזרקה, נשמעה נפצה זיקוק — מישהו חגג משהו, אולי בר מצווה — ונמר קפץ ונעלם. רצתי אחריו, צעקתי את השם שלו עד שהתחרפן הקול, חיפשתי אותו כל הלילה עם פנס של הטלפון. שבוע שלם חיפשתי. הדבקתי מודעות על עמודי החשמל ברחוב בן יהודה, כתבתי בקבוצות פייסבוק של ״כלבים אבודים בתל אביב״. לא ישנתי. אני לא מגזים.

ואז, באותו בוקר, ראיתי אותו — בדיוק אותו כלב, אותם הפסים, אותו כתם לבן על החזה — רץ חופשי בפארק עם רצועה חדשה, אדומה, שמעולם לא קניתי לו.

***

ישבנו על הספסל, שנינו עייפים אחרי עשרים דקות של צעקות שלא הובילו לשום מקום. שמה, גיליתי, היה אורית. אשה בת שישים ושלוש, מורה לשעבר בבית ספר יסודי ברמת גן, עלתה ארצה מרוסיה בתחילת שנות התשעים עם ההורים שלה כשהיתה נערה, ושגידלה לבד שלוש בנות אחרי שבעל הפועלים שלה נטש אותה יום אחרי שהיא ילדה שלישיות — כן, שלישיות, שלוש בנות בבת אחת — כי הוא רצה בן.

היא סיפרה לי את הסיפור שלה, ואני הקשבתי, והרגשתי משהו מוזר בחזה — לא קנאה על הכלב, אלא הכרה. שנינו חיפשנו אותו דבר בלי לדעת את זה: מישהו לחכות לו בבית.

היא אמרה שמצאה את הכלב רועד ליד הבניין שלה ברחוב ארלוזורוב, קראה לו ״חמוד״, האכילה אותו, לקחה אותו לווטרינר שלה כדי לבדוק אם יש לו שבב. לא ידעה שהוא כבר שייך למישהו. איך היא הייתה אמורה לדעת?

הסתכלתי על הכלב — על נמר, על חמוד, קרא לו איך שאתה רוצה — רץ בין רגליה לרגלי, מלקק ידיים של שנינו, ולא בוחר בין שני האנשים שאהבו אותו.

״תשאירי אותו אצלך,״ אמרתי, והמילים יצאו לי מהפה לפני שהספקתי לחשוב עליהן ברצינות.

״לא, ממש לא,״ היא סירבה. ״אתה הצלת אותו מהביוב, אני לא יכולה לקחת ממך את זה.״

***

מה שקרה אחר כך, אני עדיין לא לגמרי מבין איך זה קרה כל כך מהר. הצעתי לה לבוא לשתות קפה אצלי, ״כדי שנמר — חמוד — יוכל להיות עם שנינו״. היא הסכימה. אחר כך היא הזמינה אותי לארוחת ערב אצלה, עוגת גבינה שהיא אפתה בעצמה, מתכון שהביאה מרוסיה. תוך שבועיים היינו הולכים כל ערב יחד לפארק הירקון עם הכלב, יושבים על ספסל ליד הכיכר, מדברים על החיים שלנו עד שהחושך ירד לגמרי.

לא סיפרתי לעידן באוסטרליה. פחדתי שהוא יגיד שאני ״זקן ומטופש״, או גרוע מזה, שידאג שמישהי מנצלת אותי. גם אורית לא סיפרה לבנות שלה — ויקה, קטיה ואירה, שנולדו כבר בארץ אבל קיבלו שמות לזכר הסבתות ברוסיה — כי פחדה מאותו דבר בדיוק, רק הפוך: שהן יחשבו שאבא חדש בא לקחת את מקום האבא שנטש אותן.

אחרי חודש, בסוף אוגוסט, קניתי זר פרחים בקיוסק ברחוב דיזנגוף, עוגת שוקולד מהקונדיטוריה שאורית אהבה, ושקית מזון כלבים פרימיום. הגעתי לדירה שלה ברחוב ארלוזורוב עם הכל ביד, ולב שהלם כאילו הייתי בן עשרים ולא בן שישים ושלוש.

״אני לא יורד על ברך אחת,״ אמרתי לה במטבח, ״כי הגב שלי לא יסלח לי אחר כך. אבל אני שואל אותך בכל זאת — את מוכנה להתחתן איתי?״

היא בכתה. לא ניסיתי לעצור אותה, כי גם לי היה קשה לנשום. ואז אמרה ״כן״ — ונמר נבח כל כך בהתלהבות שהוא השתין קצת על הרצפה מרוב שמחה, ושנינו צחקנו במקום להיבהל.

בדיוק באותו רגע, הדלת נפתחה. שלוש נשים בשנות השלושים שלהן נכנסו עם קופסת עוגות מהקונדיטוריה, צוחקות על משהו, ונעצרו באמצע המשפט כשראו אותי במטבח של אמא שלהן.

״אמא, מי זה?״ שאלו שלושתן כמעט באותו רגע, במבט חשדני. הבנתי אותן מצוין — אשה בת שישים ושלוש, לבד, וגבר זר במטבח שלה. בעולם שבו כל שבוע מספרים על נוכלים שמתחזים לחברים כדי לגנוב מגמלאיות, החשד שלהן היה הגיוני לגמרי.

״זה איוואן,״ אמרה אורית, מחזיקה בידי, מחייכת בעיניים רטובות. ״החתן שלי.״

***

עברו שלושה חודשים מאז. עידן כבר יודע, והוא דווקא שמח בשבילי, אמר שהוא תמיד רצה שאני לא אהיה לבד. ויקה, קטיה ואירה למדו לאהוב אותי, במיוחד אחרי שלקחתי את שלושתן לארוחת ערב במסעדה ביפו העתיקה והצעתי, בלי שמישהו ביקש, לעזור לויקה עם ריבית המשכנתא שלה — לא כמתנה, אלא כהלוואה בתנאים הוגנים, עם חוזה כתוב ששנינו חתמנו עליו אצל עורך דין ברחוב אבן גבירול. שבעים אלף שקל, לחמש שנים, בלי ריבית — כי משפחה לא צריכה לשלם ריבית זו לזו.

בשבוע שעבר חתמנו על הסכם ממון אצל נוטריונית ברחוב ויצמן. שנינו התעקשנו על זה — לא בגלל חוסר אמון, אלא בדיוק להפך: כדי שהילדים של שנינו ידעו בוודאות שהדירה שלי באבן גבירול תישאר לעידן, והדירה שלה בארלוזורוב תישאר לשלוש הבנות, ושום דבר בסיפור האהבה המאוחרת הזה לא יגרום לריב על ירושה אחרי שנעלם.

נמר — שעדיין קוראים לו לפעמים ״חמוד״ כשאורית שוכחת את עצמה — ישן עכשיו במיטה האורתופדית שלו בסלון של הדירה המשותפת שלנו, זו שקנינו יחד ברחוב בזל, קרוב לשוק הכרמל ולים. יש לו עכשיו שתי קערות אוכל, שני זוגות ידיים שמלטפות אותו, ושם אחד שהוא סוף סוף למד לזהות בלי בלבול.

ביום רביעי הבא נתחתן, בחצר קטנה של אולם בנווה צדק. הגעתי לשם הבוקר לבדוק את הסידורים, ואורית כבר עמדה שם עם נמר, קושרת לרצועה שלו פרח לבן קטן, מסדרת אותו שוב ושוב כי הוא נטה הצידה.

״תעמוד ישר, חמוד,״ אמרה לו, ואז תפסה את עצמה, צחקה, ותיקנה: ״נמר. סליחה, נמר.״

הוא לא הקפיד. רק ליקק את היד שלה, ואחר כך את שלי, ונשאר לעמוד בדיוק באמצע, בין שנינו, כאילו זה היה המקום שלו כל הזמן.