טעם הלחם הביתי

באותו יום שישי, גיא הופיע בכניסה לבניין שלי עם קרטון בידיים. הוא נשען על מסגרת שער החניה, ממש איפה שהבוגנוויליה של השכנה גלשה מעל הגדר. היה לו בדיוק אותו חיוך של עגל תמים שפירק אותי בגיל תשע-עשרה בשיעור חשבון דיפרנציאלי. עכשיו, בכל פעם שראיתי אותו, הרגשתי קשר קר בבטן.

התחתנו לפני שסיימנו תואר, ובילינו שבע שנים בדירה קטנטנה בכרמיאל, מתווכחים מי מוציא את הזבל וחולמים לפתוח עסק משלנו. זה נגמר ביום שגיליתי את החברה החדשה שלו, קרן, מעלה תמונות מהצימר שלנו בצפת, בזמן שמשפטית היינו עדיין נשואים. ראיתי את הנדנדה, את אח האבן, את הספל הקרמי שאני ציירתי בסדנה. הספל שלי. לא היו צעקות. לא שברתי צלחות ולא התקשרתי לאמא שלו. קיפלתי את הבגדים שלי, זרקתי את כלי העיצוב לתיק בד, השארתי את המפתחות על שולחן הסלון ויצאתי. השארתי לו את הבית. ודווקא בגלל זה הוא לא הצליח לסגור את הפרק הזה. הוא ציפה לדרמה, לדמעות, למלחמת עולם על הרהיטים. אבל התייחסתי אליו כמו לחוזה שפג ולא חודש. זה צרב בו יותר מכל עלבון.

"תראי, נשארו כאן כמה דברים שלך," הוא אמר, מסדר שעון חכם עם רצועת עור חדשה, בבירור מתנה מהחדשה. "קרן הייתה מסדרת את הארון במבואה ומצאה אותם. אלבומים, כמה צעיפים ישנים…"

לקחתי את הקרטון בלי לומר כלום. במדרגות נתקלתי בדוד שלמה, הנגר מהקומה השלישית, שירד עם קרש ארז בידיים. הוא הדיף ריח של דבק ונסורת. הוא ראה אותי עם הקרטון, ובלי להניח את המטען, הצביע לי בראש שהוא יכול לעזור לי לפתוח את הדלת. על הזרועות שלו היו תמיד צלקות קטנות ממשור. הוא זז בלי לשאול שאלות.

בפנים, פתחתי את התוכן. למעלה היה אלבום החתונה, עם הכריכה הלבנה שכבר הצהיבה. מתחת, הצעיפים שלא השתמשתי בהם מאז האוניברסיטה, בקבוקון בושם כמעט ריק ומחברת מלאה רשימות על טיפוגרפיה. סתם זבל רגשי.

תחבתי את הכול בשקית אשפה לבנה. הורדתי אותה לפח בחניה האחורית והשארתי אותה לצד אופניים נטושים.

מהלימודים נשארה לי הרגל מוזר: כשהחרדה חונקת לי את החזה, אני מעלה מוזיקה בווליום מקסימלי ורוקדת באפלולית הסלון. באותו ערב עצמתי עיניים והתחלתי לנוע, מנסה לנתק מעלי את הביקור של גיא. מלמעלה, חריקת מסור הסנדלים הקצבית של שלמה חדרה מהתקרה. הצליל היה גס ועקבי, כמו מנוע שמתקדם לאט אבל בטוח. זה הרגיע לי את העצבים.

למחרת דיברתי עם מיכל, החברה הכי טובה שלי מהתיכון. סיפרתי לה על הקרטון, על השעון החדש, כמה לא נעים הרגשתי. היא הקשיבה, נשפה ואמרה לי לא לתת לזה משקל, שגיא רק מחפש תשומת לב. מיכל הייתה זאת שהביאה לי שקשוקה בשבוע שבו נפרדנו ונשארה איתי לראות סרטים עד שנרדמתי. תמיד חשבתי שהיא בצד שלי.

יום ההולדת של תמר, חברה אחרת מהחברה, התקיים בחצר הבית שלה בבנימינה. השולחן היה מערוך בצלחות פח וקישוטי נייר. לא היה לי הרבה כוח לחברה, אבל כבר אישרתי הגעה. האוויר הדיף ריח של עצים שרופים ונקניקיות על האש. גיא וקרן הגיעו מאוחר, מהודרים, כאילו הולכים לפרמיירה. היא לבשה שמלה לבנה שהתבלטה על העור השזוף שלה ממכון שיזוף; לו הייתה שמחה שגלשה כמה מידות.

אחרי סיבוב ראשון של ארבק, גיא הרים כוס לבקש תשומת לב.

"וואלה, אתם יודעים מה זה לגור עם מישהי שלא יודעת לבשל?" הוא זרק, מביט בי בזווית העין. "מרים, האקסית שלי, המומחיות שלה הייתה עוף שרוף. עוף שפעם היא שמה בתנור עטוף בנייר כסף ויצא כמו סוליית נעל. באמת, אני לא יודע איך שרדתי את השנים האלה."

"אוי, מסכן שלי," ענתה קרן, צובטת לו בלחי. "אבל תראה, עכשיו אתה אוכל כמו מלך."

כמה אנשים צחקו. אני המשכתי לנגוס בלאפה. העוף הזה, מהנייר כסף, היה המתכון שאמא של גיא לימדה אותי בחג הראשון שחגגתי עם המשפחה שלו. וארוחות הערב של כל יום שישי, אלו שבהן הוא "לא אוכל", היו בדיוק הבורקס עם תפוחי אדמה שהוא הפציר בי להכין לו כשירד גשם. ועוד דבר, בבית שהשארתי לו נשאר תנור האפייה. בכל שבת לשתתי בצק פוקאצ'ה עם רוזמרין ואגוזים, והוא ישב במטבח רק כדי לראות איך הבצק מתנפח, אומר שהריח הזה הוא הדבר הכי טוב בעולם.

סיימתי את הצלחת, לגמתי את שארית הבירה והתחלתי להיפרד. בכניסה תמר ליוותה אותי. מאחור נשאר רחש האורחים.

"תודה שהזמנת אותי. חבל שגיא לא מסוגל לעבור לילה אחד בלי להעלות אותי בשם."

בשבוע שאחרי התקשרה אליי יעל, עוד בחורה מהחברה הישנה שלנו מהאוניברסיטה. יעל הייתה שקטה, מהסוג שלא נכנס לרכילות. הקול שלה נשמע מוזר.

"מירי…" היא התחילה בזהירות. "אני לא יודעת אם אני עושה נכון שאני מספרת לך, אבל שלשום בלובי של העבודה שמעתי את מיכל מדברת בטלפון. והיא, טוב, סיפרה למישהו כל מה שסיפרת לה על גיא. אפילו פרטים על הקרטון ועל השעון. ומירי… נשבעת לך שהיא צחקה. ולפי איך שהיא קראה לו 'גיאצ'י', אני חושבת שזה היה הוא."

ניתקתי וישבתי לפני המאוורר במטבח. הגלגל השנתי החורק הסתובב. מלמעלה, שלמה הזיז משהו כבד וההד הרעיד בקירות.

לא רציתי לעשות דרמה. במקום להתעמת עם מיכל, החלטתי לטמון לה פח. שלחתי לה הודעה: "מיכל'ה, אני לחוצה, אני מכירה מהנדס בניין, קוראים לו עידו, מבאר שבע. אנחנו הולכים לצאת בעוד כמה ימים. אבל אל תגידי לאף אחד, בסדר?" עידו לא היה קיים.

עשרים ושלוש שעות אחר כך, הטלפון רטט. זה היה גיא.

"היי, שמעתי שאת חוזרת לשוק. אל תתני ליצור ציפיות, תחפשי מישהו בגיל שלך. אם את רוצה, אני מכיר לך את רואה החשבון של קרן, הוא גרוש ואני חושב שהוא אוהב טיפוסים אמנותיים. לא תירדמי, מירי."

קראתי את זה שלוש פעמים, מרגישה את החום של השמש נכנס מהתריס. הנה ההוכחה. כל מה שסיפרתי למיכל, כל הפריקה של שנה שלמה, כל דמעה על הכתף שלה, הגיע לאוזניים של הגבר שביזה אותי. והיא, בקול המתוק שלה של חברה נאמנה, הייתה הרמקול.

בשבועות הבאים המשכתי לראות את מיכל. נפגשנו בקפה ברחוב הרצל. אבל עכשיו הוידויים שלי היו תמימים: שהלקוח של בית הקפה החדש לא מחליט על גווני החום, שהבד לכריות הלובי לא הגיע. צרות קטנות של עבודה. שום דבר שאפשר להשתמש בו כתחמושת. היא נראתה מרוצה, מקלידה בטלפון שלה בציפורניים הדוקות, מחייכת בשפתיים הצבועות באדום.

ערב יום הנישואין של יעל ובעלה הגיע ביולי. הם השכירו חוות אירועים עם מרפסת עץ שהביטה אל בריכה קטנטנה. האוויר הדיף ריח של דשא כרות טרי. התלויות הדליקו צללים מרקדים על רצפות הלבנים. התיישבתי בקצה השולחן המשותף.

גיא נראה מיוזע ושמח יותר מהמידה. קרן התרוממה להגיש לעצמה תירס צלוי. בדיוק אז, הוא גלש לכיסא הפנוי שלה לידי. הוא התכנס.

"מירי, ברצינות, הביטי בעצמך," הוא אמר בקול נמוך, כמעט אבהי, בזמן שניקה את האצבעות במפית. "מתי בפעם האחרונה מישהו הזמין אותך לארוחת ערב? תישארי רק עם הזיכרונות. אם את רוצה, אני מתקשר לאח של קרן. הוא בפירוד, לא דורש הרבה. אני חושב שאת יכולה למצוא חן בעיניו, אפילו רק מתוך מקצוע."

זה לא היה "את מגיעה למישהו טוב". זה היה "הוא מסתפק במועט, במישהי כמוך".

הוא לא נתן לי זמן לענות; הוא התרומם והלך לכיוון המנגל עם הליכה של בעל העולם. מיכל הלכה לשירותים. הטלפון שלה נשאר לצד הצלחת, עם הכיסוי המטויח גליטר.

ואז, במרכז השולחן, רטט מרובה. ארבעה טלפונים צלצלו בבת אחת. היינו רק תמר, יעל, מיכל ואני בצ'אט הקבוצתי.

מיכל התכוונה לענות לגיא, אבל לחצה על הצ'אט הלא נכון.

"היא עם מישהו? אל תוריד ממנה עין. חשוב לי שהיא תישאר לבד ומרה. כך צריך להישאר."

"לבד לגמרי, גיאצ'י. בדיוק כמו תמיד. הרגע מישהו קירב לה כיסא ואפילו לא שמה לב אליו. אחר כך אעדכן אותך, היא עומדת לחזור."

תמר הביטה במסך, קמטה את המצח ופלטה "מה זה החרא הזה?" יעל הלבינה. מיכל חזרה לשולחן, סידרה את הפוני ושאלה למה אנחנו רציניות כל כך. הרמתי לה את הטלפון. היא קראה וזזו לה השפתיים כמה פעמים, כמו דג מחוץ למים.

התרוממתי. לא רעדתי. רחש הצרצרים מילא את השקט הפתאומי של השולחן.

"טוב, עכשיו שכולן ראו, אני מניחה שאני צריכה להסביר," הודעתי עם הכוס בידי, כאילו עומדת להרים כוסית. "מיכל מעבירה כבר שנה שלמה לגיא, האקס שלי, כל מה שאני מספרת לה. הפחדים שלי, הדמעות שלי, השיחות שלי בשלוש בבוקר כשהרגשתי שאני לא שווה כלום. הכול. והוא, בינתיים, היה בא להשאיר לי קרטונים של זבל להזכיר לי שהוא נשאר עם הבית. במסיבות הוא ביזה אותי כשדיבר על הקשר האינטימי שלנו. והיום, מרחמים, הוא רצה להכיר לי גרוש כי, לפי דעתו, 'לזה אני מתאימה'."

הגחלים במנגל פצפצו.

"שנה שלמה אובססיבי אליי. מרגל אחרי האישה שעזבה בלי לעשות סצנה. מי זה שלא הצליח להשתחרר?"

גיא התאדם, צווארון החולצה שלו היה הדוק.

"רגע, מירי, זה לא כך…"

קרן לא אמרה כלום. היא לקחה את התיק, הביטה בגיא בלהבה שבאה ממקום עמוק, והלכה לכיוון החנייה. אורות התלויות השתקפו בבריכה כמו וידויים קטנים צפים במים השוקטים. התנצלתי בפני המארחים ועזבתי.

הימים שבאו אחרי היו קלים. החברה הישנה התפרקה; הפסקתי לענות להודעות. מיכל ניסתה לשלוח לי הודעה קולית של ארבע דקות מלאה בהתנצלויות: אמרה שגיא רק דאג לי, שהיא רק רצה לעזור, שהכול היה אי הבנה. אמרה שאני אחותה. מחקתי את ההודעה בחצי ההתנצלות הראשונה.

לאחר שבועיים, קרן עזבה את גיא. היא מצאה את ההודעות המלאות כשסינכרנה את הטאבלט של הבית. היו מאות. כל פרט בחיים שלי, כל מחזר אפשרי, כל שמחה קטנה שחלקתי עם מיכל, הוא תיעד כמו מישהו שאוגר חשבוניות. "תשמרי עליה שלא תהיה עם מישהו", "שלא יזמין אותה אף אחד לרקוד", "האישה הזאת עזבה בלי רשות, שתלמד". קרן אספה את החפצים. גיא נשאר בודד, עם בית ריק ותנור אפייה בלי מישהו שיודע להשתמש בו.

ביום שהסתיימה שנה שלמה מהיום שארזתי את החפצים שלי, פתחתי בקבוק יין והתחלתי לרקוד בסלון. אבל הפעם לא רקדתי כדי לשחרר כאב, אלא כי הקצב נבע ממקום נקי, בלי חובות ורוחות רפאים. המאוורר הסתובב לאט, החלונות הפתוחים הכניסו את ריח האקליפטוסים ואת רחש הרחוב. שלמה, מלמעלה, כיבה את מסור הסנדלים, כאילו לא רצה להפריע.

בבוקר למחרת, נקישה עדינה על הדלת. פתחתי ולא היה שם אף אחד, אבל על השטיח הייתה זר קטן של שושנים צהובות עטוף בנייר קראפט. היה קשור בחוט קוקוס. החזקתי אותו רגע, מריחה את התערובת של בושם פרחוני ולכה טרייה. חיפשתי כרטיס; לא היה, אבל כשהרמתי את הזר, מלבן קטן של עץ אורן נפל לרצפה. מישהו חרט ביד, בקצה מלחם, בכתב מגושם אבל יציב: "שלעולם לא יחסר לך מוזיקה." נשארתי יחפה בכניסה, קוראת את המשפט כמה פעמים, מרגישה את מרקם הסיבים מתחת לאגודל.

יצא שהיה מישהו שבאמת הקשיב. לא כדי לדווח למישהו אחר, לא כדי לרחם. אלא כדי לשמוח. חשבתי על גיא, על המשמרת האינסופית שלו שמחה לכישלון שלי, על רשת הריגול הזאת שהוא עצמו ארג סביב אישה שיצאה ללכת בלי להסתכל אחורה. הוא רצה לראותי יבשה ורקה, כלואה במוזיאון הזיכרונות שלו. אבל המטבחים מתחממים מעצמם כשמישהי מחזירה לעצמה את החשק לאפות. בפנים שמתי את הזר בכד זכוכית, ובלי לשים לב, חייכתי. שכנה עברה במעבר דוחפת עגלת קניות ובירכה אותי בראש. אולי לאמץ חתול היה עדיין מוקדם.