המגנט מרמת גן

לפני שהם טסו לכרתים, גיא הביא לי את המפתחות ורשימה כתובה ביד אשתו, שירן. שמונה סעיפים, עיגולים קטנים מעל ל-י'. השקיה כל יומיים, אוכל לחתול בוקר וערב, תריסים למטה בלילה למעלה בבוקר, חבילות מהדואר. שבועיים נסעתי לשם באוטובוס עם מקל הליכה, שלוש תחנות וקטע רגלי שבשבילי שווה חצי שעה. הם חזרו שזופים. "הנה אמא, מגנט על המקרר, ישר מכרתים."

לקחתי את המגנט ליד. בית לבן עם גג כחול, ים ברקע, "Crete" באותיות זהב. עמדתי במבואה שלהם, במקל ביד אחת ובפיסת קרמיקה צבועה בשנייה, והרגשתי משהו נסדק בי. בשקט, בלי דרמה. כמו חוט בסוודר שמושכים ומושכים עד שפתאום יש חור.

אבל חייכתי. כי אימהות מחייכות.

קוראים לי רבקה, אני בת שישים ושלוש, ושלוש שנים אני הולכת עם מקל. הברך, לא הירך – חיכיתי שמונה חודשים לתור לניתוח בקופת חולים, והתור עוד לא הגיע. אני גרה ברמת גן, ברחוב ביאליק, קומה שלישית בלי מעלית. כל מדרגה היא משא ומתן עם הגוף שלי. גיא, הבן שלי, גר שלוש תחנות משם, בגבעתיים, בדירה יפה עם שירן ועם החתול שלהם, פינג'י.

גיא בחור טוב. באמת. תמיד אני אומרת את זה לשכנות שלי, לאורה מהקומה הראשונה ולזהבה מהקומה החמישית. אני אומרת: "גיא מתקשר כל שבוע, גיא זוכר ימי הולדת." וזה נכון. הוא מתקשר. הוא זוכר. לפעמים הוא אפילו קופץ עם עוגת גבינה מהמאפייה ברחוב ארלוזורוב, כי הוא יודע שאני אוהבת. אבל לאחרונה יש לי יותר ויותר תחושה שגיא מתייחס אליי כמו לסעיף ברשימת מטלות. להתקשר לאמא – וי. עוגת גבינה – וי. לבקש טובה – וי.

הרשימה ששירן כתבה הייתה מונחת על השיש במטבח שלהם. השקיה כל יומיים – אורכידאה בבוקר, שרך בערב, פיקוס במידה, שלא יוצף. להאכיל את פינג'י פעמיים ביום, אוכל רטוב במקרר, יבש בארונית מעל הכיור. לנקות את הארגז כל יום. להוריד תריסים בלילה, להעלות בבוקר. לקבל חבילה – שירן הזמינה משהו מ-ASOS לפני שהם טסו. לבדוק את תיבת הדואר. לאוורר את הדירה בלי להשאיר חלונות פתוחים, בגלל החתול.

קראתי את כל זה וחשבתי: ומי ישקה אותי?

לא אמרתי כלום. לקחתי את המפתחות, שמתי בתיק.

ביום הראשון נסעתי באוטובוס קו 61. שלוש תחנות זה כאילו שום דבר, אבל מהתחנה עד הבניין שלהם יש עוד קטע – לאורך הכיכר הקטנה, דרך החנייה, ואז מדרגות עד הקומה השנייה. עם הברך שלי זה חצי שעה בכיוון אחד. נכנסתי, האכלתי את פינג'י, השקיתי את האורכידאה, העליתי תריסים. פינג'י שפשף את עצמו ברגל שלי והביט בי בעיניים הכתומות שלו, כאילו שאל: איפה הם?

"גם אני הייתי רוצה לדעת, מותק," אמרתי לחתול. "זאת אומרת, אני יודעת איפה. בכרתים. אבל לפעמים אני תוהה אם הם יודעים איפה אני."

ביום השני כאב יותר. ביום השלישי לקחתי כדור נוסף נגד כאבים. ביום הרביעי אורה מהקומה הראשונה התקשרה, אמרה שראתה אותי בתחנה ושאני נראית חיוורת. ביום החמישי שירן שלחה תמונה בוואטסאפ – מים טורקיז, חול לבן, שני קוקטיילים עם מטריות. כתבתי בחזרה: "יפה! תיהנו!" עם שלושה לבבות.

ואז ישבתי על הספה שלהם, עם פינג'י בחיק, ופרצתי בבכי.

לא כי חבל לי על החופשה. אני כבר נסעתי משלי – עם משה, בעלי, היינו נוסעים לאילת כל שנה, עד שהוא הלך לעולמו לפני שבע שנים. אני לא מקנאה בגיא על כרתים. שייסע, שיראה עולם. אבל בכיתי כי כשגיא הגיע עם המפתחות האלה, הוא אפילו לא שאל: "אמא, תסתדרי?" הוא פשוט הניח שכן. שאימא זה מין מכשיר שתמיד עובד. מכניסים מטבע של חובה, והוא מבצע את המשימה.

אחר כך הרגשתי טיפשה. כי הרי יכולתי לסרב. יכולתי לומר: "בני, הברך לא מאפשרת לי ללכת כל כך הרבה, תבקש מישהו אחר." למה לא אמרתי?

כי פחדתי. פחדתי שהוא יגיד: "בסדר אמא, אז אבקש מהשכנה." ושהשכנה הזאת תתפוס פינה מהמקום שאני תופסת בחיים שלו. שיתברר שאימא ניתנת להחלפה. כמו נורה. נשרפה – בורגים חדשה.

אני יודעת איך זה נשמע. אורה הייתה אומרת שאני מגזימה. זהבה הייתה אומרת שבן זה בן ותמיד אוהב. אחותי מיכל מחיפה הייתה אומרת: "רבקה, את מרחמת על עצמך."

אולי הן צודקות. אבל ביום השנים עשר, כשטיפסתי במדרגות שלהם עם שקית אוכל לחתול ביד אחת ומקל בשנייה, והברך שלי סירבה לשתף פעולה באמצע הקומה, נאלצתי לשבת על המדרגה ולחכות חמש דקות עד שהכאב ירפה – אז חשבתי: לא, אני לא מגזימה.

ביום הארבעה עשר הם חזרו. שזופים, מחייכים, מריחים קרם הגנה ואושר. לשירן היו סנדלים חדשים והיא סיפרה על טברנה עם תמנון בחניה. גיא נראה נח – מזמן לא ראיתי אותו ככה. ובאמת שמחתי בשבילו. באמת.

ואז גיא שלף מהתיק מגנט. "הנה אמא, מגנט על המקרר, ישר מכרתים!" הוא אמר את זה באותו הטון שבו הוא אומר "הנה" לפינג'י כשהוא זורק לו חטיף.

"תודה, מותק," אמרתי. "יפה."

שירן הציצה באורכידאה, הנהנה בהערכה. גיא ליטף את החתול. אף אחד לא שאל איך עברו לי השבועיים. אף אחד לא שם לב שאני צולעת יותר מהרגיל.

"אמא, הכל בסדר?" שאל גיא, אבל כבר הביט בטלפון.

בבית הדבקתי את המגנט על המקרר. בית לבן, גג כחול. לידו תלוי מגנט מאילת, עוד ממשה, ואחד מצפת מאת מיכל. הסתכלתי על שלושת המגנטים האלה וחשבתי שמחר אני חייבת להתקשר למרפאה בעניין הברך. וחשבתי שלגיא יום הולדת בעוד חודש וכדאי לי לאפות לו עוגת תפוחים, זו עם הבצק הפריך שהוא אהב כשהיה ילד.

ועוד חשבתי שבפעם הבאה שהוא יבוא עם מפתחות ורשימה, אולי אספר לו את האמת. אולי אשב איתו ליד השולחן, אכין תה עם לימון ואגיד: "גיא, אני כבר לא מסתדרת." אולי אגיד שאימא זה לא מכשיר. שגם היא פוחדת, גם כואב לה, גם היא לפעמים הייתה רוצה שמישהו ישאל אותה: "תסתדרי?"

חשבתי את כל זה באותו ערב, ולא עשיתי כלום. אבל שבוע אחרי זה גיא התקשר – חבר שלו עומד לעבור דירה, ביקש אם אוכל "לעבור שם פעם ביום, להשגיח קצת, אתה יודע, אמא, את טובה בזה." ואז, בפעם הראשונה, לא אמרתי כן מיד. אמרתי: "גיא, בוא תבוא אליי ביום שישי, נדבר."

הוא בא. ישב מולי במטבח, עם פרוסת העוגה שהבאתי לו, ולא הביט בטלפון. סיפרתי לו על התור לניתוח שעוד לא זז, על המדרגה שבה ישבתי חמש דקות כי הברך בגדה בי, על פינג'י שהביט בי בעיניים השואלות איפה הם. הוא שתק הרבה זמן. אחר כך אמר שהוא לא ידע, שהוא חשב שאני פשוט "מסתדרת, כמו תמיד."

לא ביקשתי ממנו הבטחות גדולות. ביקשתי דבר אחד, קטן וממשי: שהוא יעביר לי העתק מפתח לדירה של השכנה שלהם, גברת תמר מהקומה הרביעית, שגרה לידם ושמחה לעזור בתשלום סמלי – מאתיים שקל לשבועיים, כפי שסיכמנו בטלפון עוד באותו שבוע – בכל פעם שהם ייסעו. וביקשתי שהוא ישאל אותי, לפני שהוא מניח מפתחות על השולחן שלי: "אמא, תסתדרי?"

הוא הביט בי, הנהן, ואמר שהבין. לא ידעתי אם זה יחזיק מעמד. אבל כשהניח את התה הריק בכיור ויצא, הוא עצר בדלת ואמר: "תודה שאמרת לי." ואני נשארתי לבד במטבח, עם שלושה מגנטים על המקרר, ועם הרגשה שלמרות הכל – הפעם אמרתי את מה שהיה צריך להיאמר.