מתנת הסבתא

**מתנת הסבתא**

אני מחלק לחם ברחבי הגליל התחתון כבר שבע־עשרה שנה, ואת המושב ההוא לחוף הכנרת אני מכיר יותר טוב מהחצר של עצמי. לפני כמה שבועות, כשהיה עדיין החום האיום ההוא וריח העשן משריפות היער הגיע עד אלינו, עצרתי ליד החצר הישנה של שושנה ברקוביץ' – כמו כל יום חמישי, אחרי חלוקת הבוקר.

היא כבר ישבה בחוץ על הספסל, עם תרמוס בידיים. שמונים ושתיים, והזיכרון שלה חד כתער.

"אל תחשוב שאני בודדה בגלל הזקנה," אמרה לי כשהגשתי לה חלה ורבע קילו לבנה. "אני פה יושבת ומחכה שהנכדה שלי, שירה, תגיע. היא אמרה – היום."

שירה היא הקרובה היחידה של האישה הזו שעוד זוכרת את הדרך למושב. הבן שלה נפטר לפני עשר שנים, כלתה עברה לקנדה ונעלמה מהקשר. נשארה רק הנכדה, שגרה בתל אביב, עובדת במשרד רואי חשבון איפשהו ברמת החייל, ומגיעה לעיתים רחוקות – בעיקר כשצריך חתימה על איזה מסמך.

אני עדיין לא ידעתי אז איזה מסמך זה. גיליתי אחר כך, כשכל המושב דיבר על זה.

שושנה סיפרה לי פעם איך ההורים שלה שרדו את שנות הצנע הקשות – אז, כשבכל הארץ היה מחסור, והמחסנים היו ריקים. אביה חפר מחסן אדמה עמוק יותר, שהתפוחי אדמה לא יצמחו מוקדם מדי ולא יקפאו בחורף. אמה חסכה כל טיפת מים אחרי כלים – השקתה ערוגה קטנה של גזר ובצל לצד הלול. את החלונות סתמו בשקי יוטה ובעיתונים ישנים, שהרוח לא תחדור מהסדקים. אכלו מה שהיה – אפילו חלמית ותרד מבושלים עם כמה פרוסות תפוח אדמה. שושנה חזרה על אותו משפט אצלי כל פעם כמעט: "אמא הייתה אומרת – כל זמן שיש לנו שולחן, נגיד תודה גם על צלחת ריקה."

האישה הזו שרדה הכול. אבל לא כל הקרבות מתנהלים בשדה מלפני עשרות שנים.

ביום חמישי שעבר, כשהגעתי, חנתה לפני הבית המכונית של שירה – סקודה אוקטביה אפורה, מאובקת מהנסיעה. שירה עצמה ישבה במטבח עם איזה תיקיית ניילון על השולחן. הייתי צריך רק להשאיר את הלחם ולהמשיך בדרך, אבל שושנה ביקשה ממני – "שב דקה, רמי, אני תכף" – ונשארתי בפתח, כי הטנדר חיכה בכל מקרה בקצה הדרך, והבית הבא היה עוד קילומטר משם.

"סבתא, את חייבת לחתום היום," אמרה שירה, בלי להרים את הראש מהתיקייה. "עורך הדין מחכה עד יום שישי. אני כבר סיכמתי עם הקונים."

"אילו קונים?" שושנה עמדה במפתן, התרמוס עדיין בידה.

"מוכרים את החצר. אמרתי לך בשבוע שעבר. גם את הקרקע – כל השבעה דונם. יציעו מחיר טוב, מאה ושמונים אלף שקל, הזדמנות כזאת לא תחזור."

"ואני איפה אגור?"

"בבית אבות בטבריה. כבר בדקתי – 'בית חם', צוות טוב, נותנים אוכל שלוש פעמים ביום. יהיה לך שם יותר טוב מכאן, לבד עם הברז הישן והעצים."

עמדתי בפתח עם שקית הלחם ביד ושתקתי, כי זה לא עניינִי. אבל ראיתי איך שושנה מניחה את התרמוס על אדן החלון – לאט, כאילו חוששת שהוא יישבר.

"אני נולדתי כאן," אמרה. "את בעלי קברתי כאן, בגינה, מתחת לעץ התות, כי אז היתה מלחמה ולא אפשר היה להגיע לבית הקברות. אני כאן…"

"סבתא, אין לי זמן לסנטימנטים. אני צריכה כסף – אני בהליך גירושין, צריך לשלם לעורך דין, וגם לפדות את החלק של הדירה בתל אביב מהבעל הקודם. מאה ושמונים אלף שקל יפתרו לי הכול."

אז שושנה פנתה אליי, כאילו רק עכשיו נזכרה שאני עומד כאן.

"רמי, אתה בעצמך יודע כמה שנים אני כאן…" היא קטעה את המשפט וצחקה, בלי שום שמחה בקול. "לא משנה. השאר את הלחם על השולחן, אני אשלם בפעם הבאה."

השארתי והמשכתי, כי היו לי עוד עשרים בתים לכסות באותו יום. אבל כל הדרך התגלגל לי בראש אותו "איפה אני אגור" שלה – לא כשאלה לשירה, אלא כשאלה לעצמה.

עבר שבוע. ביום חמישי הבא, בנסיעה ליד החצר הזו, ראיתי משהו מוזר – על השער היה שלט חדש, עדיין מריח צבע: "שטח פרטי. הכניסה לבלתי מורשים אסורה." עצרתי, חשבתי אולי מכרו כבר, אולי יש בעלים אחרים.

אבל בחצר עמדה שושנה עצמה. עם המטפחת הישנה שלה, עם אותו תרמוס, יושבת על אותו ספסל. לצידה עמד גבר עם תיק עור – הכרתי אותו, זה היה עורך הדין אבי שגיא מטבריה, אצלו עצמי סידרתי את המסמכים כשקניתי את הטנדר.

"רמי!" קראה לי שושנה, כאילו חיכתה לי. "בוא, אני אספר לך."

עורך הדין כבר התכוון לנסוע, רק לחץ את ידה והנהן לעברי בדרכו.

שושנה הרימה מהספסל תיקייה – לא זו שראיתי ביד שירה, אלא תיקייה אחרת, עבה יותר, עם סמל של חברת ביטוח חיים.

"אתה יודע מה עשיתי השבוע?" שאלה, פותחת את התיקייה על הברכיים. "הלכתי לאבי וסידרתי הכול מחדש. את החצר ואת הקרקע רשמתי – לא על שם שירה."

"אז על שם מי?"

"על שם ועד המושב. יהיה כאן קייטנת קיץ לילדים – מהפנימייה בטבריה. סיכמתי עם המנהלת, היא כבר ראתה את הבית, אמרה שמתאים, רק צריך לתקן את הגג. יש לי עוד חסכון של שבעים אלף שקל בבנק – בעזרתו של אבי העברתי אותם לקרן, בשביל הגג ועוד כמה דברים."

"ושירה יודעת?"

"עדיין לא. אבל תדע מחר, כשתקבל את המכתב מעורך הדין."

עמדתי והסתכלתי איך היא סוגרת את התיקייה שוב – בסדר, בלי שום רוגז, כאילו זו הפעולה החשבונאית הפשוטה בעולם, ולא הנקודה הסופית בכל סיפור משפחתה.

"הדבר היחיד שהפחיד אותי," אמרה פתאום, "היה שהיא תחשוב שאני עושה את זה מתוך נקמה. אבל לא. אני פשוט לא אשלם יותר על זה שלא שומעים אותי."

ביום חמישי הבא, כשחזרתי עם הלחם, עמדה לפני החצר אותה סקודה אפורה. שירה ישבה ברכב, לא יצאה ממנו, מדברת בטלפון עם מישהו – הקול נשמע אפילו מבעד לחלון הפתוח, חד ומהיר. היא ראתה אותי, הניחה את הטלפון וירדה.

"ידעת?" שאלה אותי ישירות. "על עורך הדין, על הכול?"

"לא," עניתי. "אני רק מחלק לחם."

היא הביטה בבית, שבחלונותיו דלק אור אף שעדיין היה יום. שושנה עשתה שם משהו במטבח – נראתה הצללית שלה מול החלון.

שירה לא אמרה דבר. חזרה למכונית ונסעה, בלי לעצור אפילו בשער.

אז הבאתי את הלחם לדלת. שושנה פתחה, עדיין עם הסינר, מריחה תפוחי אדמה מטוגנים.

"ראיתי שהיא היתה כאן," אמרתי.

"ראיתי גם אני," ענתה, לוקחת את החלה. "אבל לא רצתה להיכנס."

היא הניחה את הלחם על אדן החלון, במקום בו עמד פעם התרמוס, והמשיכה לטגן את תפוחי האדמה שלה, כי בקיץ הזה התחילה הקייטנה – שבוע שני כבר שהילדים מהפנימייה רצים בחצר הזו, שבעבר היה בה רק שקט ואישה אחת עם תרמוס.