נעמי חתכה את השיער בשביל טל מכיתה ו׳ 2, ומנהל בית הספר בקריית ביאליק התקשר בצעקות

השעה הייתה שבע ורבע בבוקר כשהטלפון צרח על השיש במטבח, ואני עוד עמדתי עם כוס נס קפה שלא הספקתי לגעת בה.

"תבואי לבית הספר עכשיו." הקול של המנהל, אבירם כהן, היה חנוק. "את לא תאמיני מה קרה."

שלושה חודשים קודם לכן קברנו את דורון, בעלי, בבית העלמין בקריית ביאליק. גידול במוח, שנה וחצי מהאבחון ועד הסוף. נעמי, הבת שלנו, הייתה אז בת אחת עשרה וחצי, ועכשיו כבר שתים עשרה — יום ההולדת שלה עבר בלי עוגה, בלי כלום, שבועיים אחרי הלוויה.

מאז היא נהייתה שקטה בצורה שהפחידה אותי. לא בכתה, לא צעקה. פשוט נעלמה לתוך עצמה, כמו שמישהו מכבה מתג.

ערב אחד היא נכנסה לשירותים ולא יצאה. עשרים דקות, חצי שעה. דפקתי בדלת.

"נעמי, אני נכנסת."

הדלת נפתחה מעצמה, לא הייתה נעולה בכלל. ועל האריחים הלבנים היו פזורים גלי שיער חום-בהיר, ארוכים, כמו נחשים שנחו על הרצפה. נעמי עמדה מול המראה עם מספריים של המטבח ביד, והשיער שלה — ששרד עד המותניים מאז שהייתה בת חמש — נגמר עכשיו איפשהו ליד הכתפיים, גזור עקום, פה קצר יותר, שם ארוך יותר.

"נעמי, מה עשית?"

היא הסתובבה. השפתיים שלה זזו לפני שהקול יצא.

"יש בכיתה שלי ילדה, טל. יש לה סרטן, בדיוק כמו אבא. היום כולם ראו שהיא בלי שיער, כי היא הורידה את הכובע ברגע אחד ליד הכיתה. ואז שני ילדים מכיתה ז׳ צחקו עליה במסדרון. היא ברחה לשירותים ובכתה שם כל ההפסקה." נעמי בלעה רוק. "לא יכולתי סתם לשבת בבית ולא לעשות כלום."

היא הושיטה לי את השיער, קשור בגומייה ורודה מהתיק בית ספר שלה, כאילו זו הייתה מתנה שהיא מציעה בשתי ידיים.

"קראתי שאפשר להכין פאה משיער אמיתי. אני יודעת שהשיער שלי לבד לא מספיק לפאה שלמה, אבל אמרתי — אולי זה יעזור בכל זאת."

דורון עבר כימותרפיה שנה לפני שנפטר, ונשאר בלי שיער חודשים ארוכים. נעמי הייתה אז בת עשר, וזוכרת כל פרט: איך הכובע הצמר האדום שלו החליק בלילה, איך הוא צחק על זה כשהוא לא ידע שהיא רואה.

חיבקתי אותה עד שכמעט לא נשמה, שם על הרצפה בין הגזרי השיער.

"אבא שלך היה מתפוצץ מגאווה עלייך," לחשתי.

באותו ערב עצמו נסענו למספרה ברחוב אורנים בקריית ביאליק, כזו שעובדת עם עמותת "צוות" שאוספת שיער לפאות ילדים חולי סרטן. הספרית, אישה בשם רחלי שעבדה שם עשרים שנה, בכתה כשנעמי הסבירה לה בשביל מי זה.

"זה לא מספיק לפאה שלמה," רחלי אמרה בעדינות, "אבל אני מכירה מישהי שאוספת גם תרומות קטנות ומחברת אותן. תוך שבועיים תהיה פאה."

שבועיים עברו. נעמי חיכתה ליד הדלת בכל יום שהדואר הגיע. וכשהחבילה סוף סוף הגיעה, היא פתחה אותה על שולחן המטבח בזהירות שכמעט הכאיבה לי לראות — כאילו בפנים שוכב משהו שביר.

הפאה הייתה חומה-זהובה, מסודרת, עם קווצה קטנה שהזכירה בדיוק את הגוון של שיער נעמי.

"מחר אני נותנת את זה לטל," היא אמרה. "לא אכפת לי אם היא לא מכירה אותי בכלל."

בבוקר למחרת נעמי לבשה את החולצה הכי טובה שלה, זו עם הפרחים, ויצאה מהבית עם קופסת קרטון קטנה על הברכיים, כמו שמחזיקים תינוק. ראיתי אותה נעלמת מעבר לפינת הרחוב לכיוון בית הספר "רמות" כשהאוטובוס עצר.

הייתי בעבודה, במשרד הרואה חשבון שאני עובדת בו בקריית מוצקין, כשהטלפון צרח. שבע ורבע בבוקר, לפני שהמשרד בכלל נפתח.

"את חייבת לבוא לבית הספר. עכשיו. זה בקשר לנעמי."

הידיים שלי הצטננו. "נעמי בסדר? קרה לה משהו?"

"עדיף שתראי את זה במו עינייך. תבואי מיד."

לא לקחתי את התיק. לא כיביתי את המחשב. פשוט רצתי לחניה, ונהגתי לאורך דרך עכו כשהלב דופק בגרון. עשר דקות שהרגישו כמו שעה.

כשהגעתי, אבירם המנהל חיכה לי ליד דלת המשרד שלו, החולצה שלו רטובה בבתי השחי, הפנים חיוורות.

"תיכנסי, עכשיו," הוא אמר, והתחיל ללכת לפני שאספיקי לענות.

פתחתי את הדלת — ובחדר ישבו בערך חמישה עשר ילדים, כולם בגיל של נעמי, וכולם בלי שיער. גזוזים עד הקרקפת, ישר שם, בבוקר, בחדר המורים ההפוך למספרה מאולתרת. על הרצפה שיער בכל הגוונים — שחור, ג'ינג'י, חום, בלונד — מעורבב בערמות שלמות.

באמצע החדר עמדה נעמי עם המספריים עדיין ביד, ולידה טל, הילדה החולה, לראשונה מאז המחלה לא היחידה בכיתה בלי שיער.

"מה — " התחלתי, והקול שלי נשבר.

אבירם עמד לידי, ולפתע חיוך פרץ על הפנים שלו במקום החיוורון. "נעמי נתנה לטל את הפאה בבוקר, מול כל הכיתה. ואז אחד הילדים, גיא, קם ואמר שהוא רוצה שגם לו יגזרו את השיער, כדי שטל לא תהיה היחידה. תוך רבע שעה הייתה תור של ילדים שרוצים את אותו הדבר. המורה לא הספיקה לעצור את זה — היא רק הזמינה אותי, ואני התקשרתי אלייך כי חשבתי שמשהו רע קרה. סליחה שהפחדתי אותך."

עמדתי בפתח, ולא הצלחתי לזוז. טל אחזה בפאה בשתי ידיים, לא הרכיבה אותה עדיין, רק מחזיקה אותה קרוב לחזה, והשפתיים שלה רעדו בלי מילים.

בשבועות שאחרי זה קיבלתי טלפון מרחלי המספרה: שני הורים מהכיתה של נעמי הגיעו למספרה שלה לתרום שיער בעצמם, ואחד מהם התחיל לגייס תרומות למשפחה של טל דרך קבוצת ההורים בוואטסאפ.

חודש אחרי, במלאת ארבעה חודשים למותו של דורון, ישבתי איתו — כלומר, עם הזיכרון שלו — על ספסל ליד בית הקברות, ונעמי לידי עם שיער קצר שהתחיל סוף סוף להיראות מסודר.

"חשבתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר בשביל אבא יותר," היא אמרה בלי להסתכל עליי, מסתכלת על המצבה. "אז עשיתי משהו בשביל מישהי אחרת."

לא אמרתי כלום. פתחתי את התיק, הוצאתי את התמונה שצילמתי באותו בוקר בבית הספר — נעמי וטל, שתיהן בלי שיער ארוך, מחייכות אחת אל השנייה — והנחתי אותה על המצבה, מתחת לאבן קטנה שתחזיק אותה במקום.