מזל טהור משכונת התקווה

יום שני היה אמור להיות היום שבו אני מחזירה את ברונו לעמותה. כבר תיאמתי עם המשאית של "תנו לחיות לחיות", ואפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה את הבושה נוקבת: הייתי ממש מוכנה לזה.

הוא היה ענק במשקל שישים וחמישה קילו, איפשהו בעץ המשפחה שלו הסתתר כלב הרים פירנאי — פרווה כמו שלג שנערם על גדר, כפות רגליים כמו את, ומבט שתמיד הרגיש כאילו הוא מסתיר משהו שהוא לא רוצה לחלוק איתי. שלושה שבועות הוא הפך את הבית שלי ברחוב הפלמ"ח בשכונת התקווה לשרשרת אחת ארוכה של פאניקה. לא כמו הכלבים האלה שקורעים נעלי בית או מייללים כל הלילה. ברונו לא שבר כלום. לא נבח סתם. הוא עשה משהו אחר.

הוא ברח.

גדר של מטר תשעים? הוא מצא את המקום שבו האדמה התרככה אחרי הגשם והתחיל לחפור. לפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר נפער בור מתחת לרשת, בדיוק בגודל הכתפיים שלו. שער חצר סגור? הוא למד לדחוף את הבריח הצידה. ברצינות. הוא היה ניגש אליו, דוחף את האף שלו למתכת, מושך, דוחף — ופתאום השער פתוח, כאילו הוא עושה את זה כבר שנים.

בכל יום שישבתי בעבודה בעירייה הוא מצא דרך החוצה. ובכל יום התקשרו מהעמותה שאספו אותו, כמה רחובות משם: מלוכלך, מותש, לפעמים עם כפות פצועות, מדי פעם צולע — כאילו הוא חזר ממסע שאף אחד לא צריך לעשות לבד.

הקנסות הצטברו. הדאגה שלי גם. הכי גרוע לא היה בכלל הכסף. הכי גרוע היה התחושה שאני בעצם מפסידה במשהו.

"הוא לא רוצה להיות כאן," אמרתי באחד הערבים לאחותי שירה, ליד שולחן המטבח, עם הרדיו דולק בעוצמה נמוכה ברקע וחצי רוגלך שוקולד ביננו. "הוא כלב שכזה, שתמיד בורח. זה לא הכלב שלי."

שירה לא אמרה כלום. היא הביטה בברונו, ששכב בפינה — אוזן אחת מופנית אלינו, אבל שאר הגוף שלו כבר רחוק, איפשהו בעולם משלו.

"אולי," היא אמרה בזהירות, "הוא פשוט מחפש משהו."

באותו רגע דחיתי את זה. כשאת מותשת, הכל נראה פשוט: כלב הוא או שלך, או שלא. הוא או אסיר תודה, או מקרה בעייתי. הייתי עייפה מדי בשביל לחשוב עוד.

אבל אתמול היה שבת. והייתי בבית.

הפעם הלכתי איתו.

בעשר בבוקר ברונו התחיל להסתובב אנה ואנה במסדרון, כאילו מישהו דוחק בו. הוא עצר ליד הדלת, יילל, שרט בכף רגלו על העץ, הסתובב אליי וזרק בי מבט שאמר: בואי. עכשיו. זה חייב לקרות.

עמדתי שם עם כוס קפה והרגשתי הכל מתכווץ בי מחדש למחשבה אחת: עוד רגע הוא בורח ונעלם שוב.

ואז זה חדר אליי: אם ככה אני מחזירה אותו, שווה לפחות פעם אחת לגלות לאן, לעזאזל, הוא כל כך נחוש להגיע.

פתחתי את הדלת.

"בסדר," אמרתי בקול. "אבל הפעם אני הולכת איתך."

ברונו לא רץ לגינת המשחקים בפינת הרחוב. לא רדף אחרי חתול. הוא הוריד מיד את האף לכיוון האדמה והלך — ישר קדימה, מהר, בריכוז שהקפיא לי את הדם, כי זה לא נראה כמו טיול. זה נראה כמו משימה.

הוא הלך המון. חצינו כמה רחובות. אחר כך עוד כמה. נשארתי מאחור, כי הוא היה גדול ובטוח בדרך שלו, ואני הייתי מישהי שעד אז חשבה שהחיים שלה בשליטה. התברר שלא הכל בשליטה.

הגענו עד לכביש מנחם בגין. נעצרתי במקום, הלב שלי דפק בחזה: אתה לא באמת מתכוון לקחת אותי לשם.

הוא לקח אותי. חיכה לרווח בין המכוניות וזינק, כאילו הכביש הזה החצר האחורית שלו. כמעט שברתי את הרגליים כדי להדביק אותו, עם מחשבה אחת בלבד בראש: שבבקשה לא ייפגע ממכונית.

חצינו. אחר כך הוא צלל לתוך שיח קוצני צפוף — עוקצני, בלתי חדיר, עד כדי כך שקרעתי את המעיל שלי ושרטתי את הידיים. נשפתי מכאב, קיללתי בשקט, אבל הוא לא עצר. הוא זחל למקומות שאנשים בדרך כלל לא מגיעים אליהם. כי סתם ככה אף אחד לא הולך לשם.

ואז הוא פתאום נעצר לגמרי.

מולנו היה מגרש שממה ישן, מוזנח, עם מבנה מט ליפול שהגג שלו קרס פנימה. ברונו לחץ את הראש שלו לתוך סדק בדלת ודחף. משכתי את העץ הרקוב עוד יותר — ושם, על שמיכה ישנה בין ארגזי פלסטיק חלודים, שכב כלב שני. קטן, רזה, עם תחבושת מגליל נייר מטבח כרוכה סביב כף רגל שמישהו כנראה ניסה לטפל בה. היא הרימה את הראש וילדה, פעם אחת, בקול חלוש.

כרעתי על הברכיים ורק אז שמתי לב: ליד השמיכה מונחת רצועה עם אבזם שבור, ועל הרצפה, חצי מכוסה בשק יוטה ישן, מסגרת תמונה דהויה. ילדה בת שמונה בערך, צוחקת, עם אותו הכלב — צעיר יותר, בריא יותר — בזרועותיה.

מאוחר יותר, בעירייה, הסיפור התברר. המשפחה שהחזיקה פעם את המגרש הזה כגינה קהילתית עברה בקיץ לבאר שבע; שני הכלבים שלהם השאירו אצל קרובי משפחה, אבל תוך שבוע הקרובים החזירו אחד לעמותה — ברונו. השני, לונה, ברח ולא נמצא מעולם. שלושה שבועות ברונו רץ שוב ושוב לכתובת היחידה שהוא עוד זכר: המבנה הזה, שבו השאיר את אחותו הקטנה ושבו המשיך, למרות הכל, לחפש אותה.

נשאתי את לונה הביתה בתוך המעיל שלי, כשברונו צועד כל הדרך לצדי, כתפו נצמדת לרגל שלי כאילו הוא פחד שגם אותה אאבד.

באותו ערב התקשרתי שוב לעמותה — לא כדי שיאספו את ברונו, אלא כדי לומר שאני משאירה אותו אצלי. חתמתי על טופס האימוץ שאיבד אבק על שולחן המטבח שלושה שבועות, ושילמתי את הקנס האחרון שנותר, שמונה מאות שקלים, במזומן, בקופה.

שירה הגיעה עם רצועה חדשה ללונה ונשארה לצפות איך שני הכלבים, בפעם הראשונה בלי גדר או בריח ביניהם, מתמסמסים זה לצד זה בתוך הסלסלה. היא לא אמרה כלום על "אמרתי לך". גם לא היה צריך.

מאז הגבהתי את הגדר בשלושים סנטימטר. לא כי אני חושבת שברונו עוד רוצה לברוח. סתם, ליתר ביטחון.