מוסך אחרי יעקב, שלוש מאות אלף שקל וכרטיס סים אחד

צביה אלמוג ניגבה את שולחן המטבח בפעם השלישית, למרות שהמשטח כבר נצץ. בחוץ, ברחוב בגין ברמת גן, השכן הוציא את הכלב לטיול – אותו כלבלב שכבר שלוש שנים נובח על הדוור בשמונה בדיוק. הטלוויזיה בסלון מלמלה חדשות בוקר שאף אחד לא הקשיב להן. צביה הציצה בשעון: תשע וארבעים. בעוד שעתיים היא הייתה צריכה לנסוע לבית החולים תל השומר, לבת שלה.

רותי שכבה שם כבר אחד עשר יום. דלקת ריאות, עם סיבוך שהרופאים עוד לא רצו לקרוא לו בשמו, רק אמרו "עוקבים". צביה התקשרה אליה פעמיים ביום, בבוקר ובערב, ובכל פעם רותי ענתה באותו קול עליז מדי: "אמא, הכול בסדר, אולי ביום חמישי משחררים אותי". צביה כבר כיבסה את המצעים והשמיכה, אווררה את החדר של הבת, קנתה ציפיות חדשות עם פרחים, כי רותי תמיד אהבה כאלה. היא עשתה את כל זה בעקשנות של מישהי שמאמינה שאם הבית יהיה מוכן, גם המחלה תיסוג מנימוס.

הטלפון צלצל בעשר ורבע. לא רותי. גיל.

החתן התקשר לעיתים רחוקות, ורק כשהיה צריך משהו – את זה צביה ידעה אחרי אחד עשרה שנות נישואים שלו לבת שלה, כמו את השם שלה. הקול שלו היה הפעם חלק, כמעט אדיב מדי.

"צביה, בוקר טוב. מה שלום רותי'לה?"

"מחזיקה מעמד. ואתה מה שלומך, שאתה מתקשר ככה עם הבוקר?"

"דווקא בעניין הזה… רציתי לדבר, לפני שהיא תחזור הביתה. שלא נלחיץ אותה סתם."

צביה התיישבה. משהו ב"לפני שהיא תחזור" נשמע כמו זכוכית שנסדקה.

"אני שומעת."

"זה בקשר למוסך. זה של אבא של רותי."

מוסך המכוניות ברחוב הרצל – שלושה עמדות, בור שמן, מספרת פחחות, עשרים שנות עבודה של יעקב אלמוג, לפני שהלב שלו הפסיק לפני חמש שנים באמצע המוסך, עם מפתח ברגים ביד. רותי ירשה אותו יחד עם אמה, בחלקים שווים, אבל היא זו שניהלה את ההנהלת חשבונות ופיקחה על המכונאים, כי צביה מעולם לא הבינה בזה. גיל עזר – קודם מדי פעם, אחר כך יותר ויותר, עד שבסוף הוא זה שדיבר עם הלקוחות וחתם על חשבוניות.

"מה עם המוסך, גיל."

"דיברתי עם עורך דין. צריך לסדר את זה משפטית, כי רשמית אני עובד שם, אבל שום דבר לא שייך לי, וזה לא נורמלי אחרי כל השנים האלה. חשבתי שהכי פשוט יהיה שאת ורותי תעבירו את החלק שלכם עליי. על הנייר. שלחברה יהיה בעלים אחד, ככה זה יותר נקי מול המוסד לביטוח לאומי, מול מס הכנסה…"

"רותי בבית חולים."

"בדיוק בגלל זה עכשיו, אמא." הוא אמר את המילה "אמא" בפעם הראשונה בחייו, וצביה הרגישה את הבטן שלה מתכווצת. "לפני שהיא תחזור לחוצה. נסדר את הניירת, וכשהיא תצא, כבר יהיה לה שקט."

צביה לא ענתה מיד. בחוץ השכנה תלתה כביסה, הסדין התנפנף כמו מפרש. צביה חשבה על יעקב, איך הוא היה בא הביתה עם ידיים שחורות משמן, איך הוא שטף אותן במברשת ליד הכיור עשר דקות לפני שהתיישב לאכול. המוסך היה הדבר האחרון אחריו שעוד נשם.

"ואם רותי לא תסכים?"

"צביה, זה נשאר במשפחה בכל מקרה." בקול של גיל הופיעה נימה של חוסר סבלנות, אותה נימה שצביה שמעה כשבארוחת שישי מישהו חיפש יותר מדי זמן את השלט של הטלוויזיה. "חוץ מזה… בכנות, הרופאים אמרו דברים אחרים ממה שרותי'לה מספרת לך. אני הייתי בשיחה עם דוקטור אשכנזי. התחזית לא כל כך ורודה כמו שהיא מציגה."

צביה אחזה במשענת הכיסא.

"מה זאת אומרת 'לא כל כך ורודה'?"

"זאת אומרת שצריך לחשוב בצורה מציאותית, ולא…" הוא נעצר, כאילו שמע בעצמו איך זה נשמע. "אני פשוט רוצה שהכול יהיה מסודר, שאחר כך אף אחד לא יריב. בשביל טובת המשפחה."

השיחה נגמרה איכשהו, צביה אפילו לא זכרה איך, רק שהיא הניחה את הטלפון והביטה בו זמן ארוך, כאילו הוא אשם. אחר כך היא התקשרה לדוקטור אשכנזי – לא דרך המזכירות, פשוט תפסה אותו במסדרון, כשהגיעה סוף סוף לתל השומר בשתים עשרה ושלושים, במקום אחר הצהריים.

הרופא הביט בה מעל המשקפיים, מופתע.

"גברת אלמוג, הבת שלך במצב טוב. האנטיביוטיקה עבדה, הריאה מתנקה, ביום שישי או שבת אנחנו משחררים. אגב, אמרתי את זה גם לבעל שלה אתמול, כשהוא בא לשאול."

"הוא סיפר משהו אחר."

אשכנזי רק הרים את הגבות, בצורה שאמרה יותר מכל משפט.

רותי שכבה בחדר של ארבע מיטות, ליד החלון, בפיג'מה עם פרחים קטנים שצביה תפרה לה בעצמה עוד לפני ניתוח התוספתן לפני חמש שנים. היא נראתה יותר טוב מאשר בטלפון – היו לה סומק בלחיים, היא ישבה, לא שכבה. צביה התיישבה על קצה המיטה ולפני שהבת הספיקה לברך אותה, אמרה בפשטות:

"גיל התקשר הבוקר. הוא רוצה שתעבירי לו את החלק שלך במוסך. לפני שתחזרי הביתה."

רותי שתקה רגע, יותר משצביה הייתה רוצה.

"הוא כבר דיבר איתי על זה. לפני יומיים. הוא הביא לי ניירות לחתימה, אמר שזו פורמליות של מס."

"ומה עשית?"

"חתמתי על העמוד הראשון. הייתי אחרי עירוי, הראש שלי היה כבד, רציתי שקט." רותי הורידה את המבט אל השמיכה. "אבל את העמוד השני לא קראתי עד הסוף. משהו לא נתן לי מנוחה."

צביה קמה, הלכה לתחנת האחיות, השאילה עט ופתק, ורשמה כל מה שרותי זכרה מהמסמכים האלה – שם המשרד, שם עורך הדין, תאריך הפגישה. אחר כך התקשרה לבן דוד, אריאל, שסיים משפטים לפני שלוש שנים ועבד במשרד עורכי דין ברחוב אבן גבירול.

אריאל התקשר בחזרה אחרי שעתיים.

"דודה, בדקתי אצל עורך הדין מהשם שנתת לי. גיל הגיש בקשה לייפוי כוח עם החתימה של רותי בעמוד השני, כדי שיוכל למכור לבד חצי מהזכויות בחברה לחברת ליסינג מרעננה. תמורת שלוש מאות אלף שקל. במזומן, תוך עשרה ימים מחתימת המסמך."

צביה עמדה במסדרון בית החולים, ליד מכונת הקפה, ולרגע לא הצליחה לנשום.

"הוא רצה למכור את המוסך של יעקב."

"ובלי שרותי תדע את הפרטים. דודה, העמוד השני הזה זה ייפוי כוח נוטריוני, בלתי הדיר למשך שנה. אם רותי הייתה חותמת עליו עד הסוף, גיל היה יכול לעשות עם החלק הזה מה שהוא רוצה, בלי לשאול אף אחד."

היא חזרה לחדר. רותי חיכתה, עם ידיים שלובות על השמיכה, וכבר מהבעת הפנים של אמה הבינה שמשהו לא בסדר.

"תגידי."

צביה סיפרה. הכול, בלי לעטוף – על ייפוי הכוח, על הסכום, על החברה מרעננה, על עשרת הימים. רותי הקשיבה בלי להפריע, רק האצבעות שלה נסגרו חזק יותר ויותר על קצה השמיכה, עד שהפרקים הלבינו.

"הוא אמר לרופא שהתחזית רעה. שאמא תמהר."

"אני יודעת."

"אחת עשרה שנים, אמא." הקול של רותי נשבר, אבל לא מצער, אלא ממשהו קשה יותר. "תני לי את הטלפון."

היא התקשרה לגיל מיד, ברמקול, כדי שצביה תשמע.

"מותק!" גיל נשמע כאילו חיכה לשיחה הזאת בידיים פתוחות. "מה שלומך?"

"מצוין. משחררים אותי ביום שישי, בדיוק כמו שאמרתי. דוקטור אשכנזי מופתע שמסרת לו גרסה אחרת."

השתיקה בצד השני נמשכה בדיוק כמה זמן שהיה צריך כדי שהכול יצלול.

"רותי'לה, אני רק…"

"העמוד השני של ייפוי הכוח. מכירת הזכויות לחברה מרעננה תמורת שלוש מאות אלף שקל. היית צריך לספר לי על זה, או שגם זה היה צריך לחכות עד שאהיה מתה או חלשה מדי בשביל לקרוא אותיות קטנות?"

גיל לא ענה מיד. כשהוא כן דיבר, הקול שלו היה כבר אחר, דק יותר.

"זו הייתה הזדמנות, כזאת הזדמנות לא חוזרת, רציתי לסדר את זה לפני…"

"לפני מה."

היא ניתקה, בלי לחכות לסוף המשפט.

ביום שישי רותי יצאה מבית החולים באחת עשרה, באותו ז'קט בד שבו הביאו אותה לשם. במקום הביתה לרמת השרון, שם היא גרה עם גיל, היא ביקשה מאמה לנסוע ישר למשרד עורכי הדין ברחוב ביאליק, אותו משרד שבו חתמה על העמוד הראשון של המסמך. אריאל כבר חיכה שם, עם תיק מתחת לזרוע.

עורך הדין, גבר מבוגר עם עיניים עייפות, הקשיב לסיפור והנהן ראשו בלי הפתעה – ניכר שלא הפעם הראשונה ששמע דבר כזה.

"ייפוי הכוח עוד לא נרשם באופן תקף לחלוטין, כי חסרה חתימה בעמוד השלישי – הצהרת רצון. את יכולה לבטל אותו כבר עכשיו, בהצהרה פורמלית."

רותי חתמה על ביטול ייפוי הכוח בשמה המלא, ברור, אות אחר אות, כאילו רצתה שהדיו יחלחל עמוק יותר מהרגיל. אחר כך, באותו יום, יחד עם אמה ואריאל, נסעה למוסך ברחוב הרצל. גיל עמד במוסך, בסרבל עבודה, עם מפתח ברגים ביד – בדיוק כמו שעמד פעם חמיו, רק בלי אותו ביטחון בתנועות.

רותי הניחה על מכסה המנוע של המכונית שהוא תיקן באותו רגע עותק של ייפוי הכוח המבוטל, ומכתב ביטול ייפוי הכוח שלו לייצג את החברה מול לקוחות ומול הבנק.

"מיום שני ניהול החשבונות עובר לאריאל, עד שאמצא מישהו קבוע. אתה יכול להמשיך לעבוד כאן כמכונאי, בתלוש שכר, כמו כל אחד אחר. אבל אתה לא חותם יותר שום דבר בשמי. לעולם."

גיל פתח את הפה, כאילו רצה להגיד משהו על המשפחה, על אחת עשרה השנים, על כך שהוא עשה את זה בשבילם. אבל רותי כבר הסתובבה והלכה לכיוון המכונית של אמה, והשאירה אותו לבד ליד מכסה המנוע הפתוח, עם המפתח ביד ונייר שכבר לא היה שווה כלום.