הבוס של המאפיה התחפש לאדם פשוט — ואז גילה סוד משפחתי

נטע לא הבינה למה האיש שעמד לידה על המדרכה הרטובה נראה כל כך אבוד. הוא לבש ז'קט מרופט, מכנסי ג'ינס קרועים בברכיים וכפכפים ישנים — לא בדיוק הלקוח הטיפוסי של בוטיק השעונים היוקרתי "הורוביץ" ברחוב רוטשילד בתל אביב. אבל עיניו היו חדות, והוא חיפש משהו על הקרקע באובססיביות שקטה.

"הארנק שלי," אמר בטון כמעט מתנצל. "הוא נפל לי כשיצאתי מהאוטובוס."

נטע כרעה מיד על המדרכה, בלי לחשוב פעמיים. הגשם שירד מוקדם יותר השאיר שלוליות, וחצאיתה הלבנה ספגה את הרטיבות. אבל היא חייכה. "אל תדאג, נמצא אותו. אולי התגלגל מתחת לאוטו הזה."

היא שלפה פנס מהתיק — דבר שהיא תמיד נשאה, עוד מימים שעבדה במשמרות לילה — והאירה מתחת לרכב חונה. האיש הזר כרע לצדה, ושניהם סרקו את האספלט.

בתוך הבוטיק, חצי שעה קודם, המוכרת הבכירה כרמית כמעט גירשה אותו. "אדוני, השעונים כאן מתחילים משלושים אלף שקל. אולי תנסה בחנות בקניון." אבל נטע התערבה. "תני לי," אמרה בשקט, והושיבה אותו על כיסא הקטיפה. היא הציגה לו דגמים, הסבירה על מנגנונים, אפילו נתנה לו להחזיק שעון וינטג' נדיר. הוא הקשיב, שאל שאלות, ואז שאל אם יוכל לראות את הקולקציה הישנה יותר. נטע חייכה. "בוא, אני אראה לך משהו מיוחד."

עכשיו, בחוץ, היא חיפשה ארנק שמעולם לא אבד באמת.

שני רכבי שטח שחורים עצרו ליד המדרכה במקביל. מתוכם יצאו גברים בחליפות כהות, אוזניות באוזניהם, מבטם סורק את הרחוב בשתיקה מאומנת. הולכי רגל בצד השני האיצו את צעדיהם. נטע קפאה, הפנס עדיין בידה.

האיש בז'קט המרופט הזדקף לאטו. הוא הביט בשיירה, ואז בנטע. "תמשיכי לחפש," אמר חרש. "הארנק נמצא."

ואז אחד השומרים, גבר חסון עם צלקת על לחיו, פנה אל האיש וקרא: "הכל בסדר, מר אשכנזי?"

נטע נשמה עמוק. מר אשכנזי. אריק אשכנזי. האיש ששמו הילך אימה על חצי מהעיר, הבעלים הסמוי של רשת בוטיקים, מועדונים, ואימפריית נדל"ן שנבנתה על כסף שאף אחד לא שאל על מקורו. והיא בדיוק בילתה איתו עשרים דקות על הברכיים בביוב פתוח בחיפוש אחר ארנק דמיוני.

"אתה… אתה האיש," לחשה.

אריק הרים יד קלה, והשומרים נסוגו כמה צעדים. "אני מצטער," אמר לנטע. "רציתי לראות איך מתייחסים לאנשים שנראים שאין להם מה לקנות."

נטע קמה לאטה, ניערה את האבק מהחצאית. "באת לבדוק אותנו."

"באתי לבדוק את הבוטיק. יש תלונות. לקוחות נעלבים. תיקונים מתעכבים. מוכרות שמתנשאות. רציתי לראות בעיניים שלי."

"ואני עברתי את המבחן?"

הוא שתק לרגע. "את טיפלת בי כמו בן אדם. לא כמו לקוח."

נטע אחזה ברצועת התיק שלה בחוזקה. "ועכשיו מה? תפטר את כרמית? תן לי צל"ש מול כולם? תהפוך אותי לאיזו סיפור הצלחה?"

"עכשיו אני מתנצל," אמר. "בלי לבקש ממך להקל עליי."

משהו בקולו היה כן. נטע הנהנה בקושי. היא הסתובבה ללכת, אבל עצרה. "אז השם שלך אמיתי? אריק?"

"אריק אשכנזי. כן."

"אני נטע לוי. ואל תדאג, לא אספר לאף אחד שהבוס הגדול מחפש ארנקים מתחת למכוניות."

היא חייכה — חיוך קטן, עייף, אבל אמיתי. ואז פנתה לכיוון תחנת האוטובוס, משאירה אותו תחת גגון חנות הפרחים הסגורה.

אריק חזר לשיירה. ראש האבטחה, ארז, פתח את דלת הרכב. "שתביא מחר למשרד את מנהל הסניף, יואב, וגם את כרמית," אמר אריק. "ונטע? תשאיר אותה בשקט."

"היא יודעת מי אתה עכשיו."

"היא ידעה מספיק כדי לפחד, ובכל זאת הלכה משם בכבוד. זה יותר ממה שרוב האנשים עושים."

באותו לילה, בחדר השינה שלה בדירה קטנה בדרום העיר, נטע הוציאה מכיס הסינר שלה חפץ קטן. שעון כיס ישן, הזכוכית סדוקה, גוף הפליז מושחר. היא מצאה אותו תקוע עמוק בתוך הכיס, ולא הבינה איך הגיע לשם. על המכסה האחורי נחרטו ראשי התיבות א.א. — ראשי התיבות של אריק אשכנזי. בפנים, מאחורי לוחית דקה, הסתתרה תמונה דהויה: אישה צעירה עם תינוק בזרועותיה, עומדת ליד שער בית כנסת קטן ומט. בצד השני של התמונה, כתובים בעפרון דהה, חמש מילים: "לילד שאסור שיירש אויבים."

נטע נשמה עמוק, סגרה את המכסה ופתחה שוב. בלגן. היא לא ידעה אם האיש הפיל את זה בחיפושים, או אולי החליק לכיס שלה בטעות כשכרעו יחד ליד המכונית. היא רצתה להחזיר את השעון בבוקר, אבל אחיה הקטן, איתי, בן השתים־עשרה עם בעיית לב מולדת, ראה אותו והתעקש. "זה נראה כמו תעלומה, נטע. אולי נפתור אותה?"

"לא, איתי. הדבר הזה שייך לאנשים שאני לא רוצה שתכיר."

אבל איתי, שהיה רגיל לשכנע רופאים ואחיות בעקשנותו, לא ויתר. למחרת, אחר הצהריים, הוא נסע באוטובוס 63 לבדו, ירד במגדל עזריאלי, ועמד בלובי הממוזג כשהשעון בידו. הוא לא ניסה להתחכם. הוא ניגש לדלפק הקבלה, אמר: "אני רוצה להחזיר את זה למר אשכנזי. זה נפל לאחותי," והניח את השעון. הפקידה התקשרה למעלה, ושני שומרים ליוו אותו לקומה הארבעים.

אריק הרים גבה כשילד נכנס לחדר הישיבות. "אתה ודאי הנכד של המנקה?" התבדח.

"לא, אני איתי. נטע היא אחותי. היא לא יודעת שבאתי." איתי הניח על השולחן את שעון הכיס. "חשבתי שאולי הפלת אותו, כמו את הארנק."

אריק לקח את השעון, הפך אותו, ראה את ראשי התיבות. חיוך קל עלה על שפתיו. "מאיפה זה בא?"

"נטע מצאה אתמול בסינר שלה. היא בכתה בלילה, אז חשבתי שאולי זה חשוב."

"למה בכתה?"

איתי היסס. "כי בעל הבית העלה את השכירות. מארבעת אלפים וחמש מאות לעשרת אלפים. היא פחדה שלא תוכל לשלם."

בדרכו החוצה, איתי שלף מעטפה מהתיק. "זה המכתב. נטע אמרה שדברים כאלה קורים, אבל היא בכתה."

אריק קרא את המכתב. העלאת שכירות דרקונית, התראה לפינוי תוך חודש. הבניין נרכש לאחרונה על ידי חברת נדל"ן רשומה בשם "מגדלור השקעות". משהו לא הסתדר.

הוא קרא לארז. "תבדוק מי עומד מאחורי החברה הזו."

הבדיקה העלתה שהבעלים הרשום הוא יואב, מנהל הבוטיק. אותו יואב שהתלונן שנטע "מבזבזת זמן על לקוחות עניים."

"הוא אוסף נקודות תורפה," אמר ארז. "אבל למה?"

אריק הביט בתמונה הדהויה של אמו המנוחה, שושנה אשכנזי, שמתה כשהיה בן שש־עשרה — מחלה פתאומית, ארון סגור, אבא שאמר ש"הזיכרון יישאר יפה". עכשיו דמותה הופיעה בשעון כיס שצץ אצל אישה שלא הכירה אותו.

"תעשה בדיקה על אוסף השעונים הפרטי שהגיע לבוטיק לפני שבועיים," הורה.

האוסף הגיע מעזבון של אספן אנונימי, אבל הרישום טופל על ידי יואב. השעון הספציפי לא היה ברשימה הרשמית.

אריק צלצל לאחותה של אמו, הדודה רבקה, שגרה בדיור מוגן ברמת גן. "דודה, יש תמונה של אמא ליד בית כנסת קטן, עם תינוק. את יודעת איפה זה?"

שתיקה ארוכה. ואז לחישה: "איפה מצאת את זה?"

"בשעון כיס ישן. מישהו השאיר אותו בסינר של בחורה בבוטיק."

"השעון של סבא שלך," אמרה רבקה. "הוא נתן אותו לאמא שלך ביום החתונה. אבל היא החזירה לו לפני מותה. אמרה שהיא לא רוצה שהילד יירש אויבים."

אריק לחץ את הטלפון. "איזה אויבים, דודה?"

"אבא שלך לא סיפר לך אף פעם. לפני שנולדת, המשפחה שלנו ניהלה מלחמה עם שבט לוי מהצפון. סבא שלך היה מעורב בדברים… לא נקיים. אמא שלך פחדה שיבוא יום והם יבואו לקחת אותך. אז היא הסתירה את השעון. מי שמצא אותו, דרכו יגיעו אליך."

השפופרת השתתקה. אריק הבין. יואב, מנהל הבוטיק, הוא צאצא של שבט לוי. הוא לא קנה את הבניין סתם — הוא סימן את נטע כפיתיון. עכשיו, דרך השעון, הוא יודע שאריק גילה את הקשר. המסר היה ברור: תן לי שליטה על הבוטיק, או שהילדה תמצא את עצמה ברחוב. אולי גרוע מזה.

באותו ערב, אריק הגיע לדירה של נטע ברחוב אלנבי 134. הוא דפק בדלת בעצמו. שלוש דפיקות מהירות.

נטע פתחה, עיניה אדומות. "איך אתה יודע איפה אני גרה?"

"איתי בא לבקר אותי. סיפר על השכירות."

היא הזמינה אותו להיכנס. הדירה הייתה קטנה, נקייה, ריח של מרק עוף עמד באוויר. על השולחן ישב איתי, עושה שיעורי בית.

"השעון שנתת לי," אמר אריק, "היה של אמא שלי. מישהו ניסה להשתמש בך כדי לסחוט אותי. אבל אני לא אתן לזה לקרות."

נטע הביטה בו, מנסה להבין. "אתה אדם מסוכן?"

"העולם שלי מסוכן. אבל את לא חלק ממנו. לא בחרת בזה."

"אז מה עכשיו? אני אאבד את הבית?"

"העלאת השכירות לא תצא לפועל. אבל יואב לא יוותר בקלות. הוא קנה את הבניין דרך חברת קש, בלי שאף אחד ידע. כדי לבטל את זה, אני צריך ללחוץ עליו במקום אחר."

היא שפשפה את ידיה. "ואיפה המקום האחר?"

אריק שלף כרטיס ביקור. "מנהל מחלקת ההונאה במשטרה, רפ"ק אמיר סויסה. יואב זייף מסמכי רכישה, גנב שעונים מהאוסף, ויש לי תיעוד. אבל אם אפנה למשטרה, אצטרך להסביר איך הגעתי למידע — וזה חושף אותי."

נטע נשמה בכבדות. "אז תיתן לו לנצח?"

"שאלת אותי אם אני מסוכן. התשובה היא שאני יודע לסגור חשבונות. אבל להפיל אותו עכשיו, בלי שהחוק יעזור, יגרום למלחמה — ואת תהיי באמצע."

איתי הרים את ראשו משיעורי הבית. "אז אתה באמת גנגסטר?"

אריק צחק. "משהו כזה. אבל אל תגיד לחברים."

נטע חייכה, בלי הרבה שמחה. "אני עדיין לא יודעת אם להודות לך או לפחד ממך."

"תודה תגידי אחרי שאראה לך משהו." הוא שלף מכיסו את שעון הכיס, פתח את המכסה, והראה לאיתי את המנגנון הפנימי. "רואה את הגלגל הקטן הזה? הוא זז גם כשהשעון עצר. זה נקרא 'לב השעון'. סבא שלי אמר שזה מזכיר לו שמשפחה ממשיכה גם כשנראה שהכל נגמר."

הוא הניח את השעון על השולחן, מול נטע. "אמא שלי שמרה את זה כדי שמישהו ימצא. אולי את היית צריכה להיות זאת."

נטע לקחה את השעון בזהירות. "אין לי מילים."

"אז אל תגידי כלום."

באותו לילה, אריק קיבל טלפון מארז. יואב אותר בחניון הבוטיק, מנסה לקחת קופסת שעונים נוספת. "הוא בורח," אמר ארז. "הוא יודע שאתה חוקר אותו."

"אל תעצור אותו," אמר אריק. "תצלם אותו. תשלח את התיעוד לסויסה בעילום שם, תגיד שיש לילדה עדות. אני לא אופיע. תן למשטרה לטפל בזה."

למחרת בבוקר, יואב נעצר. האישומים: גניבה, זיוף וסחיטה. החוזה עם "מגדלור השקעות" בוטל על ידי עורך דין של אשכנזי, שטען לזיוף חתימות. הבניין חזר לבעלות עירונית זמנית, עד להסדרת הרישום מחדש.

שבוע לאחר מכן, נטע נכנסה לבוטיק, מצפה לפגוש את כרמית. במקום זאת, הושיב אותה אריק במשרד האחורי.

"הבוטיק ישתנה. כרמית תעבור הכשרה מחדש. ואת — את תהיי המנהלת החדשה."

נטע כמעט נחנקה. "אני? משכורת של מוכרת זו ארבעים וחמישה אלף ברוטו, המנהלת מרוויחה חמישים וחמישה פלוס בונוסים. אין לי ניסיון!"

"את יודעת להקשיב, להבין אנשים, ויש לך לב. בשביל שעונים יקרים, זה שווה יותר מבוגר מינהל עסקים."

היא שתקה. ואז הנהנה, לאט. "על תנאי אחד. איתי יקבל טיפול רפואי צמוד על חשבונך, בלי שום התחייבות מצידי. אני לא רוצה להרגיש שאני חייבת לך כלום."

"מוסכם. הלו"ז לניתוח הבא שלו כבר נקבע לאיכילוב, 7:30 בבוקר יום שלישי. ישלם הביטוח המשלים של העובדים."

היא הושיטה יד, והם לחצו. מגעה היה חם, יבש, לופת חזק. לא כמו עסקה, אלא כמו הבטחה.

לילה ירד על תל אביב. איתי נרדם על הספה, הספר "האי ברחוב הציפורים" פתוח על חזהו. נטע כיסתה אותו בשמיכה, הורידה את הספר אל השידה, וכיבתה את האור.

על השולחן הקטן נותר שעון הכיס, הגלגל הקטן בפנים דומם.