החתול במבצע

קיץ ישראלי, חודש יולי, חום של שלושים ותשע מעלות ולחות שחותכת את הנשימה. מיכל חנתה את הרכב בחניון המאובק ליד השוק הסיטונאי הישן בחולון. בתוך התא הריח כמו פלסטיק מותך וזיעה. היא כיבתה מנוע, אבל לא מיהרה לצאת. על המושב שלידה נח מעטפה חומה משרד עורכי הדין — הגט הסופי, חתום ומאושר על ידי הרבנות, הגיע בדואר אתמול. היא לא פתחה אותו שוב. הידיעה שמשהו בן עשרים-ושבע שנים נסגר סופית הפכה את בית הדירות לְתָא הדהוד ריק.

היא הגיעה למקלט החיות העירוני עם תוכנית פשוטה: חתלתול קטן ומתוק, אפור אולי, שייראה טוב בתמונות שתשלח לנכדים שלה. בתה יעל אמרה בטלפון: "אימא, תביאי למר נוני מישהו חמוד, עומר ונוגה יהיו בעננים." מר נוני, החתול הדמיוני שמיכל הבטיחה מזמן.

בכניסה עמדה בחורה צעירה עם זנב סוס וקעקוע דק על האמה — שלוש אותיות, "חי". על הקיר לוח מודעות עם תמונות של כלבים וחתולים, ובשלט גדול: "אל תקנו — אמצו." הרצפה בטון, ריח של כלור מעורב במספוא רטוב. מיכל צעדה לעבר האגף של הגורים.

היו שם ארבעה: ג'ינג'י אחד שרץ במעגלים, שני אפורים שהצמידו אפים לסורגים, ותינוק לבן-שחור שישן עם כפית קטנה מפלסטיק בתוך כלוב. מיכל התכופפה, והשחור-לבן פקח עיניים ירוקות ונתן צווחה קטנה. היא כבר שלחה יד לפתוח את הסורג, אבל הגור בהה בה רגע, הסתובב לאחור וקפץ לקופסת קרטון, מפנה גֵו. המתנדבת בקעקוע צחקה. "הוא לא מחבב מבקרים חדשים. יש לך מזל — יש לנו מישהו שכבר ויתר."

הבחורה הובילה אותה לשורה האחורית, שם ישבו החתולים הבוגרים. תאים שקטים יותר. ובתא הרביעי, מאחורי קערית מים סדוקה, ישב חתול שחור-לבן גוץ עם ראש מוטה מעט הצידה, אוזן ימין קרועה בקצה, ופרצוף לא סימטרי — הלסת התחתונה בלטה קדימה, וכמעט כל השיניים חסרות. חסרות עד כדי כך שהלשון הוורודה השתרבבה החוצה דרך צד הפה. על הצוואר היה קשור עניבת פרפר דהוייה בצבע ירוק-זית, כאילו מישהו ניסה פעם לעשות אותו חגיגי.

"זה פלא." אמרה הבחורה. "בן שתים-עשרה."

"שתים-עשרה," מיכל חזרה על המספר. "אלוהים, מי ייקח חתול בגיל הזה?"

המתנדבת הורידה מבט. "לקחו אותו פעמיים. בשתי הפעמים החזירו אחרי חודש. אמרו שהוא מוזר. ילדים מפחדים. ובנוסף… בעיות כליות מתחילות, אוכל רפואי יקר, בדיקות. אנחנו לא יודעים כמה זמן נשאר לו. אולי שנה."

בזמן שהבחורה דיברה, פלא ישב לגמרי דומם והביט במיכל דרך הסורג במבט שלא מחפש רחמים. מבט צלול של מי שכבר ראה הכול. מיכל הרגישה פתאום דקירה של הכרה. היא הייתה בת חמישים-ושתיים, גרושה, ואחרי הטקס בבית הדין כמה חברות אמרו לה "תנסי להכיר מישהו", "עוד תמצאי". ובלילה היא הייתה חוזרת לדירה וגוללת פייסבוק עד שתיים, בלי יכולת להצדיק לעצמה שהיא עוד "סחורה" בשוק. גם היא הוחזרה, היא חשבה. בפעם הראשונה מזה שבועות, התחשק לה לצחוק.

היא יישרה גב מול הכלוב. "אז ככה, פרופסור? גם אותך החזירו בחזרה למדף."

פלא מצמץ באיטיות — מצמוץ בודד, כמו פסק דין.

היא לא לקחה את הגור. באותו ערב היא נסעה הביתה עם ארגז נשיאה כחול ורישיון אימוץ מתקפל בארנק.

אחותה ליאת הגיעה למחרת עם תבנית בורקס תרד וגבינה. השעה הייתה שבע, החושך התחיל לרדת, ובחוץ המזגן הגדול של השכנים מקומה שנייה טרטר כמו טרקטור. ליאת הניחה את התבנית על השיש, ראתה את פלא יושב במרכז הסלון על הספה — אוזן קרועה, לשון בחוץ, פרצוף עקום — וקראה:

"מיכל, מה זאת החיה הזאת?!"

"קוראים לו פלא," מיכל אמרה ושפכה מים רותחים לתוך ספל תה. היא ניסתה להישמע בטוחה.

ליאת קירבה פניה, בחנה את החתול כמו מומחית לעתיקות שמזהה זיוף. "הוא נראה כמו מישהו שהכין אותו מתוך שאריות של תשעה חתולים אחרים. לקחת חתול במבצע, מה? אף אחד לא רצה?"

המילים נפלו בחדר חרישי. על שולחן הקפה מונחת המעטפה החומה, בדיוק איפה שהשאירה אותה בלילה — פתוחה בצד, סעיפי הגירושים מציצים החוצה. מיכל קפאה עם הספל ביד. ליאת לא התכוונה, היא ידעה, אבל משהו במשפט "אף אחד לא רצה" פגע בדיוק בנקודה הגולמית.

פלא הרים את עצמו בכבדות, ירד מהספה, התקרב לשולחן, עלה על השולחן באיטיות מכוונת של חתול זקן, ופשוט התיישב על המעטפה. שתי כפות קדמיות מסודרות, הזנב מכורבל ימינה. הוא הסתכל על ליאת, ואז על מיכל, במבט שאמר: "תמשיכו לדבר, אני אשמור."

ליאת פרצה בצחוק חריף. "את צריכה לפנות את הניירות האלה, לא לשמור עליהם מתחת לתחת של חתול דוחה." אבל מיכל ראתה איך פלא בחר את מקומו במדויק — על המילים "הנישואין בטלים ומבוטלים". והיא לא ידעה אם להאמין בצירוף מקרים או שהזקן האפור הבין הרבה יותר ממה שציפתה.

השבועות שאחרי מחקו למיכל כל ספק. היא הכירה את ההרגלים המשונים: פלא שתה מים רק מכוס זכוכית, לא מקערה. הוא חיסל אוכל רפואי יקר בחמישים שקלים לקופסה, אבל סירב לדג טונה הכי זול. בבוקר הוא היה קופץ על המיטה ומשמיע קול "מק" — לא מיאו, משהו בין גניחה חנוקה לבין שאלה — ונועץ בה מבט עד שקמה. עם הזמן, מיכל התחילה לקום בלי לחכות לקול. נהגה לפטפט איתו בזמן שהכינה קפה. "ישנת טוב, פרופסור? חלמת על עכברים?" והוא היה עונה ב"מק" וממצמץ.

כשהגיע הזמן לבקר במרפאה הווטרינרית ברחוב אבן גבירול, מיכל לקחה חופשה מהעבודה. התוצאות הראו שהכליות עובדות בשלושים אחוז. הווטרינר, בחור צעיר בשם ד"ר שטרן, המליץ על סדרת טיפולים נוזליים תת-עוריים פעמיים בשבוע, תרופות קבועות, ומעקב. "זה יעלה בסביבות שש-מאות שקל לחודש," אמר ברכות. "לפעמים פחות."

בדרך הביתה מיכל עצרה ליד מעבר חצייה, והדליקה רדיו. הידיעות דיברו על מבצע לקניית דירה במודיעין. היא חשבה על העגילים הישנים של סבתא, על תוכנית החיסכון הקטנה שהייתה לה, ועצרה בחנות לתכשיטים קטנה במרכז חולון. כשנכנסה הביתה עם שקית מלאה בציוד רפואי ועם פחות עגילים באוזניים, היא הרגישה מוזר — לא מרומה, לא עצובה, אלא מפוכחת. היא בחרה. היא בחרה בו.

בערב שישי אחד, יעל הגיעה עם עומר ונוגה. נוגה, בת חמש, ראתה את פלא, צרחה "איכס, אימא, למה יש לו פרצוף כזה?!" ועומר, בן שבע, ניסה להתקרב אבל ברח ברגע שהלשון של פלא יצאה החוצה. יעל לקחה את מיכל הצידה למטבח, הקפידה על קולה. "אימא, אולי תחשבי שוב? סבתא שלי לא יכולה להחזיק חיה כזאת. הילדים לא ירצו לבוא."

מיכל שטפה עגבנייה לאט. המים זרמו על הידיים. "הם יבואו," היא אמרה. "ופלא יישאר."

בשישי הבא ליאת אירחה את ארוחת הערב המשפחתית. מיכל הגיעה עם פלא בתוך מנשא רך, למרות ההתנגדויות. הרעיון שלה היה פשוט: להראות להם. סביב השולחן ישבו כולם — ליאת, בעלה איציק, יעל עם הילדים, וכמה דודים. נרות שבת דלקו, ריח של חמין באוויר. פלא שוחרר מהמנשא, התמקם על אדן החלון, והתחיל לנקות את האוזן הקרועה.

אחרי מנה ראשונה, ליאת לא התאפקה. "מיכל, אני חייבת להגיד משהו מול כולם," פתחה. "אני מכבדת שאת אוהבת את החתול, אבל גרמת לעצמך לחיות עם חיה חולה שגוזלת את כל הכסף שלך. את מוכרת תכשיטים כמו איזו… קבצנית. ומה הוא נתן לך בחזרה? כלום. אפילו לא מיאו נורמלי."

השולחן שתק. מיכל קמה. ליבה הלם, אבל הידיים לא רעדו. היא ניגשה אל אדן החלון, ליטפה בקלילות את ראשו העקום של פלא, והסתובבה.

"ליאת," אמרה, "החתול הזה בן שתים-עשרה. החזירו אותו פעמיים, כי אף אחד לא רצה ייצור עם לסת שבורה וכליות מתפוררות. הוא יושב בשקט, עושה 'מק', ומסתכל עליי כאילו אני האדם הכי מעניין בתבל. אף פעם לא הייתי האדם הכי מעניין לאף אחד. אמיר עזב לאישה צעירה יותר; אפילו אני הפסקתי להאמין שאני ראויה למשהו מעבר. פלא לימד אותי שלא צריך לעבור מבחן יופי כדי להיות נאהב. אני לא יודעת כמה זמן נשאר לו, אבל כל יום איתו שווה יותר מכל החיסכון. אז כן, מכרתי עגילים. ויש לי חתול. ויש לי בחירה."

היא עצרה לנשום. באותו רגע פלא הרים את ראשו, קפץ מהאדן, צעד על השולחן בקשת איטית, תוך כדי התעלמות מוחלטת מצלחות החומוס והסלט, ניגש היישר אל ליאת, והניח כפה קרירה על ידה. לא שריטה, לא נשיכה — סתם כפה, לוחצת קלות. ואז השמיע "מק" חרישי.

איציק פרץ בצחוק ראשון. "הוא ענה לך, ליאת. תגידי תודה."

נוגה, שהייתה מכורבלת על ברכי אמה, הצביעה על פלא. "אימא, תראי, הוא נותן כיף."

גם ליאת חייכה. בחיוך קטן, כנוע. "חיית טרף מניפולטיבית," מלמלה, אבל לא הזיזה את היד. להפך, היא גירדה קלות מתחת לסנטר העקום. פלא עצם את עיניו, לראשונה באותו ערב, וקיבל את הליטוף.

בשעה עשר מיכל התארגנה לחזור הביתה. בכניסה תפסה אותה ליאת, הושיטה צ'ק ללא מילים. סכום ששהה איפשהו בין מותרות לנדיבות. "בשביל הווטרינר, אידיוטית," אמרה אחותה. "שלא תגידי שלא אכפת לי."

מיכל קיפלה את הצ'ק, הכניסה לכיס, וחייכה. אבל לא אמרה תודה — לא הייתה מילה מדויקת.

בדירה בחולון, באחת-עשרה בלילה, מיכל כיבתה את האור, נשכבה במיטה, ופלא התכרבל על החזה שלה — מטר שבעים של אישה וחמישה קילו של חתול מתפורר. מהמטבח דלף קול המקרר. על השידה היה הצ'ק של ליאת, ומתחתיו המעטפה החומה, מעכשיו סופית בתוך מגירה סגורה.

הטלפון זמזם. הודעה מיעל: "נוגה רוצה להכין לפלא צעצוע עכבר מפאייטים. היא שואלת איזה צבע הוא אוהב."

מיכל הביטה למטה אל החתול, ששיווה לעצמו הבעה של מי שלא חלם על פאייטים מימיו, אבל בלשונו השתרבבה טפטוף רוק קטן — סימן מובהק של אושר.

"תכתבי לה סגול," השיבה. "כמו הפרפר שלו."

פלא הגיב ב"מק", טמן את ראשו תחת סנטרה, ומיכל הרגישה איך הקצב של הלב הקטן מצטרף לקצב שלה. בחדר שררה דממה שקטה, לא של בדידות, אלא של בחירה שקטה.