ליאו והנשימה האחרונה של אבא

"תביא לי את ליאו. בבקשה, דוד, תביא אותו הנה. אני רוצה להיפרד ממנו עוד פעם אחת…" יעקב אלמוג, בן שבעים ותשע, שכב במיטה בסלון הדירה ברחוב ביאליק בחדרה, ליד החלון שממנו נראתה מרפסת השכנים עם התאנה שתמיד הפילה עלים לחצר. "רק אל תגרור אותו בכוח. תדבר איתו. הוא מבין הכל, את יודע."

דוד, בנו, בן ארבעים וחמש, הנהן וקם מהכיסא. הוא היה מי שסיפר את זה אחר כך, הוא היה שם מהרגע הראשון עד האחרון, והוא זה שמספר את הסיפור הזה עכשיו.

אני זוכר שהיה יום חמישי בסוף אוקטובר, והטלוויזיה בפינה עדיין דלוקה על ערוץ החדשות בלי קול, כאילו אף אחד לא זכר לכבות אותה. הריח בדירה היה של תרופות ושל קפה טורקי ישן שאמא הייתה מכינה שם עשרות שנים לפני שהלכה. אבא לא רצה שנעביר אותו לבית חולים. "אני רוצה למות בבית שלי, ליד החתול שלי," הוא אמר לרופא מהקופה, ומי אני שאתקן אותו.

ליאו היה זקן, אולי שש עשרה, כמעט עיוור לגמרי. בשנתיים האחרונות הוא לא זז מאבא. כל אחד מהחיים שלנו נכנס ויצא מהבית הזה – אני, אחותי מבאר שבע, המטפלת שהגיעה פעמיים בשבוע – אבל ליאו נשאר. שעות שלמות של שקט. איש עייף וחתול עייף. ולזה, כנראה, היה מספיק לשניהם.

כשחזרתי עם ליאו בזרועות, אבא כבר בקושי הזיז את היד. האצבעות רעדו על השמיכה הצמרית שדודה שלי סרגה לו לפני עשרים שנה. העיניים, עדיין מלאות חיים, חיפשו משהו בחדר. מישהו.

הנחתי את ליאו על המיטה, ליד הכתף שלו.

"תגיד שלום לאבא, ליאו. הוא כאן."

אבל ליאו לא היה צריך הסברים. הוא זחל קדימה בביטחון, החתול הזקן והעיוור הזה, עד שהגיע לפנים של אבא והצמיד את כל הגוף אל הלחי שלו.

"ליאו…" אבא לחש. "ליאו שלי."

החתול שפשף בעדינות את הלחיים, את העפעפיים, את השפתיים. לאט, בעדינות שלא הכרתי אצלו קודם, כאילו ניסה לשמור כל פרט בזיכרון. כאילו ידע שזו הפרידה האחרונה. מהעיניים העייפות של אבא זלגו דמעות שקטות.

במאמץ עצום הוא הרים את היד. קלה, רועדת. הניח אותה על הפרווה החמה של החבר שלו. האצבעות כמעט לא הגיבו יותר, אבל ליאו הרגיש את המגע. והתקרב עוד יותר, כאילו החום שלו יכול לעצור את מה שבלתי נמנע.

"תודה… על הכל…" אלה היו כמעט המילים האחרונות שלו.

אז היד שלו נעצרה. וליאו לא זז. נשאר שם, ליד הפנים שלו, כמו שומר שקט. החדר צלל לתוך שקט כל כך עמוק שהוא נראה לא אמיתי. רק גרגור החתול נשמע. איטי, קבוע, כמו תפילה, כאילו ניסה להחזיק את החיים עוד כמה רגעים.

ישבתי על קצה המיטה. אחזתי את יד אבא בין שתי הידיים שלי.

"אבא. אנחנו כאן. אתה לא לבד."

באותו רגע ליאו הרים את הראש ויילל. פעם אחת. קול רך, כל כך טעון ברגש שנאלצתי לעצום עיניים כדי לא לבכות. אחר כך הוא חזר לגעת בעפעפיים העצומות של אבא. פעם. ועוד פעם. ועוד פעם.

אף אחד לא ספר את השעות. הזמן נעצר בחדר הזה, בין איש שעוזב את העולם הזה לבין חתול שסירב לתת לו ללכת לבד. כשהבוקר הגיע ליאו עדיין היה שם. לא זז ממקומו, לא פחד. נשאר עד הסוף, שומר על השקט האחרון של החבר הכי טוב שלו.

רק כשלקחתי אותו בזרועות ולחצתי אותו אל החזה, ליאו נשם נשימה ארוכה. הטמין את החוטם בכף היד שלי. ונשאר בלי לזוז.

הוא עשה כל מה שיכול. עד הרגע האחרון.

כשקבענו את ההלוויה בבית העלמין בחדרה, אחותי שאלה מה נעשה עם ליאו – הוא כבר היה זקן וחולה, וטיפול וטרינרי לחתול בגילו יכול היה לעלות אלפי שקלים בחודש בלי שום ערבות שיישאר איתנו הרבה. חשבתי על זה שבועיים. הלכתי למרפאה הווטרינרית ברחוב הנשיא, שם ד"ר רונן טיפל בליאו שנים, וביקשתי ממנו לבדוק אותו כמו שצריך – לב, כליות, הכל. הוא אמר שליאו עוד יכול לחיות שנה, שנתיים, אם יטפלו בו נכון.

אז עשיתי את זה: פתחתי חשבון בנק נפרד על שם ליאו – כן, זה אפשרי, זה נקרא פיקדון ייעודי – והפקדתי לתוכו ארבעת אלפים שקל מהירושה של אבא, בדיוק הסכום שהוא הקציב לי בצוואה "לצרכים בלתי צפויים". חתמתי מול עורך הדין שלנו, גברת שרה כהן מרחוב הרצל, על מסמך קטן שקבע שהכסף הזה מיועד רק לטיפול הווטרינרי של ליאו, ושאם יישאר משהו כשהוא ילך לעולמו – זה יעבור לעמותת "צער בעלי חיים" בחדרה.

אחותי כעסה. אמרה שזה כסף שהיה צריך להתחלק בינינו. עמדתי מולה במטבח של אבא, עם התיקייה הכחולה על השולחן והחוזה החתום בפנים, ואמרתי לה שאבא ביקש דבר אחד לפני שמת – שליאו לא יסבול ולא יילקח ממנו לפני הזמן. זה מה שאני עושה. לא יותר ולא פחות.

ליאו חי עוד שנה ושמונה חודשים. ישן על השמיכה הצמרית ההיא, על הכיסא שהיה של אבא. כשהוא הלך, קברתי אותו בגינה מאחורי הבית, ליד עץ הלימון שאבא שתל. השארתי בפיקדון שלוש מאות שקלים – העברתי אותם לעמותה, בדיוק כמו שכתוב בנייר.