הכלב שישן על השמיכה של אמא שלי

בשבוע שעבר אחותי כתבה לי הודעה בקבוצה המשפחתית: "את יודעת שזה מזיק, נכון? כלב במיטה זה מלוכלך, זה לא היגייני, אמא בת שבעים ושתיים." צירפה אימוג'י של פרצוף מזועזע. שלוש נקודות אדומות מתחת להודעה שלה, כאילו כל אחד מהאחים עוד יגיב "נכון, נכון".

אף אחד לא הגיב. אני התקשרתי לאמא במקום.

היא ישבה במרפסת בגבעתיים, השעה הייתה תשע וחצי בערב, ושמעתי ברקע את התוכנית של רפי רשף ברדיו, ואת נשימות הכבדות של מוקה — כלבלב מעורב, שחור עם כתם לבן על החזה, שהיא אימצה לפני שנתיים מעמותה בחולון אחרי שאבא נפטר.

"תגידי, זה נכון שאת נותנת לו לישון על המיטה?" שאלתי, בלי הקדמות.

"כל לילה," היא ענתה. "והוא לא זז משם עד שאני קמה לשירותים בשש בבוקר."

שתקתי רגע. שמעתי אותה מלטפת אותו — קול של יד על פרווה, ואז נביחה קטנה, מרוצה.

"דבורה כתבה לך משהו?" היא שאלה, כאילו ידעה בדיוק מאיפה זה בא.

"היא דואגת."

"היא דואגת שהשכנה שלה תגיד לה שאמא שלה מלוכלכת. זה שונה."

זה היה המשפט שהראה לי כמה עמוק זה נוגע בה. כי דבורה, האחות הבכורה שלי, גרה בבניין ברמת גן עם ועד בית קפדני, ואצלה כל דבר עובר דרך מה יגידו השכנים. אמא, לעומת זאת, אחרי ארבעים ושתיים שנות נישואים ועכשיו שלוש שנים לבד, לא הייתה מוכנה לוותר על הדבר היחיד שממלא לה את הדירה בקול.

בשישי הבא נסעתי אליה. הדירה שלה בקומה שלישית, בלי מעלית, וריח של מרק עוף שהתבשל כבר משעות התשע בבוקר מילא את חדר המדרגות. מוקה קפץ עליי כבר בפתח, ואחריו — שקית ריקה של במבה שהוא בטח גנב מהמטבח וגרר עד הסלון.

ישבנו על הספה, אמא הראתה לי בטלפון תמונה: מוקה ישן על הכרית שלה, הראש שלו נשען על הזרוע שלה, בדיוק במקום שבו אבא היה ישן שלושים ותשע שנה.

"את יודעת מה קרה בלילה שאבא נפטר?" היא שאלה פתאום. "הוא לא זז ממני שבוע. שבוע שלם ישן צמוד אליי, כאילו ידע שאני לא יכולה להיות לבד."

לא אמרתי כלום. פשוט לקחתי את הכוס תה שהיא הכינה לי ושתיתי.

שבוע אחרי זה דבורה הגיעה בעצמה, בלי להתקשר קודם, בשעה ארבע אחר הצוהריים, עם תיק מלא חוברות של מכון וטרינרי בגבעתיים — פרוספקטים על "היגיינת חיות מחמד" ו"סכנות זואונוטיות במיטה המשותפת". השאירה אותם על שולחן המטבח, ליד הצנצנת של ריבת התותים שאמא מכינה כל קיץ.

אמא לא קראה מילה. לקחה את החוברות, קיפלה אותן לשניים, ושמה אותן בפח שמתחת לכיור.

"אני בת שבעים ושתיים," היא אמרה לדבורה, "ולא שבע. אני יודעת מה נכון בשבילי."

דבורה עמדה שם, יד על הכיסא, ולא ידעה איך להמשיך את המשפט שהתחילה בו בראש כל הדרך מרמת גן.

"אני רק דואגת לבריאות שלך."

"את דואגת למה שהשכנות שלך יגידו כשהן רואות תמונה שלי בפייסבוק עם כלב על המיטה."

זה היה משפט שנשאר תלוי באוויר של המטבח, בין ריח הריבה לקצף שהתייבש בכיור.

יומיים אחר כך אמא התקשרה אליי מהמשרד של עורך הדין שלה ברחוב ביאליק. לא סיפרה לי מראש שהיא הולכת לשם. פשוט אמרה: "תבואי אליי הערב, יש לי משהו להראות לך."

הגעתי בשמונה. על שולחן הסלון היה מונח מעטפה חומה, ובתוכה עותק של צוואה מעודכנת. היא פתחה אותה בשקט, הראתה לי סעיף אחד: היא העבירה את הזכות למגורים בדירה — לא הבעלות, רק זכות המגורים לכל ימי חייו — לכלב, באמצעות נאמנות קטנה שהיא הקימה עם סכום של תשעת אלפים שקל לכיסוי הוצאות וטרינר ומזון, בניהול השכנה שלה מהקומה השנייה שמבטיחה לדאוג לו אם משהו יקרה לה.

"זה לא כי אני כועסת על דבורה," היא אמרה. "זה כי אני רוצה שיהיה ברור, בשחור על גבי לבן, שהוא חלק מהבית הזה. שאף אחד לא יחליט בשבילו לאן הוא הולך אם קורה לי משהו."

דבורה נודעה על זה חודש אחר כך, כשעורך הדין שלח לכל הילדים עותק לעיון, כנדרש בחוק. היא התקשרה אליי צועקת, "היא השאירה חלק מהדירה לכלב?! זה מטורף, זה לא חוקי בכלל!"

"זה חוקי לגמרי," עניתי. "וזה לא חלק מהדירה. זה נאמנות קטנה. תשעת אלפים שקל. תירגעי."

היא שתקה בטלפון כמעט עשר שניות.

בסוף השבוע דבורה הגיעה שוב לגבעתיים, הפעם בלי חוברות. עמדה בדלת, לא נכנסה מיד. מוקה רץ אליה, ריחרח את הנעליים שלה, ואחר כך פנה חזרה למיטה של אמא כאילו לא קרה כלום.

אמא עמדה במטבח, ידיים ברוטב הריבה, בלי להסתובב.

"את יכולה להיכנס," היא אמרה. "רק תורידי את הנעליים, הוא הרוויח את הזכות לישון פה נקי."

דבורה נכנסה. עמדה רגע ליד השולחן, הביטה בצנצנות התותים המסודרות, ואז ישבה על אותו כיסא שבו עמדה חודש קודם עם החוברות שלה.

"אני עדיין חושבת שזה מוגזם," היא אמרה בקול נמוך יותר.

"את לא צריכה להסכים," ענתה אמא. "רק צריכה להפסיק לשלוח לי חוברות."

לא הייתה שם חיבוק, לא הייתה סליחה מוצהרת. רק דבורה שיושבת, ומוקה שקופץ לבסוף על הברכיים שלה בלי לשאול רשות, ודבורה שלא מזיזה אותו.