**אופנוע בשביל שרה מבאר שבע**

תדי רוזנברג, בן שישים ושש, גמלאי, שלושים שנה עבד כמנהל משמרת במפעל זכוכית באזור התעשייה של באר שבע, ישב על הספסל ליד הבניין וצפה בבתו מוציאה מהדירה את החפצים של אשתו. החפצים היו דחוסים בשקיות אשפה שחורות, עבות, מהסוג שקונים בשופרסל בעשרה שקלים לגליל. הבת, אורית, אישה כבת ארבעים עם ידיים מחוספסות של קופאית בסופר עם עשרים שנות ותק, סחבה אותן בשתיקה, בלי להביט לכיוון אביה. לידה עמד בעלה דורון ופיקד: "את זה לקונטיינר, גם את זה, ואת זה ניקח אלינו, יהיה טוב לסמרטוטים". תדי עישן סיגריה אחרי סיגריה ולא הוציא הגה.

שישה שבועות קודם לכן מתה אשתו שרה, שאיתה חי שלושים ותשע שנה. מתה במקרה טיפשי: החליקה באמבטיה, חבטה בראשה בשפת האמבט. הספיקה עצמה להתקשר למד"א, אבל עד שהגיעו כבר היה מאוחר מדי. תדי היה אז במשק החקלאי הקטן שלהם ליד להבים, עוקר את התפוחי אדמה האחרונים. כשהשכנה התקשרה, לא הבין מייד על מה מדובר. אחר כך נסע באוטובוס העירוני חזרה הביתה, נכנס לדירה, ואשתו כבר לא הייתה שם — לקחו אותה. את ההלוויה סידרו אורית ודורון: ארון, פרחים, חברה קדישא, אזכרה במסעדה ליד בית הקברות הדרומי. תדי רק שילם והנהן. באזכרה ישב בשקט, שתה לגימות ערק, האזין למה שאנשים אומרים. השכנה מהקומה למטה אמרה: "שרה הייתה אישה קדושה ממש". חשב לעצמו: איזה קדושה. אישה רגילה. נטרה, התלוננה כל החיים על הכול. אבל את הבית היא החזיקה. ובלעדיה הבית נגמר.

עכשיו הבת והחתן פירקו את הדירה לגורמים. הגיעו בשבת בבוקר, שניהם, עם שקיות וקרטונים ישנים של טלוויזיה. דורון אמר: "אבא, צריך לסדר את החפצים. הכול צריך לעבור על זה. למה שזה ישכב ככה". אורית כבר פתחה ארונות, שלפה שמלות, סוודרים, מעילים, וזרקה בלי היסוס לשקיות. חפצים ששרה לבשה שנים, שהריחו מהבושם "פריז" שלה ומהגוף שלה, עפו לזבל כמו סמרטוטים.

"אה, זה עוד טוב," אמרה אורית, מושכת מהערימה מעיל חורף. "אני לוקחת אלי, אהפוך לג'קט. וזה כבר גרוטאות. איפה היא בכלל לבשה את זה?"

תדי הביט במעיל הזה. זכר איך קנה אותו לאשתו לפני אחת עשרה שנה, בקניון בגרנד קניון. הלכו בין המתלים, התווכחו. היא רצתה שחור, הוא אמר — קחי כחול כהה, מתאים לעיניים שלך. לקחה כחול כהה. ובמעיל הכחול הזה הלכה כל חורף, בו נסעה לביקורים בקופת החולים בשכונת נאות לון. ועכשיו הוא מוטל בתוך שקית אשפה.

לא אמר כלום. יצא לחדר המדרגות, ירד לחצר, התיישב על הספסל. עישן אחת אחרי השנייה. שכנים עברו, אמרו בוקר טוב. הנהן, לא ענה. אחרי שעה יצא אליו דורון. התיישב לידו, הדליק סיגריה.

"אבא, איך מחזיק?"

"רגיל."

"כי אם קשה, אפשר לקחת אותך אלינו. תגור אצלנו קצת. ואת הדירה נמכור."

תדי הביט בחתנו.

"ואחר כך מה?"

"מה זאת אומרת מה?"

"אחר כך. כשאני אמאס עליכם. או שאורית תגיד שמספיק. לאן אני אז?"

דורון שתק, שאף עשן.

"אבא, למה ככה?"

"ואיך שאני אמור? אני מכיר אתכם. אפילו שלושים יום לא עברו על שרה ואתם כבר פה. חושב שלא רואה? הדירה חשובה לכם. אורית כבר מחשבת כמה יתנו עליה."

דורון האדים.

"אבא, מה אתה מדבר? רוצים לעזור."

"תעזור," אמר תדי בשקט. "תאספו את עצמכם ותסעו. אסתדר לבד."

"אבל…"

"לבד!"

דורון סיים את הסיגריה, זרק את הבדל לפח, ונכנס לבניין. אחרי עשרים דקות טענו עם אורית את השקיות למאזדה הישנה ונסעו, בלי אפילו להיפרד.

תדי עלה למעלה. הלך בין החדרים. בכל מקום סימני פלישה: ארונות פתוחים, קולבים ריקים, רהיטים מוזזים, קרטון נעליים נשכח באמצע המסדרון. התיישב בכורסה. שקט. פעם השקט בדירה הזאת היה אחר — משהו שם רשרש, טפטף, חרק. שרה תמיד עשתה משהו: פעם בסירים במטבח קשקשה, פעם ניקתה, פעם תלתה כביסה באמבטיה. עכשיו השקט היה מוחלט. כמו באולם ההספד.

ישב כך עד הערב. אחר כך קם, הדליק אור, הלך למטבח. על השולחן הייתה תיקייה שאורית שלפה מהמזנון, עברה עליה וזרקה כלא נחוצה. מסמכים ישנים, תעודות, אישורי הוקרה מהמפעל. תדי התחיל לדפדף. תעודת נישואין. תמונה שלהם — צעירים, משועשעים, היא עם הינומה, הוא בחליפה שלחצה לו בבתי השחי. תעודת לידה של הבת. אישור עבודה של אשתו. הפך דפים ולפתע נתקל במעטפה. פשוטה, לבנה, בלי בול, בלי חתימה. פתח. בפנים היה כסף — חבילה עבה, קשורה בגומיות. ופתק, כתוב בכתב ידה.

"תדי. אם אתה קורא את זה, סימן שכבר אינני. את הכסף הזה חסכתי שתים עשרה שנה. מהקצבה שלי, ממה שנתת לבית. יש כאן מאה ועשרים אלף שקל. לא רציתי שיגיע לאורית. היא לא רעה, אבל חלשה. דורון עושה איתה מה שהוא רוצה. את כל מה שיש לנו הוא יעביר על שמו. אני יודעת את זה. לכן החבאתי. זה בשבילך, בשביל החיים. תעשה עם זה את מה שתמיד רצית ופחדת לעשות. תקנה לעצמך אופנוע. או תיסע לבית הבראה, לעין בוקק, למקום כלשהו. כל החיים עבדת בפרך. תנוח. רק אל תיתן להם. נושקת אותך. שרה."

תדי קרא את המכתב שלוש פעמים. אחר כך קיפל את הפתק, החזיר למעטפה. את הכסף ספר — מאה עשרים אלף שקל, עד השקל האחרון, כפי שכתבה. שתים עשרה שנה. שתים עשרה שנה חסכה ולא אמרה מילה. נזכר איך נטר לה שהיא מבזבזת יותר מדי. איך הנהנה והחביאה כסף בקופסת העוגיות שלה. איך אמרה: "צריך לקנות מכונת כביסה חדשה". ענה: "אחר כך, שרל'ה, עכשיו אין זמן לזה". מכונת כביסה כך מעולם לא קנו. ועכשיו הכסף הזה מונח לפניו — ואי אפשר להוציא אותו על מכונת כביסה. אפשר רק על אופנוע. או על בית הבראה. או על משהו נוסף שתמיד רצה ופחד ממנו.

תדי קם. מזג לעצמו וודקה. שתה. אחר כך עוד אחת. אחר כך פרץ בבכי. בפעם הראשונה מאז כל השבועות האלה. בכה זמן רב, בקול, כמו ילד.

שבוע לאחר מכן התקשר לאורית.

"תבואי. לבד, בלי דורון."

אורית הגיעה. התיישבה במטבח. תדי הכין תה.

"אני רוצה להגיד לך משהו."

"אני שומעת, אבא."

"לא אתן לכם את הדירה. כל עוד אני חי, זה הבית שלי."

אורית שתקה.

"אבא, אנחנו לא דורשים. באמת. דורון רק דואג שלא תסתדר לבד. בישול, תרופות, כביסה…"

"אסתדר. אמא שלך הייתה עקרת בית טובה. למדתי ממנה. אבשל מרק עוף, אנקה את הרצפה. לא אגווע."

"ומה עם הדירה?"

"את הדירה תקבלי אחריי. כמו שהחוק קובע. את היורשת. אבל כל עוד אני חי, אל תיכנסו לפה. אל תוציאו חפצים, אל תעשו סדר בלעדיי. אני אסדר לבד."

אורית הנהנה. ישבה עוד רגע, סיימה את התה, ונסעה.

למחרת נסע תדי לאולם התצוגה של האופנועים ברחוב התעשייה. הלך בין השורות, בחן. ניגש אליו מוכר, בחור בן עשרים וחמש בערך.

"במה אפשר לעזור?"

"יש אופנועים?"

"יש. איזו קטגוריה מעניינת אתכם?"

"לא יודע. פשוט תראה לי מה יש."

הבחור לקח אותו לאולם השני, שם עמדו האופנועים — מבריקים, מריחים גומי ושמן. תדי הלך ביניהם והרגיש כמו בן עשרים. פעם, בנעוריו, היה לו אופנוע ישן, "יאווה" מיד שנייה שקנה בחצי משכורת. נסע בו באזור, לקח את שרה לנהר, פעם אחת אפילו התהפך ופצע את הראש. שרה אמרה אז: "די, תמכור". ומכר. יותר לא עלה על אופנוע.

"את זה," אמר, מצביע על אופנוע כבד, שחור, עם מושב עור וחלקי כרום. "כמה?"

"בחירה טובה. ארבע מאות סמ"ק, מנוע יפני. שלושים ושמונה אלף שקל."

"קונה."

המוכר הופתע, אבל לא הראה זאת. חתמו על הניירת, ביטוח. תדי שילם במזומן ואמר שיאסוף מחר.

בערב ישב במטבח והביט במכתב של שרה. "תעשה עם זה את מה שתמיד רצית ופחדת לעשות". תמיד רצה אופנוע. ועכשיו היא נתנה לו רשות.

בבוקר לבש את הג'קט העור הישן, לקח קסדה ונסע לאסוף אותו. ישב על המושב, הדליק את המנוע. קול כבד, נמוך, עבר לו בכל הגוף. הידיים התיישבו על הכידון כאילו תמיד היו שם. נסע מחוץ לעיר, בכביש לכיוון עומר, ושחרר גז. הרוח הכתה בפנים, העיניים דמעו. נסע וחשב ששרה מביטה בו עכשיו משם למעלה וצוחקת.

שלושה ימים אחר כך התקשרה הבת.

"אבא, השכנים אומרים שקנית אופנוע? השתגעת? בגיל שלך? מאיפה לקחת כסף?"

"בתי," אמר תדי. "שלושים ותשע שנה עשיתי הכול כמו שצריך. חייתי כמו שנאה. הקשבתי לאשתי, גידלתי אותך. עבדתי במפעל עד שהריאות הלבינו לי מהעשן. עכשיו אני רוצה לעשות משהו לא לפי הסדר."

אורית צעקה משהו לתוך הטלפון, אבל כבר לא הקשיב. הניח את הטלפון, לקח קסדה ויצא מהבית.

חלפו שבועות. תדי נסע כמעט כל יום. קודם בעיר, אחר כך רחוק יותר ויותר. אהב את תחושת המהירות. אהב איך הרוח שורקת באוזניים. אהב שהוא לא תלוי באף אחד. יכול היה לנסוע לירוחם, לשתות קפה בבית קפה בצד הדרך ולחזור. יכול היה פשוט להסתובב בין היישובים שבסביבה, להביט בשדות, בהרי הנגב, בשמיים אפורים של סוף נובמבר. לפעמים יצא לכביש ריק ונתן גז מלא. ואז כל המחשבות נעלמו, נשאר רק שאון המנוע והכביש הבורח מתחת לגלגלים.

השכנות סובבו אצבע ברקה. הנשים ליד הבניין לחשו: "רוזנברג לגמרי השתגע. אשתו מתה והוא עולה על אופנוע. זקן טיפש". הגברים, לעומת זאת, קינאו. שכן אחד אמר: "כל הכבוד, תדי. גם אני הייתי רוצה, אבל כבר לא בגיל שלי."

לא הקשיב לא לאלה ולא לאלה. חי כמו שרצה, בפעם הראשונה מזה שלושים ותשע שנה.

באמצע דצמבר, כשהשלג הראשון — נדיר לנגב — כיסה את השדות ליד להבים, חזר בערב מאחת הנסיעות שלו. הכביש היה חלקלק, החשיך מוקדם. בעיקול לפני הגשר על נחל באר שבע קפץ צבי מהשיחים. סטה בחדות, האופנוע החליק, פגע במעקה. התעורר באמבולנס — נהג שנסע במקרה באותו כביש בדרכו מהעבודה ראה אותו שוכב על השוליים. רגל שבורה, שתי צלעות, זעזוע מוח. לא יותר.

בבית החולים סורוקה במחלקת האורתופדיה, אורית הגיעה ראשונה. נכנסה לחדר, ראתה את אביה עם הרגל בגבס במתיחה, התיישבה ליד המיטה ושתקה ארוכות. בסוף אמרה:

"אבא, פחדתי שכבר לא אראה אותך."

"את רואה," ענה תדי. "חי."

דורון הגיע בנפרד, שעה אחר כך, עם שקית תפוזים. הניח על הכוננית, לא התיישב.

"אבא, בשביל מה זה היה?"

"בשביל," אמר תדי, "ששלושת השבועות האלה היו החיים שלי, שחייתי אותם כמו שרציתי. ולא כמו שהיה נוח לכם."

דורון לא ענה. עמד, הנהן, ויצא לעשן במסדרון.

שחררו אותו אחרי שבועיים. הרגל עדיין בגבס, הלך עם קביים. אורית הציעה שיגור אצלם לתקופת ההחלמה. תדי הסכים — אבל הציב תנאי: הדירה תישאר נעולה, אף אחד לא נוגע בחפצים של שרה, עד שהוא בעצמו, על רגליו שלו, יחליט מה לעשות עם מה.

חודש אחר כך, כשהרגל כבר התאחתה, חזר לביתו. הדבר הראשון שעשה — הלך לנוטריון ברחוב הרצל. ערך צוואה: את הדירה הוריש לבת, כמו שאמר קודם, על פי חוק. אבל מאה אלף שקל ממה שנשאר מכספה של שרה — כי האופנוע, התיקון ובית החולים בלעו עשרים אלף — הפקיד בפיקדון בנקאי על שמו, עם הוראה למקרה מוות: חצי לנכד ללימודים, חצי לעמותת הוספיס בבאר שבע, אותה עמותה ששלחה אחות לשרה בשנה האחרונה, כשכאבו לה הברכיים. אף שקל ישירות לאורית ולדורון מעבר לדירה. את הנייר עם החותמת של הנוטריון החביא באותה תיקייה שממנה פעם נפל מכתב אשתו, והחזיר את התיקייה למזנון, לאותו מקום בדיוק.

את האופנוע תיקן במוסך בעומר. המשיך לנסוע בו, אך בזהירות רבה יותר, לאט יותר, עיניו על הכביש. לפעמים עצר ליד בית הקברות הדרומי, ישב על הספסל ליד קברה של שרה, הדליק סיגריה ודיבר אליה בקול רם — שצבי קפץ, שהוא בסדר, שעוד ייסע קצת לפני שיבוא אליה סופית.