האלמנה מרחוב הדקלים

היה סוף אוקטובר, בבאר שבע עוד נשבה החמסין המאוחר שחודר דרך כל בד, לא משנה מה לובשים מתחתיו. אני לבשתי שמלה ירוקה שקניתי בשביל אמא, לא בשבילו.

"את שם, ורד? האלמן מרחוב הדקלים עדיין מחכה לך," כתבה לי אמא בבוקר בהודעה, כאילו מדברת על מתנה שסוף־סוף הרשו לה לפתוח. האלמן מרחוב הדקלים היה ניצב משנה אבירם כוכבי, אלמן טרי של מפקד תחנת משטרה שמת לפני שנתיים מהתקף לב בתחנה. אמא שלחה לי את קורות החיים שלו עוד לפני שנתנה לי את מספר הטלפון: מפקד תחנה, עשרים ושתיים שנה במשטרה, אות הצטיינות, קידום קרוב לתפקיד סגן ניצב, אלמן, בן בוגר אחד, "גבר שיודע מה הוא רוצה". את המשפט האחרון היא הדגישה פעמיים.

בשביל המשפחה שלי, העבודה שלי במשרד מבקר המדינה, באגף ביקורת על מכרזים ציבוריים, הייתה סתם "ניירת". אמא דמיינה משרד אפור, תיקיות ואותי מגישה קפה לאנשים חשובים. לפני שנים הפסקתי לתקן אותה.

המסעדה נקראה "הנמל", הייתה קרוב לכיכר רבין, הדיפה ריח של דניס על הגריל ועץ מצופה. אבירם כבר ישב ליד השולחן כשהגעתי, והדבר הראשון שעשה היה להביט בשעון. לא במבט חטוף — בהדגשה.

"שמונה דקות," אמר.

עמדתי ליד השולחן עם המעיל על הזרוע. "היתה תאונה בכיכר עם רחוב התקווה."

"בן אדם ממושמע לוקח בחשבון שמשהו יקרה," הוא נשען לאחור וחייך, כאילו בחיוך הזה הוא הופך עלבון לקסם.

חייכתי גם אני. "אז כבר בהתחלה גיליתם את הטעות הראשונה שלי."

העיניים שלו רעדו לרגע. הוא לא הצליח להחליט אם נכנעתי לו או צוחקת עליו. חוסר הביטחון הזה אמר לי מספיק.

הוא נשק לאוויר ליד הלחי שלי וביד על הגב שלי ליווה אותי לכיסא — בלחץ קצת חזק יותר ממה שהיה צריך.

"אמא שלך אמרה שאת עושה משהו במחוז."

"משהו כזה."

"עבודה משרדית?"

"לפעמים."

הוא צחק. "זה בדרך כלל אומר כן."

למלצר שהגיע עם התפריט הוא נופף ביד. "היא תיקח דניס. בלי חמאה. ותביא גם בקבוק שרדונה."

המלצר הביט בי. "יש לי אלרגיה לדניס," אמרתי.

החיוך של אבירם קפא. "מתי זה התחיל?"

"מאז שהגוף שלי התחיל להרשות לעצמו דעה."

הזמנתי לעצמי פורל ועשרים דקות הוא הסביר איך מנהלים מחלקה. את השוטרים שלו הוא כינה "הילדים", את הצעירים יותר "רכרוכיים", ואת קולגה אחת שהגישה תלונה על יחס לכפופים כינה "היסטרית שרצה למח"ש ברגע שמישהו מרים עליה קול".

"למי?" שאלתי.

"למח"ש. טרחנים מקצועיים."

הרמתי את כוס המים כדי להסתיר את הבעת הפנים.

"חוקרים לא ניהלו בחיים שלהם משהו מסובך יותר ממכונת צילום," הוא התקרב אליי.

"ואותך פעם חקרו?" שאלתי.

העיניים שלו הקשיחו. "למה את שואלת?"

"כי אתה מדבר על התהליך הזה בביטחון רב."

שוב הופיע החיוך הקר. "את שואלת הרבה שאלות בשביל פקידה רגילה."

לפני שהספקתי לענות, על השולחן ליד הצלחת שלו נדלק הטלפון — רק לרגע, אבל מספיק זמן כדי לקרוא: מפקד יחידה: עדיין מסרב למשוך את זה. אומר שיש לו עותקים אצלו.

הוא הפך את הטלפון עם המסך כלפי מטה והניח את ידו על שלי. כף היד שלו הייתה חמה, האחיזה חזקה מספיק כדי להיראות כמו הגבלת תנועה.

"הערב," אמר בשקט, "הייתי מעריך שתניחי לי להוביל."

הסתכלתי על היד שלו, אחר כך על הפנים שלו. אי שם ליד הבר נשמעה נקישת מצלמת סלולרי. כשהסתובבתי, כבר הלכה לכיוון הדלת אישה במעיל כחול כהה.

זיהיתי אותה תוך שתי שניות. גלית אברג'ל, המזכירה מתחנת המשטרה, עם מניקור שראיתי מאה פעמים בתמונות ממסיבת העובדים ששמרה אמא בטלפון כהוכחה כמה טוב חיה "הבת שלנו מהמחוז" — רק שהפעם לא היה מדובר באף מסיבה. היה מדובר בעדה.

אבירם שוב נשען קדימה, כאילו שום דבר לא קרה. "אז, ורד. אמא שלך אמרה לי שאת… טיפוס שקט. זה מוצא חן בעיניי. אישה שיודעת מתי לשתוק."

"אתה מדבר על האישה ליד הבר, או עדיין עליי?" שאלתי.

הוא הֵחוויר. רק קצת, סביב האף, כמו אצל אנשים שכל החיים חושבים שהכול תחת שליטתם. "אני לא יודע על מה את מדברת."

"מחסן נמל," קראתי בקול מתוך הטלפון שלו, שהפוך עם המסך למטה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם לקרוא הודעות זרות הפוכות — וזה כמעט היה טבעי, אני עושה את זה אחת עשרה שנה. "או במילים פשוטות, מחסן תפוסים. סחורה מוברחת? תעודות רכב מזויפות? או ישר סמים, סגן ניצב?"

הוא נשאר יושב עם המזלג מעל הצלחת, כמו קפוא. המלצרית עברה בינינו עם מגש לחם ולא שמה לב לכלום, כי במקום הזה היא לא ראתה בפעם הראשונה גבר שמחוויר ליד שולחן עם אישה בהלם חלקי.

הוצאתי מהתיק את התעודה. לא את הרגילה, עם התמונה וחותמת המחוז — את השנייה, שאני נושאת רק בערבים כאלה, כשאמא שוב מסדרת לי מישהו. אגף הביקורת הפנימית, משרד לביטחון הפנים, היחידה לבדיקת עבירות משמעת של שוטרים. הנחתי אותה ליד הצלחת שלו באותה נקישה חדה שבה הוא הזיז קודם את התפריט.

"למעשה, סגן ניצב כוכבי — אתה חורג משמעותית מהגבול."

הדם נעלם לגמרי מהפנים שלו. "את…"

"הפקידה מהניירת. כן." סגרתי את התיק. "שלושה חודשים אחרונים אני עוקבת אחרי תיק מספר שמונה מאות ארבעים ושבע, שנוגע למחלקה שלך ולמחסן הרכוש התפוס ברחוב הנגב. חסר שם רכוש נייד בשווי מעל שלוש מאות וחמישים אלף שקל. גלית אברג'ל, האישה שעכשיו יצאה, מסרה לי בשבוע שעבר עותקים של רישומי המחסן שהוריתָ לה להשמיד."

"זה שטויות, זה—"

"שב בבקשה, אל תעשה סצנה." לא הרמתי את הקול. לא הייתי צריכה. "מחר בתשע בבוקר תתייצב באגף הביקורת הפנימית ברחוב שלמה המלך. תביא איתך כל מה שתצטרך להגנה שלך — כי גלית אברג'ל הודתה שפעלה לפי הוראתך, וזה בסופו של דבר יעזור לה הרבה. לך לא."

קמתי, הנחתי את המעיל על הזרוע בדיוק כמו שהחזקתי אותו כשהגעתי.

"ועוד דבר, סגן ניצב. ה'משמעת שלוקחת בחשבון בלתי צפוי' שלך? היית צריך לקחת בחשבון שאישה שהגרושה שלך המליצה עליה כ'שקטה וצייתנית' תהיה במקרה חוקרת שהתיק שלך מונח על שולחנה כבר שלושה חודשים."

לא חיכיתי לתשובה. ליד הדלפק שילמתי בעד הפורל שלי — המנה שלי, לא כל החשבון — ויצאתי אל הערב החם של באר שבע. אמא התקשרה אליי שלוש פעמים באותו ערב. לא עניתי.

בבוקר ישבתי במשרד שלי ברחוב שלמה המלך, כשיונה נחתה על אדן החלון ונקרה במקור בזכוכית, כאילו גם היא רוצה לראות איך זה ייגמר. על השולחן לפניי הייתה תיקייה בצבע חרדל, מסומנת במספר 847, ולידה מכשיר הקלטה עם עדותה של גלית מהיום הקודם. בשעה תשע בדיוק המזכירה בקבלה הודיעה לי שהגיע סגן ניצב כוכבי.

הוא הגיע בבגדים אזרחיים, בלי מדים, בפעם הראשונה ראיתי אותו בלי סמל על הדש. הוא התיישב מולי על כיסא החקירה וניסה שוב לנקוט באותו טון כמו במסעדה — רק שעכשיו זה לא התאים לו.

"ורד, תשמעי, אפשר לפתור את זה אחרת, בין—"

"בין סגן ניצב כוכבי לחוקרת באגף הביקורת הפנימית ורד כהן. כן, בדיוק כך נפתור את זה עכשיו." פתחתי את התיקייה. "רישומי המחסן מינואר, מושווים לספירת המלאי הפיזית משבוע שעבר. חסרים תשעה עשר פריטי אלקטרוניקה תפוסה ושלושה כלי רכב הרשומים כ'הועברו לפירוק אקולוגי', שלמעשה נמצאים — לפי רישיון הרכב — בכתובת של הצימר שלך ליד מצפה רמון."

הוא לא אמר כלום. רק הביט בדפים האלה, כאילו ציפה שייעלמו.

"גלית אברג'ל משתפת פעולה. היא תקבל על תנאי ותפוטר. אתה, סגן ניצב, תקבל כתב אישום בגין שימוש לרעה בסמכות וגניבת רכוש בניהול המדינה. ההליך יתחיל בעוד שלושה שבועות."

הוא קם, בלי לומר כלום, ויצא. ליד הדלת הוא עוד הסתובב.

"אמא שלך תהיה מאוכזבת."

"את זה אני כבר אסדר לבד," אמרתי וסגרתי את התיקייה.

אמא בסוף קיבלה את זה יותר קשה ממה שציפיתי — לא בגללי, אלא בגלל מה שישכנות מהרובע ח' יחשבו עליה, כשזה יתפרסם בעיתון המקומי. היא התקשרה אליי עוד שבוע שלם, עם אותו משפט בכל פעם: "מה עשית, ורד, הוא אהב אותך." אני עניתי לה כל פעם אותו דבר: שעשיתי את העבודה שלי ושאני כבר לא נותנת לה לבחור בשבילי את מי לאהוב לפי איך זה נראה בתמונה מהמסעדה.

שלושה שבועות אחר כך הגיע מכתב מבית המשפט עם תאריך הדיון. צירפתי אותו לתיק 847, סגרתי את התיקייה ולקחתי אותה לארכיון בקומה השנייה, שם מריח נייר ישן וחומר ליטוש רצפות — אותו ריח בדיוק כמו במסעדה "הנמל", רק בלי דניס ובלי שרדונה.