המכתב שלא נשלח לרחוב הירקון

שלום, אמא. זאת אני.

יעל כתבה את זה בשתיים ושבע עשרה בלילה, על המחברת הישנה שאמא השאירה במגירת המטבח ברחוב הירקון, זאת עם הכריכה הירוקה שדהתה. בחוץ, מתחת לחלון, חתול השכנים התגנב בין פחי האשפה, ומהרדיו של מישהו בקומה למעלה בקעו עדיין שברי חדשות הערב. היא לא הדליקה אור. כתבה לאור המסך של הטלפון.

רציתי להגיד לך משהו שכנראה לא אמרתי מספיק, בזמן שעוד יכולת לשמוע אותי. אני מתגעגעת אלייך. כל כך הרבה, שאין לי מילים בשביל זה. מתגעגעת לקול שלך. לצחוק שלך. לזה שהיית שואלת מה קרה לי במשך היום, עוד לפני שהספקתי להוריד את התיק מהגב. ולידיעה שיכולתי להתקשר אלייך בכל שעה שהחיים נהיו כבדים מדי.

היא עצרה. מחקה "כבדים מדי", כתבה שוב "כבדים מדי". זה היה נכון יותר.

אומרים שמי שאנחנו אוהבים לא הולך באמת. אני רוצה כל כך להאמין בזה. כי אם למעלה אמהות עדיין יכולות להשגיח על הילדים שלהן, אני מקווה שאת רואה כמה אני עדיין אוהבת אותך. אני מקווה שאת יודעת שיש עדיין ימים שבהם אני בוכה, סתם כי אני צריכה את אמא שלי. ושכאן, על הארץ, יש עדיין בת שלך שהייתה נותנת הכול בשביל לשמוע אותך קוראת לה בשמה עוד פעם אחת.

יעל הניחה את הטלפון על השולחן, קמה, פתחה את המקרר בלי שום סיבה, סגרה אותו. על הדלת עוד הייתה תלויה הפתקית הצהובה שאמא כתבה — "לקנות קמח, סוכר, חלב" — בכתב יד שהיא לא העתיקה ממנו דבר, כי לא העלתה בדעתה שיום אחד תרצה.

שבעה חודשים לפני כן, בבוקר יום שלישי בחודש מרץ, שרה גרינפלד בת השבעים ואחת קיבלה אבחנה בבית החולים איכילוב: גידול בלבלב, שלב מתקדם. הרופא דיבר במספרים — חמישה חודשים, אולי שמונה, תלוי בתגובה לטיפול. יעל ישבה באותו רגע על כיסא הפלסטיק הכתום במחלקה האונקולוגית, עם כוס קפה מהמכונה שהתקררה בלי שנגעה בה, וספרה בראש כמה שבתות עוד נשארו להן.

נשארו להן עשרים ושתיים.

מה שלא נאמר באותם ימים היה הדבר שהכביד הכי הרבה. שרה ויעל לא היו מהנשים שאומרות "אני אוהבת אותך" בקול. הן אמרו את זה בתבשיל חמין שהתבשל בשבת, בטלפון שצלצל כל ערב בשמונה בדיוק, בזה ששרה הייתה שולחת הודעה "הגעת טוב?" גם כשיעל הייתה בת שלושים ושמונה ונוסעת רק מהעבודה בשדרות רוטשילד לדירה שלה בפלורנטין.

יעל חשבה שיהיה לה זמן. חשבה שתגיד את זה כשתהיה מוכנה, אולי בחג, אולי ביום ההולדת. אבל שרה גרינפלד נפטרה ביום שלישי בבוקר, בבית, במיטה שלה, עם יעל שישנה בכורסה לצידה אחרי משמרת לילה שלמה, ופספסה בחמש עשרה דקות את הרגע שבו אמא שלה עצרה לנשום.

חמש עשרה דקות. יעל חזרה לזה כל הזמן, בלילות, כמו מטבע שמתהפך על השולחן ולא נופל על אף צד.

האח שלה, גדי, היה הראשון שהגיב כשראה אותה כותבת שוב באותה מחברת, חודשים לאחר מכן, בערב ראש השנה בדירה של אמא שעדיין לא מכרו. הוא עמד במטבח, עם מפתחות הדירה בכיס, כי הוא היה זה שאמור "לסגור את העניינים" — כך הוא ניסח את זה בפגישה המשפחתית אצל עורך הדין ברחוב אבן גבירול, שבוע לפני כן.

"את עדיין כותבת לה מכתבים?" הוא שאל, לא ברוע, אבל בלי להבין.

"זה לא לה. זה בשבילי," אמרה יעל.

גדי לא ענה. הוא פתח את הארון, הוציא את הקופסה עם תעודות הדירה והחשבונות, ושם אותה על השולחן. "צריך להחליט מה עושים עם הדירה. התור אצל הרואה חשבון בעוד שבועיים."

זה היה הרגע שבו הדבר שהצטבר שבעה חודשים התפוצץ. לא בצעקות — יעל לא הייתה אשת צעקות — אלא בקול שקט שגדי לא ציפה לו.

"אתה מדבר על מספרים חמישה ימים אחרי שעברנו את יום השלושים. אני מדברת על אמא שעדיין לא הצלחתי להגיד לה את המשפט הזה."

"יעל, מישהו צריך לטפל בזה. אני לא יכול להתעלם מהמשכנתא שנשארה."

"אז תטפל. אבל לא עכשיו, בערב הזה, עם הקופסה הזאת על השולחן שבו היא הכינה לנו דייסה כל חמישים שנה."

גדי עמד, הסתכל בה, ואז עשה דבר שהפתיע את שניהם: הוא סגר את הקופסה, החזיר אותה לארון, ואמר, "בעוד שבוע. לא עכשיו."

זו לא הייתה הקולה. הקולה הגיעה שלושה שבועות אחר כך, בפגישה עם הרואה חשבון, כשהתברר שאמא הייתה חייבת שלושים ואחד אלף שקל על כרטיס אשראי שאף אחד מהם לא ידע עליו — הלוואה שלקחה כדי לממן טיפול פרטי חוץ לקופת חולים, בלי להגיד למישהו, כי לא רצתה שיעל תדאג ותבטל את הנסיעה לכנס בברלין שהייתה צריכה לנסוע אליו בשביל העבודה.

יעל ישבה במשרד ברחוב ויצמן ברמת גן, מול המסך שהציג את יתרת החוב, ומשהו בה נשבר בצורה אחרת ממה שנשבר ביום שהאבחנה נאמרה. זאת לא הייתה אבל על המוות. זאת הייתה אבל על כל הדברים שאמא עשתה לבדה, בשקט, כדי לא להכביד.

גדי רצה למכור את הדירה מהר ולסגור את החוב. יעל רצתה לשמור אותה עוד שנה. הם לא דיברו שבועיים.

ואז, בליל שבת, יעל פתחה את המחברת הירוקה שוב, בדירה הריקה ברחוב הירקון, ומצאה בעמוד האחרון — לא שלה — משפט שאמא כתבה, בתאריך שנה לפני האבחנה: "אם תקראי את זה אי פעם, יעל, דעי שלא הייתי צריכה שתגידי לי במילים. אני ידעתי. ראיתי את זה בכל שבת שהגעת, גם כשהיית עייפה."

יעל קראה את המשפט שלוש פעמים. לא בכתה — לא עכשיו. היא לקחה את הטלפון, התקשרה לגדי.

"בוא לדירה. מצאתי משהו שאתה צריך לראות."

גדי הגיע בחצות, עם המפתח שלו עדיין על הטבעת. הוא קרא את המשפט, שתק זמן ארוך, ואז אמר, "אז היא ידעה. כל הזמן."

"כן."

"אז מה עושים עם הדירה?"

יעל סגרה את המחברת. "מוכרים. את החוב סוגרים מהתמורה, ואת מה שנשאר — אנחנו פותחים קרן בשם של אמא, ללימודים של הילדה שלך. ככה היא ממשיכה לדאוג למישהו, גם אם לא בשקט הפעם."

גדי הנהן. למחרת הם חתמו אצל עורך הדין ברחוב אבן גבירול על ייפוי כוח למכירה, ושבוע אחר כך קיבלו הצעה מזוג צעיר שרצה לשפץ את הדירה ולגדל בה ילדים. יעל חתמה על החוזה בעמוד הדירה, עם המחברת הירוקה בתיק שלה, ולא הסתכלה לאחור כשנעלה את הדלת בפעם האחרונה.

היא עדיין כותבת מכתבים. לא כל שבוע. רק כשצריך.