החתול ששמר על הסוד של הזקן

בכל בוקר, כשיורם קדוש רכב על האופניים בשעה שש וחצי לכיוון השוק בשכונת הכרמל בחיפה כדי לפתוח את דוכן הפרחים של אחותו, הוא היה רואה שם את אותו זקן, יושב על כיסא מתקפל מול חנות המעדנייה הסגורה. ריח של בורקס טרי נדף מהמאפייה ממול, מעורבב בלחות של מרצפות רחוב רטובות — ירד גשם בלילה, כמו שקרה לא פעם בנובמבר הזה. את הזקן קראו שלמה אפרים, והוא מכר מתוך עגלת קניות ישנה כמה זוגות גרביים סרוגים ביד, כפות עץ מגולפות ושקיקי עלי דפנה מיובשים. רוב האנשים חלפו על פניו בלי להסתכל, ויש שחצו את הכביש כדי לא להיתקל במבט שלו.

לצידו שכב תמיד חתול מפוספס גדול, עם אוזן ימין קרועה. העיניים הירוקות שלו היו רציניות יותר מדי לחתול רחוב רגיל. כששלמה היה מסדר את הסחורה על השמיכה באצבעות קפואות, החתול היה מתחכך בגופו, כאילו הוא רוצה לחמם לא רק את הבשר אלא משהו שיושב עמוק יותר.

יורם קנה לפעמים זוגות גרביים שלא היה צריך, או השאיר יותר כסף ממה שכפות העץ היו שוות. שלמה היה סופר את המטבעות בכל פעם מחדש ומנסה להחזיר את העודף. בבוקר קפוא במיוחד, כשהערפל מעל מפרץ חיפה סירב להתפזר, יורם סוף סוף התיישב לידו על קרטון מהופך.

"תשאיר לעצמך, אתה יושב כל היום בחוץ," אמר ודחף לכיוונו שטר של עשרים שקל.

"אני לא צריך כסף של אחרים," ענה שלמה בשקט. "כל זמן שאני מצליח למכור משהו, אני לא קבצן."

את החתול קראו פיח, אף שהפרווה שלו הזכירה יותר קליפת עץ רטובה מאשר פחם. שלמה כמעט לא סיפר על עצמו, אבל עם החתול הוא דיבר בעדינות כזאת, כאילו זה האדם היחיד — היחיד שעדיין יכול לסמוך עליו.

באותו ערב יורם ראה את הזקן אורז את הסחורה שלא נמכרה בתיק ספורט דהוי, עוטף את החתול בשמיכה מחוררת ומתרחק לאט לכיוון התחנה המרכזית. הסקרנות לא הרפתה. הוא הלך אחריו במרחק מסוים וגילה ששלמה לא הולך לשום בית — שניהם נעלמו במחסן נטוש מאחורי מסילות הרכבת.

למחרת יורם הביא תרמוס מרק עדשים ופחית שימורים לחתול. כששלמה ראה אותו מול המחסן, פרץ בו זעם שגרם לידיים הרועדות שלו להתייצב בבת אחת.

"מי נתן לך רשות לעקוב אחרי?" שאל בחריפות. "לא ביקשתי מאף אחד לבדוק איפה אני ישן."

"אסור לאף אחד לישון כאן, בטח לא בקור הזה."

"במעון לחסרי בית לא מקבלים את פיח, ולא אשאיר אותו לבד. אז אין על מה לדבר יותר."

יורם ניסה לדבר איתו על הרווחה, על עמותות צער בעלי חיים, לפחות על מרכז סיוע — אבל שלמה דחה כל הצעה. הוא לא רצה רחמים, חשש שיקחו ממנו את החתול, ומעל הכל שמר על תיק עור קטן שהוא נשא מתחת לג'קט אפילו בשינה.

כמה ימים אחר כך הקור התגבר, והמקום של שלמה בשוק נשאר ריק. יורם מצא את הזקן במחסן, רועד מחום, נושם בכבדות, בקושי בהכרה. פיח ישב על החזה שלו ונחר כל פעם שיורם התקרב.

האמבולנס לקח את שלמה לבית החולים רמב"ם. אבל החתול, שנבהל מהצפירה ומהידיים הזרות, התחמק בין מסילות הרכבת. יורם חיפש עד לפנות בוקר, התכפף מתחת לקרונות, שאל אנשי ביטחון, השאיר אוכל מול המחסן — פיח נשאר נעלם, כאילו האדמה בלעה אותו.

בבית החולים שלמה לא שאל ראשית על מצבו, אלא על החתול. כששמע שפיח נעלם, הוא הפנה את הראש לקיר. אחרי שתיקה ארוכה הוא ביקש מיורם להביא לו את תיק העור שהיה מוחבא מתחת לקרש רעוע במחסן.

"אלה לא המסמכים שלי," אמר הזקן בקול נמוך. "זו ההוכחה שלפיח יש בית — רק שלי אין כבר זכות לחזור לשם."

בתיק יורם מצא תצלומים של בית קטן במושב בית חירות, סמוך לחיפה, אישורי חיסון של החתול ותצהיר צוואה מאושר על ידי נוטריון, שבו שלמה רשום כבעלים היחיד. בין הניירות היה מכתב מבתו, שהגדיר את האב כ"לא כשיר", ודרש להעביר לידיה את מלוא השליטה על הרכוש.

למחרת בבוקר נכנסה הבת לחדר — אישה בשם רונית אפרים-שגיב, במעיל צמר יקר, בקול קר כאילו אביה שלה עצמה כבר לא בן אדם, אלא עניין טכני מטריד. היא הניחה תיקיה חדשה על שולחן הלילה ודרשה ששלמה יחתום על יפוי כוח — אחרת היא תפעל להכרזתו כפסול דין.

"הבית בכל מקרה יעבור אליי," אמרה בלי אפילו לשבת. "ולגבי החתול אל תדאג. אם ימצאו אותו, האגודה לצער בעלי חיים תטפל בו."

שלמה אחז בסדין של בית החולים. לא נראה פניו כעס, לא פחד — רק מבט שיורם הכיר מאנשים שלא איבדו את הרכוש שלהם, אלא את האדם האחרון שהיה קרוב להם.

באותו רגע נשמעה יללת חתול חזקה מעבר לדלת. אחות קראה שבמסדרון מתרוצץ חתול מפוספס מלוכלך שאף אחד לא מצליח לתפוס. פיח זינק לחדר, קפץ בתנועה אחת למיטתו של שלמה והתכרבל ליד צווארו. רונית נרתעה בגועל.

אז היא דחפה את התיקיה לכיוון אביה ואמרה, במבט נעוץ ישר ביורם: "תחתום עכשיו, או שאני אדאג שעוד היום לא תוכלו להיות יחד לעולם."

יורם הביט בניירות, ואז בתיק העור ששלמה החזיק מוחבא מתחת לכרית, והבין לבסוף למה שלמה שתק כל הזמן הזה. הוא כבר ידע את מי צריך להתקשר — חבר מלימודים שעבד כעורך דין במעלה השחרור בחיפה, ושפעם הזכיר כבדרך אגב שהוא מתמחה בדיני ירושה. יורם שלף את הפלאפון מהג'קט, חייג, ועבר צעד הצידה כדי שרונית לא תוכל לראות את המסך.

יומיים אחר כך ישב עורך הדין על מיטת שלמה ועבר איתו על התיקייה: תצהיר הצוואה, אמיתי ומבוסס ללא עוררין, ולצידו אישור רפואי שקבע ששלמה כשיר לחתום על מסמכים משפטיים — תשישות והיפותרמיה, לא בלבול, כך קבע הרופא המטפל. מכתבה של רונית איבד בכך כל תוקף. עורך הדין הכין יפוי כוח, אבל שונה מזה שרונית דרשה: שלמה העביר ליורם את הסמכות לנהל את הבית במושב בית חירות, לתקופה של שנה, בתנאי שישפץ אותו ויכין אותו לפיח, בזמן שהוא עצמו מחלים.

כששלושה שבועות אחר כך רונית הופיעה שוב בבית החולים לבדוק מה קורה, יורם הניח על השולחן את התיקייה עם האישור הנוטריוני. היא קראה את השורה הראשונה, ואז את חתימת עורך הדין, ואז את התאריך. פניה נשארו קרים, אבל היד שאחזה בתיקייה רעדה לרגע.

"הבית שייך לאבא שלך," אמר יורם. "וכל זמן שהוא חי, הוא מחליט מי גר לידו ומי לא. את מוזמנת לצאת."

רונית לא אמרה דבר נוסף. היא החזירה את התיקייה לשולחן, הסתובבה ועזבה את החדר בלי לסגור את הדלת מאחוריה. רוח מהמסדרון הניעה לרגע את הווילון.

שלמה משך את פיח קרוב יותר אליו, העביר אגודל על האוזן הקרועה של החתול ואמר ליורם, מבלי להביט בו: "אתה יודע איך קוראים לבית? עדיין כתוב על שלט ישן בשער הגינה — 'בית האגוז'. אשתי בחרה את השם, לפני עשרים ושמונה שנה."

יורם לא הגיב, גם לא אמר משהו חכם על זה. הוא רק יצק מהתרמוס שהביא קצת מרק עדשים לכוס פלסטיק והניח אותה על שולחן הלילה של שלמה, לצד תיק העור, שעכשיו כבר לא היה צורך להסתיר.