מיכאל עמד בדיוק באותה נקודה שבה השאיר את נועה לפני חמש דקות. מבטו שוטט אובד עצות בין עשרות הילדים שהתרוצצו בחצר, ובתוכו הלכה וגאתה חרדה עמומה...
הלובי של מלון רויאל פאלאס נצץ בדיוק כמו שמקומות כאלה יודעים לנצוץ — מקומות שבהם אף אחד לא שואל מי אתה, כל עוד אתה נראה מספיק...
— זה מה שיש על השולחן? — שאלה קרן בקול מלא פליאה כשהציצה לתוך הסיר. על הכיריים התבשל לאיטו מרק ירקות צח ומימי. לצדו ניצבה קערה...
– אנחנו מרעננים את הצוות, – אמר יאיר, וקולו נשמע כאילו הוא מבשר על מתנה. – תפני את המשרד עד מחר בצהריים. את כל הסידורים תסגרי...
הסיר על הכיריים בישל לאטו, אדים דקים עלו מתוך המים הצלולים. קסניה עמדה ליד השיש, לבושה בסינר מוכתם, והביטה בשלווה בדלת המטבח. היא ידעה שתיכף תישמע...
ב־17:42 נכנסתי לחצר ביתי וראיתי גבר בבריכה שבנינו ביותר משבע מאות אלף שקל. לצדו עמדה השכנה, זו שבכל יום שלישי הייתה דופקת בדלת "לבקש כוס סוכר"....
בגדים התפזרו על הפלסטיק הרטוב. קופסת עץ קטנה, מלאת זיכרונות, התגלגלה לתוך שלולית. אוליביה עמדה שם, בחודש השישי להריונה, בתוך הגשם. בשקט. בלי צעקות. בלי תחינות....
היא לא צעקה. קולה היה נמוך, חד וקפוא כמו להב זכוכית, אבל כל מילה שלה קרעה את האוויר הדחוס במסדרון הצר. — לא אכפת לי שזאת...
היא אחזה בשיפוד, הביטה כיצד הטיפות נוטפות אל הגחלים, וחשבה על כך שריח הבשר הצלוי באוויר הפתוח תמיד נדמה לה כסמל לחג. לילדות. למשהו פשוט ויפה....
הלובי היה עמוס אדם. נוסעי עסקים עם מזוודות גלגל. תיירים עם מפות מקופלות. אנשי צוות המלון שחלפו בשקט ממשימה למשימה, בלתי נראים כמעט, כמו גלגלי שעון...