איפה הילדה שלי?

מיכאל עמד בדיוק באותה נקודה שבה השאיר את נועה לפני חמש דקות. מבטו שוטט אובד עצות בין עשרות הילדים שהתרוצצו בחצר, ובתוכו הלכה וגאתה חרדה עמומה שהתחלפה במהרה באימה ממשית. היא פשוט לא הייתה שם. בין ים של תלבושות אחידות ותסרוקות חגיגיות, הוא לא הצליח לאתר ילדה אחת קטנה. את הבת שלו. "אני לא מבין כלום," מלמל לעצמו, "לאן היא נעלמה? הלכתי רק לחמש דקות." מבטו תפס את דמותה של זואי, המחנכת, שסידרה באותו רגע את תלמידי כיתה א' הנבוכים לפי גובהם. הוא חצה את החצר בריצה.

"איפה הילדה שלי?! הילדה עם הסרטים הלבנים. היא אמורה להיות איתך. היא לא נמצאת."

מיכאל היה נסער כל כך, עד שלא שם לב שהרים את קולו. המורה הצעירה נרתעה מעט והביטה בו במבט אובד עצות.

"סליחה… את מי בדיוק?" שאלה. "נראה לי שכל הילדים שלי כאן."

"הבת שלי. נועה. רק לפני רגע היא עמדה פה, ועכשיו היא איננה! היא רשומה אצלך בכיתה. את לא זוכרת אותנו?"

"תראה, יש לי עשרים ותשעה תלמידים ונפגשנו רק כמה פעמים."

"אז מה?"

"עוד לא הספקתי לזכור את כל הילדים וההורים שלהם לפי המראה."

"וזו אמורה להיות הצדקה מבחינתך?" מיכאל כמעט נחנק מהזעם והחרדה.

"תקשיב," ניסתה זואי לשמור על קור רוח, "כל הורה הגיע אליי הבוקר והוביל את הילד שלו באופן אישי. אתה… אתה לא הבאת אותה. רק עכשיו ניגשת אליי. אני מבינה שיש פה בלאגן, אבל… תגיד לי, למה השארת אותה לבד? אתה רואה כמה אנשים יש פה היום בבית הספר? לא רק ילדה בת שבע, אפילו מבוגר יכול ללכת פה לאיבוד."

"יצאתי לדקה למכולת לקנות מים. נועה ביקשה לשתות. חזרתי, והיא כבר לא פה. בחיי, את מורה! את לא אמורה לשמור על הילדים? איפה לחפש אותה עכשיו? לאן היא יכלה ללכת?"

זואי שאפה עמוק. זה היה יום העבודה הראשון שלה, הכיתה הראשונה שלה, וכל מה שקורה הרגיש כמו חלום בלהות מתמשך.

"תירגע," אמרה וניסתה לייצב את קולה. "איך הבת שלך נראית?"

"אמרתי לך: היו לה סרטים לבנים גדולים."

"סליחה, אבל בכיתה שלי יש חמש עשרה בנות, ולכולן יש סרטים לבנים. יש לך אולי סימנים מזהים אחרים? במה היא לבושה, למשל?"

מיכאל קפא לרגע. הוא היה כל כך לחוץ ומבולבל, שאפילו את התיאור הפשוט ביותר לא הצליח לשלוף. בבוקר הוא עזר לה לקשור את הסרטים האלה, סידר את הצווארון, דאג שהיא לא תלכלך את הגרביונים הלבנים, ועכשיו גילה שלמעשה, הוא בקושי יכול לתאר אותה.

"נו, איזה סימנים… בת שבע, עיניים חומות ושיער כהה ארוך."

"זה כבר יותר טוב. אולי תזכור עוד משהו?"

"אה… יש לה ילקוט צהוב עם ברווזים! היא אוהבת חיות, את יודעת, אז היא בחרה דווקא ילקוט כזה. לאף ילדה אחרת אין דבר כזה. אלוהים, לאן היא נעלמה?" מיכאל מירר בלחש ועיניו המשיכו לתור בטירוף אחר כל פיסת מידע.

"אל תדאג, נמצא אותה. בוא נתחיל לחפש. לא נראה לי שהיא יכלה לצאת משטח בית הספר. נועה שלך חייבת להיות כאן איפשהו. חכה לי שנייה, אני מיד חוזרת."

זואי ניגשה במהירות אל תלמידיה, שעמדו והתנועעו בחוסר מנוחה בהמתנה לתחילת הטקס. היא ספרה אותם שוב, בחנה במיוחד את הבנות. בקרב כל הסרטים הלבנים היפים, נועה לא הייתה שם. אף אחת מהילדות לא ראתה ילדה עם ילקוט צהוב ועם ברווזים.

לאחר שביקשה מעמיתתה, מחנכת הכיתה המקבילה, להשגיח על תלמידיה, שבה זואי אל האב.

"אף אחד מחבריה לכיתה לא ראה אותה," אמרה. "היא גם לא יכולה הייתה להיכנס אל תוך בית הספר. סימן שהיא עדיין איפשהו בשטח. בוא, נחפש יחד."

"אולי כדאי להודיע למשטרה?"

"אני חושבת שזה מיותר כרגע. נמציא אותה בוודאות," השיבה זואי, מתאמצת שקולה יישמע רגוע. למרות שבפנים, גם לה הייתה חלחלה קרה.

האב והמורה פתחו בחיפושים. הם סרקו במהירות את החצר, הציצו למגרש הספורט, ניגשו מספר פעמים לשומר בכניסה. התוצאה הייתה אפס. אף אחד לא ראה את נועה.

"אין לבת שלך טלפון?" שאלה זואי כשפנו לבסוף לחצר האחורית, המקום היחיד שעדיין לא בדקו.

"ברור שיש," נאנח מיכאל. "אבל הטלפון שלה אצלי. לא הספקתי להחזיר לה אותו…"

"חבל," נאנחה המורה.

"רק שלא יקרה לה כלום… רק שלא יקרה לה כלום," לחש מיכאל כמו מנטרה כואבת.

זואי לא ענתה. היא חשבה על כך שעכשיו היא אחראית לא רק על הילדים, אלא גם על אמון ההורים. אם באמת יקרה משהו חמור…

בדיוק בזמן הזה, הילדה עם הסרטים הלבנים והילקוט הצהוב עם הברווזים עמדה בחצר האחורית, מתחת לעץ גבוה, וניהלה שיחת חירום עם חתלתול אפור וקטן שישב על ענף ממש מעל ראשה וסירב לרדת. היא ניסתה לשכנע אותו בכל דרך, אך החתלתול הגיב רק ביללות רחמים.

"נו, מתוק, תקפוץ," התחננה נועה. "אני אתפוס אותך, מילה שלי."

החתלתול ניסה, אבל הרגע האחרון תמיד קפא לו את התנועה, והוא התכרבל חזק יותר אל הענף והחל לילל שוב. כל כך ברחמים, שנועה כמעט פרצה בבכי בעצמה.

כשהילדה הבינה שלבד היא לא תצליח, היא רצה להזעיק עזרה. כשהיא הקיפה את אגף המבנה, היא כמעט התנגשה באביה ובמורה. הם נראו חיוורים ומבוהלים.

"בובה שלי, לאן נעלמת?" מיכאל רץ לעברה. "כמעט השתגעתי. מה את עושה פה?"

"אבא, בוא תכעס עליי אחר כך, טוב?" ענתה נועה. "עכשיו… אני צריכה את העזרה שלך."

"מה קרה?"

"בואו איתי."

היא אחזה בידו של אביה, בידה השנייה משכה את זואי, והובילה אותם בבטחה אל מאחורי המבנה. המבוגרים המבולבלים החליפו מבטים ונגררו אחריה בשקט.

לבסוף, נועה עצרה מתחת לעץ, הצביעה כלפי מעלה והכריזה: "יש שם חתלתול קטן. רואים? אבא, תוריד אותו, בבקשה."

"נועה, אולי תספרי לי קודם איך הגעת לפה? איפה אמרתי לך לחכות לי?"

"עמדתי ליד הגדר, ואז ראיתי כלב רודף אחרי החתלתול הזה, ורצתי אחריהם. החתול ברח ועלה על העץ מפחד, והכלב עמד ונבח עליו. את הכלב אני הסחתי… אבל את החתלתול אני לא מצליחה להושיב."

"הסחת כלב גדול? לגמרי לבד?" שאלה זואי בפליאה.

"כן," הנהנה נועה. "אמרתי לו שאם הוא לא ילך, אבא שלי יבוא ויעזור לו. והוא הלך. אבל החתול עדיין יושב שם, מסכן. אבא'לה, תוריד אותו כבר? כמה אפשר לעמוד ככה?" היא רקעה ברגלה במורת רוח. "הוא מפחד…"

מיכאל העיף מבט בענפים הדקיקים ומיד הבין שאין לו מה לחפש שם עם תשעים ומשהו קילו. לעומת זאת, המורה: רזה, קלת רגליים. היא תוכל לעשות את זה.

"למה אתה מסתכל עליי ככה?" תהתה זואי.

"אני לא מטפס. אני לא מגיעה אפילו לענף הכי נמוך."

"אני ארים אותך," חייך מיכאל.

"מה פתאום!"

"בבקשה," נועה אחזה בידה של המורה. "תראי איך הוא רועד. ואם הוא ייפול?"

זואי הרימה את מבטה. החתלתול יילל שוב, כאילו באמת הבין על מה מדובר.

"בסדר," היא נכנעה לבסוף. "אבל בתנאי שאתה," הביטה במיכאל, "תחזיק אותי ממש חזק."

"מבטיח."

זואי טיפסה על כתפיו הרחבות של מיכאל, שהרים אותה בקלילות. היא נעמדה על כתפיו בשתי רגליה, אוחזת ביד אחת בענף, וביד השנייה, לקול קריאות העידוד של האב ובתו, ניסתה בכל כוחה להושיט יד לחתלתול.

"עוד קצת…" עודד מיכאל. "כמעט שם."

החתלתול נסוג תחילה בבהלה, אך אז אזר אומץ, צעד בזהירות לקראתה ו…

"הצלחנו! הצלחנו!" נועה מחאה כפיים באושר. "את מדהימה! אבא, תחזיק אותה חזק."

כאשר ירדה זואי אל הקרקע, נועה מיד אספה אליה את גוש הפרווה הקטן. החתלתול נרדם מיד ושחרר גרגור חלש.

"נו, טוב," נשף מיכאל. "תודה לאל, כולם בריאים ושלמים. אבל כמה הפחדת אותי עם ההעלמות המסתורית הזאת."

"סליחה, אבא. לא רציתי. פשוט לא יכולתי להשאיר אותו לבד."

מיכאל הביט בנועה ורק נענע בראשו. בדיוק בגלל הלב הרחב הזה, הוא אהב אותה יותר מכל דבר אחר בעולם.

"אפשר לקחת אותו הביתה? בשבילי?" שאלה נועה, מפנה אליו מבט ממיס.

"אחרי היכרות כזאת, נראה לי שקשה לסרב," גיחך מיכאל. "אז תשגיחי עליו בזמן שאני אביא לך את הספרים. ושלא תיעלמי לי במקרה. שלא נצטרך לחפש אותך שוב, נועה."

המורה לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק. "תתאר לעצמך כמה אמא תופתע כשתחזרו הביתה עם החבר החדש."

"אין לי אמא…" נאנחה הילדה. "אבל הייתי ממש רוצה שתהיה לי."

"סליחה, לא ידעתי…" נבוכה זואי.

"הכל בסדר," חייך מיכאל. "היא עזבה אותנו לפני חמש שנים. נסעה לחו"ל. ומאז, לא שמעתי ממנה. או יותר נכון, אנחנו לא שמענו ממנה."

לרגע שררה דממה בחצר האחורית. זואי הסתכלה עליהם בשקט — על הגבר המגודל ומעט המגושם עם העיניים הטובות, ועל הילדה הקטנה עם החתלתול האפור בידיה. משהו בלב שלה נצבט עמוק.

"אבל עכשיו יהיה לנו את כיפי," אמרה נועה בהחלטיות וליטפה את החתלתול.

"כבר מצאת שם?" מיכאל חייך.

"ברור. אי אפשר לחיות ככה בלי שם."

החיים המשיכו במקצב חדש. מיכאל לא ויתר לאף אחד אחר ואסף את נועה מבית הספר בכל יום בעצמו. לפעמים הם החליפו עם זואי רק כמה משפטים שגרתיים, ולפעמים השיחה הייתה נמשכת כל כך, עד שחצר בית הספר הייתה מתרוקנת לגמרי. הם דיברו על ציוניה של נועה, על סיפורים מצחיקים מהכיתה, על ספרים, סרטים, חיות מחמד, ולאט לאט הפסיקו לשים לב שמזמן השיחות ביניהם כבר לא נסבו רק על בית הספר.

ערב אחד, מיכאל הגיע מוקדם. הוא חיכה במסדרון עד שכל הילדים התפזרו, ואז צעד בנחישות אל תוך הכיתה הריקה. זואי חייכה אליו חיוך רחב, אבל הבחינה בזר הפרחים היפה בידיו וקפאה.

"זה בשבילך," אמר מיכאל בקול עמוק והושיט לה את הזר. "וגם… רציתי להזמין אותך לארוחת ערב. כלומר, נועה ואני ממש רוצים שתאכלי איתנו הערב. שלושתנו. מה את אומרת?"

המורה הסמיקה, הרגישה איך אוזניה בוערות, אבל… את הפרחים היא לקחה. היה להם ריח של סתיו, של בית, ומשום מה, גם של תקווה.

"בסדר," ענתה בפשטות. "אני מסכימה."

בדיוק באותה הפשטות, ענתה זואי גם כעבור שנה, כשמיכאל כרע ברך מולה והציע לה נישואין.

בלשכת הרישום, נועה אחזה בידה של זואי בחוזקה, ו… פשוט לא הפסיקה לחייך. באותו הרגע, היא הרגישה כמו הילדה הכי מאושרת בעולם.

"אפשר… אפשר לקרוא לך 'אמא' מעכשיו?" לחשה נועה.

דמעות עלו בעיניה של האישה הצעירה.

"אם זה מה שאת באמת רוצה, אז ברור שכן. זאת תהיה המילה הכי יקרה שלי בעולם."

נועה חיבקה אותה בכל הכוח. מיכאל עמד לצידן וחייך. מי היה מאמין שברגע אחד, החיים שלו ושל נועה ישתנו כל כך? אבל ניסים לפעמים קורים. והנס הזה, נס קטן, פרוותי ומגרגר, שכב עכשיו על אדן החלון בדירה וחיכה בקוצר רוח שהמשפחה שלו תחזור סוף סוף הביתה.