Мיה, זוללת ורודה בין החברות

— אנחנו טסים, ואת תיקחי את אמא של בעלי־לשעבר. תוך שעה החלפתי את המנעולים, מחר בעשר בבוקר אני מביאה לך את גברת רבקה. פנה מדף תחתון בארון בשביל החיתולים למבוגרים. וקני מגבונים לחים, אין לי זמן לרוץ לבתי מרקחת.

השעה הייתה תשע וארבע עשרה בערב כשההודעה הזאת נחתה לי בוואטסאפ. קראתי אותה שלוש פעמים ברצף. האותיות רקדו מול העיניים, המוח סירב לעבד את מה שכתוב שם.

לפני שנתיים גיא ארז את התיק ועבר לגור עם מיה, אישה בת עשרים ושתיים. עכשיו האישה החדשה שלו כותבת לי הודעות כאילו אני חייבת לה משהו.

חייגתי את המספר. ענו מיד.

— מיה? טעית במספר? — שאלתי, מנסה לשמור על נשימה יציבה.

— דנה, בלי דרמות בבקשה. — הקול בצד השני נשמע עסקי לגמרי. — הבנת הכל נכון. מחר בבוקר רבקה עוברת אלייך.

— למה שזה יקרה?! — קפצתי מהספה. — זאת אמא של בעלי־לשעבר! מה זה קשור אליי?

— זה קשור, כי גיא ואני טסים. לקרתגו הגדולה — לא, לאילת, סוויטה בהרודס. הכרטיסים כבר משולמים מאז אפריל. — מיה נשכה משהו בקול רם, תפוח כנראה. — ולאמא שלו לפני שלושה שבועות היה שבץ. היא משותקת בצד ימין.

— ואז מה?

— אז שמטפלת עולה שמונת אלפים שקל לחודש! — התרגזה מיה. — אין לנו כסף פנוי כזה. גיא שקוע עד הצוואר בהלוואות בגלל המספרה שפתחתי. ואת גרה לבד. יש לך מקום.

— אתם בסדר בראש?! אני לא כלום לה!

— את הכלה לשעבר שלה! שמונה שנים גרתם תחת אותה קורת גג! — מיה הרימה קול. — חוץ מזה את וטרינרית. את יודעת להחליף חיתולים בלי בעיה, נכון? לי יש מניקור טרי ועצבים חלשים. תחכי מחר.

צפצוף קצר. ניתקה.

זרקתי את הטלפון על המיטה. הלב פעם בגרון. שמונה שנות נישואים. במשך שמונה שנים האלה גברת רבקה לא קראה לי בשם שלי אף פעם. היא קראה לי "ההיא". "ההיא שוב שרפה את המרק". "ההיא שוב בזבזה כסף על שטויות". וכשבנינו את הבית שלהם בקיסריה, אני הכנסתי לתוכו מאה ושמונים אלף שקל מהחסכונות שלי מלפני הנישואים.

ניגשתי לחלון. הידיים רעדו. איך הם בכלל חשבו על זה?

בבוקר, בשבע וחצי, צלצלו בדלת. הצצתי בעינית ונרתעתי. בפרוזדור עמד גיא.

פתחתי בשרשרת.

— שלום, דנה. תני לי להיכנס? — הוא חייך באשמה.

— תלך מפה, — עניתי בקצרה וניסיתי לסגור.

— דנה, רגע! — הוא דחף נעל בפתח. — תני לי רק לדבר!

— תוציא את הרגל, או שאני מתקשרת למשטרה.

— דנה, בבקשה. זה עניין של חיים ומוות.

הפנים שלו נראו מקומטות, עיגולים כהים מתחת לעיניים. הסרתי את השרשרת אבל לא הכנסתי אותו הביתה. עמדנו בסף.

— מה אתה רוצה, גיא? מיה כבר כתבה לי אתמול. אתם שני אנשים חולים.

— דנה, את חייבת להבין אותנו. — הוא שילב ידיים בתנועה מתחננת. — לאמא נפגע כל הצד הימני. היא אפילו לא מסוגלת לשבת לבד.

— אני מצטערת. תטפלו בה. תשכרו מטפלת.

— אין כסף, דנה! לקחתי הלוואה של מאתיים וחמישים אלף שקל בשביל לפתוח את המספרה של מיה. מחר פתיחה חגיגית, וביום שישי אנחנו טסים. הכרטיסים ללא החזר!

— זו לא הבעיה שלי.

— דנה, את חזקה. — הוא הביט בי בעיניים מתחננות. — תעמדי בזה. מיה בוכה כל לילה. יש לה נפש עדינה. היא מתעלפת למראה סיר שירותים.

— כלומר האישה החדשה שלך מתעלפת, ואני צריכה לנקות אחרי אמא שלך? — נחנקתי מכעס. — גיא, נגמר לך המצפון בכלל?

— את רגילה לזה! — הוא פלט. — את מטפלת בבעלי חיים. מה זה משנה לך, כלב חולה או בן אדם?

הבטתי בו ולא האמנתי למשמע אוזניי.

— עכשיו השווית את אמא שלך לכלב חולה?

— לא לזה התכוונתי! — גיא הסמיק. — פשוט את איש רפואי. יש לך יד מיומנת. ואמא… אמא התרגלה אלייך במשך שמונה שנים.

— היא שונאת אותי!

— הכל השתנה עכשיו! היא הבינה הרבה דברים. דנה, רק שבועיים. נחזור מהחופשה ונקח אותה מיד.

— לך, גיא.

— דנה, למען העבר שלנו! את בן אדם עם לב גדול!

— אם בעוד שנייה לא תיעלם מפה, אני זורקת אותך במדרגות!

סגרתי את הדלת ממש מול האף שלו. הברגתי את המפתח במנעול. הברכיים רעדו לי מרוב זעם. חצי שעה שתיתי תה קמומיל במטבח. חשבתי שזה סתם חלום רע. הם לא יכולים לגרור אותה בכוח. יש לי חופש היום, לא הולכת לשום מקום. הדירה שלי, אני בטוחה.

טעיתי בגדול.

בשתיים בצהריים שמעתי חריקה במסדרון. מישהו התעסק במנעול! קפאתי באמצע הסלון עם ספל תה ביד.

קליק. הדלת נפתחה.

שכחתי שגיא לא החזיר את המפתח מהמנעול התחתון. בפתח עמדה מיה בטרנינג ורוד עם לוגו מותג ידוע. מאחוריה שני עובדי הובלות שרירים גלגלו כיסא גלגלים. בכיסא ישבה גברת רבקה.

— תכניסו, בנים, תכניסו! — פיקדה מיה, בלי לשים לב אליי בכלל. — ישר לסלון תגלגלו אותה!

— מה אתם עושים?! — הספל נפל לי מהיד. התנפץ לרסיסים.

— זהירות, אל תדרכו על הזכוכית, — נופפה מיה בעצבנות לעבר העובדים.

הם גלגלו את הכיסא ישר על השטיח הרך שלי, הניחו שני שקי זבל שחורים ענקיים על הרצפה, ויצאו בשתיקה. מיה תחבה להם שטר.

— תסתלקי מהדירה שלי! — צעקתי.

— אל תצעקי, דנה. לאמא מזיק להתרגש, — מיה תיקנה את התסרוקת המושלמת שלה. — בשקיות השחורות חיתולים ומלאי תרופות. צריך להאכיל אותה שלוש פעמים ביום. בעיקר פירה.

— תיקחי אותה מיד! אני מתקשרת למשטרה!

— תתקשרי לאן שבא לך, — חייכה מיה. — תזרקי נכה במדרגות? קדימה, בבקשה. סעיף על נטישה בסכנה. אני נוסעת, יש לי תור להרמת ריסים בארבע. מחר פתיחת המספרה, אני חייבת לזרוח.

היא הסתובבה ופשוט יצאה מהדלת. המנעול נקש מהצד השני. היא לקחה את המפתח של גיא ונעלה אותנו בפנים. היה לי מפתח משלי, אבל עד שרצתי לדלת, המעלית כבר ירדה למטה.

הסתובבתי לאט לעבר כיסא הגלגלים. גברת רבקה ישבה בלי לזוז. היד השמאלית שלה מוטלת חסרת חיים על הברכיים. חצי הפנים הימני קצת עקום. אבל העיניים… העיניים נצצו באותה זדוניות ישנה.

— מה את מסתכלת? — מלמלה היא. הקול היה חלש, אבל הטון נשאר בדיוק אותו טון. — תביאי תה.

— מה? — נדהמתי.

— חירשת? — עקמה גברת רבקה את הפה. — מים תביאי. וסגרי את החלון, נושף. תמיד היו לך פתחי אוויר, חסרת אחריות.

עמדתי מעל הספל השבור. בדירה שלי. עם האישה שהרסה לי את החיים במשך שנים.

— את מבינה שהכלה האהובה שלך זרקה אותך לפח לפני שתי דקות? — שאלתי בשקט.

— מיהלה לא זרקה! — סחטה גברת רבקה. — מיהלה עייפה! לילדה מגיע מנוחה. יש לה מספרה, יש לה עסק! ואת ממילא לא עושה כלום. יכולת גם לכבד את אמא של בעלך לשעבר!

— לכבד? — צחקתי בעצבנות.

— את חייבת לי! — הכריזה הזקנה. — שמונה שנים גרת בבית שלי!

— שכחת שאני שיפצתי את הבית הזה בכסף שלי? — התחלתי לרעוד. — מאה ושמונים אלף שקל השקעתי בגג שלכם! ואתם זרקתי אותי לרחוב עם מזוודה אחת כשהתגרשנו!

— אל תעזי לצעוק עליי, גועל נפש! — גברת רבקה ניסתה לבעוט ברגל הבריאה, אבל רק הקישה על הדוושה של הכיסא. — תביאי תה, אני אומרת! ותדליקי את הטלוויזיה.

היא בכלל לא הבינה את זוועת המצב שלה. היא באמת האמינה שגיא ומיה עשו את הדבר הנכון. שלזרוק אותה עליי — זה הוגן. כי אני "כוח עזר". ומיה — "אלה קדושה".

הבטתי בשתיקה בשקיות השחורות עם חיתולי המבוגרים. אחר כך בזקנה החצופה בכיסא. הרחמים שהתחילו לעלות בי נעלמו בלי שריד.

— תה לא יהיה, — אמרתי בתקיפות.

— מה־ה־ה? — משכה היא.

— תתארגני, גברת רבקה. אנחנו נוסעות לחגיגה.

— לאן? — לראשונה בקול שלה עבר משהו לא בטוח.

הוצאתי את הטלפון ופתחתי אפליקציית מוניות עם רכב נגיש.

ירדנו במעלית משא. גלגלתי בקושי את הכיסא הכבד. גברת רבקה כל הדרך מחתה.

— דנוש'קה, לאן את גוררת אותי?! יש לי משטר! אני צריכה לשכב!

— את צריכה לתמוך במשפחה, גברת רבקה, — עניתי בקור רוח. — היום יום חשוב בשביל הבן שלך.

מונית מיוחדת עם רמפה חיכתה ליד הבניין. הנהג עזר להעלות את הכיסא. זרקתי לתא המטען את אותן שתי שקיות זבל שחורות. נסענו לא רחוק — למרכז הרצליה, לרחוב סוקולוב, שם מיה שכרה חנות פינתית עם ויטרינה ענקית.

— אנחנו נוסעות לבית חולים? — שאלה החמות לשעבר בפחד, מביטה בחלון. — אני לא רוצה לבית חולים! שם הדייסות טעימות פחות! שם האחיות גסות!

— לא. אנחנו נוסעות לפתיחה החגיגית של המספרה.

גברת רבקה קפאה.

— למספרה? אבל… מיהלה אמרה שאסור לי לבוא. שם עיתונאים. שם אנשים חשובים. אני אקלקל להם את החגיגה… — היא מלמלה כמעט בפאניקה.

— לא נורא. הרי אתם משפחה, — חייכתי בקור רוח. — משפחה צריכה להיות ביחד.

המכונית עצרה מול חלונות ראווה ענקיים. מעל הכניסה תלויה קשת של בלונים ורודים וזהובים. הכיתוב אמר: "Beauty Bar by Maya". לפני הדלת עמדו כמה רכבי יוקרה. התנגנה מוזיקת קלאב חזקה. דרך הזגוגית ראיתי מלצרים מגישים שמפניה על מגשים. מסיבה חברתית של ממש.

הוצאתי את שקיות השחורות. הנהג הוריד את הרמפה והורדנו את הכיסא למדרכה. החמות לשעבר נאחזה ביד הבריאה במשענת.

— דנה, אל תעזי! — סחטה. — תחזירי אותי! גיא יהרוג אותך!

— שינסה, — לחשתי.

גלגלתי את הכיסא ישר לדלתות הזכוכית. המאבטח בכניסה הרים גבה בתמיהה, אבל דחפתי את הדלת בכוח כזה שהוא נסוג צעד. נכנסנו לאולם מרווח. שם ריח בושם יקר, פרחים וקפה. הבזקי צלמים סנוורו את העיניים.

גיא, לבוש בחליפה כחולה חדשה, עמד ליד דלפק הקבלה עם כוס שמפניה. לצדו זהרה מיה בשמלה אדומה צמודה, צוחקת בקול ומטה את הראש אחורה.

כיוונתי את הכיסא ישר למרכז האולם. הגלגלים גלשו בשקט על אריחי הפורצלן הלבנים המבריקים. אנשים החלו לפנות מקום. המוזיקה כאילו נחלשה על רקע השקט שנפל פתאום.

גיא הסב את הראש. החיוך שלו נמחה לאט מהפנים. הכוס בידו רעדה. מיה עקבה אחרי מבטו וקפאה עם פה פתוח.

— הפתעה! — אמרתי בקול רם.

עצרתי את הכיסא בדיוק באמצע האולם, ישר מול הזוג המושלם. אחר כך זרקתי בתנופה את שתי שקיות הזבל השחורות עם החיתולים על הרצפה הלבנה. אחת השקיות נקרעה, ומתוכה נשפכו חבילות מגבונים לחים וברווזון גומי כחול.

האורחים החלו ללחוש. מישהו הוציא טלפון והתחיל לצלם.

— מה את עושה פה?! — לחש גיא, מזנק לעברי. פניו התכסו כתמים אדומים. — למה גררת אותה לפה, לא נורמלית?!

— הבאתי לכם את אמא שלכם, — אמרתי בקול רם, כדי שכולם באולם ישמעו. — נראה שהשכחתם אותה בדירה. יחד עם כל המטען הזה.

— דנה, תסתלקי מפה! את הורסת לנו את האירוע! — צרחה מיה. הצבע נמלט מפניה, היא תיקנה בעצבנות את השמלה.

— אני כבר הולכת, — ניערתי בשלווה את הידיים. — אבל גברת רבקה נשארת. בעוד שעה צריך להחליף לה חיתול. תתמודדו? יש לכם פה המון קוסמטיקה, תפדרו אם צריך.

גברת רבקה ישבה בכיסא, השפתיים שלה רעדו. לראשונה נראתה עלובה וחסרת ישע לגמרי. היא הביטה בבן היחיד שלה ובכלתה המושלמת, מלמטה למעלה.

— גיא'לה… — קראה בחריקה. — בן שלי…

גיא אפילו לא הביט באמא שלו. הוא נעץ בי מבט מלא שנאה פראית.

— תיקחי אותה מהר, — לחש בין שיניים. — אני אשלם לך כל סכום.

— אתם כבר חייבים לי מאה ושמונים אלף שקל, — אמרתי בקול צלול שנשמע בכל האולם. — על הגג בקיסריה, זוכר? זה שנתתם לי לצאת ממנו עם מזוודה אחת.

השקט באולם הפך מוחלט. מישהו מהאורחים הוריד את כוס השמפניה שלו לשולחן, כאילו זה יכול לפגוע בשקט הזה. אחד הצלמים המשיך לצלם, אבל בלי הבזק, בזהירות, כמו מתוך כבוד לשואה החברתית שקורית מולו.

מיה ניסתה לחייך לעבר האורחים, חיוך רועד שלא הצליח להחזיק מעמד.

— חברים, סליחה על ההפרעה, — פלטה בקול מתוק מזויף. — משפחה, אתם מבינים…

— בדיוק, — הנהנתי. — משפחה. אתם רצתם לחלק אותה ביניכם ככה שיישאר לכם רק החלק הנעים. לא עובד ככה.

גיא תפס אותי בזרוע.

— תעופי מפה, דנה. עכשיו.

הזזתי את היד שלו הצידה, בלי דרמה, בלי כוח יתר.

— אל תיגע בי, גיא. וכן, — אמרתי, כבר פונה לעבר היציאה, — ביום שני אני מגישה תביעה. מאה ושמונים אלף שקל, קרן חוזרת, שהשקעתי בגג שלכם. עם קבלות, יש לי הכל שמור. ואם עד יום שני לא תסדרו מטפלת מקצועית לאמא שלך — לא בבית שלי, בבית שלכם — התביעה תגדל לכלול גם עוגמת נפש בגין נטישה של אדם חסר ישע.

— את לא יכולה! — צרחה מיה, אבל הקול שלה כבר נשבר.

— אני עורכת דין לענייני משפחה, מיה. תבדקי איתי, — שיקרתי בלי להניד עפעף, ופניתי לעבר הדלת.

מישהו מהאורחים מחא כפיים, אחת, בזהירות. אחריו עוד כמה. גיא נעץ בי מבט של אבן, אבל לא זז. מיה ניגשה לכיסא הגלגלים, כפות ידיה תלויות באוויר, לא ידעה איפה לגעת ואיפה לא. גברת רבקה ישבה שם באמצע האולם המבריק, מוקפת חיתולים על הרצפה, מול כל האורחים המחופשים, ולא אמרה מילה.

עצרתי ליד הדלת, פניתי אליה בפעם האחרונה.

— את זוכרת שביקשת ממני לסגור את הקטע ולהביא לך תה? — אמרתי בשקט, כמעט חמלה. — עכשיו תבקשי ממנה.

יצאתי החוצה, אל הרחוב, שם עדיין עמדה המונית עם הרמפה למחצה למטה. השמש של אמצע ספטמבר הכתה בפנים. הוצאתי את הטלפון, מצאתי במסמכים הסרוקים את הקבלה הישנה מהקבלן, ושלחתי אותה לעורך הדין שלי, יאיר, עם הודעה קצרה: "תפתח נגדם תיק. יש לי הכל".

מאחוריי, דרך הזגוגית, ראיתי איך מיה כורעת ליד הכיסא, מנסה בידיים רועדות לפתוח את אחד השקיות. גיא עמד לצדה בלי לזוז, מביט בנעליים החדשות שלו. אף אחד מהם לא הביט בגברת רבקה.

עליתי למונית וסגרתי את הדלת.