עדיף לבד, עם כלב אחד ותינוק אחד

הגלגל האחורי של העגלה נתקע בשוליים ליד הרחוב הרצל בפתח תקווה, ונשמט. התגלגל שלושה מטר וחצי, נעצר ליד פח זבל. שי עמד עם הגלגל ביד וצעק על אשתו כאילו היא זו שהרכיבה אותו עקום מהמפעל.

"רק צרות ממך! את יודעת את זה? רק צרות!"

נועה הביטה בו ולא הבינה איך זה הגיע לפה. לפני עשר דקות הם רק ניסו להגיע למרפאת טיפת חלב בזמן לתור השעה תשע ורבע. עכשיו שי כורע על המדרכה, מנסה לתקוע גלגל למקום שלא רוצה לקבל אותו, ואביב בן העשרה חודשים בוכה בעגלה כי הוא מרגיש שמשהו לא בסדר.

"אני אשמה שהגלגל נשבר?" היא שאלה, לוקחת את אביב על הידיים כדי שיירגע.

"את קנית את העגלה המשומשת הזאת. אמרתי לך תיקחי חדשה."

"אתה אמרת שיקספול זה בזבוז כסף על עגלה. בדיוק המילים שלך."

"עזבי אותי." הוא נופף ביד, התיישב על הכביש בישיבה מוזרה וניסה שוב לחבר את הגלגל לציר. פעם מכיוון אחד, פעם מהצד השני. כלום.

עובר אורח, בחור עם תיק גב ואוזניות תלויות על הצוואר, האט ואמר: "אחי, תרצה עזרה?"

"מסתדר לבד," שי ירק את זה בלי להרים את הראש. ואז, לנועה: "אם לא היית קונה חרא כזה, לא הייתי במצב הזה."

הבחור משך בכתפיים והמשיך ללכת, אבל הביט לאחור פעמיים.

בסוף שי זרק את הגלגל לתוך העגלה, קיפל אותה בכוח ונשא אותה במעלה המדרגות של הבניין. נועה הלכה אחריו עם אביב על היד, והתינוק כבד יותר משהיה בבוקר, ככה זה תמיד כשהיא כועסת.

היא חשבה: "בשביל האיש הזה התחתנתי?" ומיד ענתה לעצמה: לא. לא בשביל הבחור הזה מלפני שנתיים, שהביא לה פרחי חרצית מהדוכן בשוק כרמל בלי סיבה מיוחדת. משהו נשבר בו כשאביב נולד. או שמשהו שהיה שם כל הזמן פשוט הפסיק להסתתר.

בקבלה של טיפת חלב היה מחניק, שתי מזגנים לא עבדו ואנשים ישבו על כל כיסא פנוי ועל חלק מהרצפה. מהרדיו הקטן על הדלפק בקעה תוכנית בוקר עם פרשנות פוליטית שאף אחד לא הקשיב לה.

"נועה, אנחנו נתקע פה עד הצהריים."

"אז מה, תעצבן את עצמך? עוד קצת וזה התור שלנו."

"יש לך מושג שהיום יום שישי ויש לי חופש? במקום לנוח בבית אני עומד פה איתך."

"עם אביב," היא תיקנה.

"מה?"

"איתי ועם אביב. אתה רצית בן. אמרת שתעזור בהכל."

"כן, כן." בראש הוא חישב כמה זמן נשאר לשלב הבא: בכי, בדיקה, זריקה, בכי נוסף. הוא ברח החוצה לעשן פעמיים בשעתיים.

אחרי שעתיים הם יצאו לתחנת אוטובוס קו 21.

"אז לא תיקנת את העגלה?" שאלה נועה, אביב על הידיים.

"עם מה, עם האצבע? אגיע הביתה ואתקן. את פשוט תלמדי סוף סוף לנהוג בעגלה בלי לפגוע בכל בור בכביש."

"רוצה שתראה לי איך?"

הוא לא ענה, רק לחץ שרירי לחי.

כשהאוטובוס הגיע הוא עלה ראשון, תפס מושב פנוי. נועה נשארה עומדת, יד אחת אוחזת בתינוק, השנייה נאחזת במעקה כדי לא ליפול בבלימה.

"אדוני, אתה לא מפנה מקום לגברת? היא עם תינוק," אמרה סבתא שישבה ליד החלון, שקית ירקות מהשוק לרגליה.

"תסלחי לי, מה זה עניינך? אני מחזיק עגלה בעצמי," ענה שי בגסות, בלי להרים את המבט מהטלפון.

"לא נורא, אני אעמוד," אמרה נועה לסבתא בתודה חרישית. עוד ארבע תחנות, ואז הבית.

"גברת, בבקשה תשבי," שמעה קול גברי מוכר. הפנתה ראש וראתה — הבחור מהרחוב, זה שהציע עזרה עם הגלגל.

"תודה, אני יורדת עוד מעט…"

"לא, שבי. חס וחלילה נהג יבלום פתאום ו—"

בדיוק ברגע הזה הנהג בלם חזק, והיא נפלה היישר לתוך הזרועות שלו. אם לא הוא — הייתה נופלת ממש.

"תודה רבה," אמרה, לוחצת את אביב אליה חזק.

"בכיף. שבי."

היא התיישבה במושב שהתפנה ונשמה. הרגליים כאבו לה כמו אחרי משמרת שלמה בעמידה. הבחור עמד לידה, ושי הסמיק מכעס. הוא לא סלח לה על שהסכימה לעזרה מגבר זר. כל הדרך הוא הרכיב רשימת טענות שיגיד ברגע שירדו. אולי בגלל זה לא שם לב שנוסעים אחרים מסתכלים עליו בעקימת אף. איך זה, בעל ואבא לא מפנה מקום לאישה עם תינוק?

נועה חשבה משהו אחר: אולי באמת עדיף לבד. עדיף לבד מאשר עם מישהו שרק צועק. מה היא עשתה שמגיע לה יחס כזה? הוא אף פעם לא הסביר.

בתחנה האחרונה כולם ירדו. שי כבר תפס את העגלה והלך לכיוון הדלת, בלי להושיט יד. נועה ירדה אחרונה עם התינוק, והבחור הושיט זרוע בעדינות שלא תמעד.

"תודה על הכל."

"שטויות," הוא אמר במבוכה. "זה טבעי, לעזור לאנשים."

"חבל שלא כולם חושבים כך…"

"את יודעת מה? קחי כרטיס ביקור שלי. אם תצטרכי משהו — תתקשרי. אני אתן לך הנחה."

הוא נעלם בין העוברים ושבים. נועה עקבה אחריו במבט עד שנעלם, ואז הסתכלה בכרטיס. שפתיה נמתחו בעל כורחה. באותיות גדולות במרכז הכרטיס היה כתוב: "תיקון עגלות תינוקות — איתי ורדי."

שי בינתיים עמד ליד התחנה ועישן סיגריה אחרי סיגריה, כמו קטר קיטור.

"למה לא עזרת לי?" שאלה נועה כשהגיעה אליו.

"את מה, ילדה קטנה? לא מסתדרת לבד? אני נשאתי את העגלה ששברת. בלעדיי מה היית עושה? יושבת ובוכה כרגיל?"

"אנשים היו עוזרים…"

"אנשים? זה במקרה לא אותו טיפוס שאיתו פלירטטת מול העיניים שלי?"

"פלירטטתי? אלוהים, שי, מה אתה מדבר. הוא סתם פינה לי מקום. מוזר שאתה לא עשית את זה."

מילה במילה, ותוך דקה הם כבר רבים. יותר נכון — הוא צועק, והיא שותקת ומנסה להרגיע את אביב. רק בסוף היא לא החזיקה מעמד:

"תפסיק! הילד כבר מפחד ממך. וגם אני מפחדת… אתה נראה עכשיו כמו חיה."

"כן, אבל עם גברים זרים לא מפחדת לדבר. כולם טובים, רק אני רע, נכון?"

נועה הסתובבה והלכה לסופרמרקט לקנות אוכל. לא רצתה להמשיך בטון הזה. שי, כאילו רק חיכה לזה, השאיר את העגלה ליד עץ והלך לפאב הקרוב.

נפגשו כעבור חצי שעה. היא עם אביב ושקית כבדה, הוא עם בקבוק בירה ביד וסיגריה בפה.

"שי, תעזור בבקשה," קראה נועה.

הוא רק חייך וישב במקום. אחרי שגמר לשתות ניגש ואמר:

"את יודעת, אני חושב שאני יותר מדי טוב אליך. צריך להיות קשוח יותר, שתזכרי מי בעל הבית."

"שי, אתה שיכור? מתי הספקת?"

עיניו היו זגוגיות, וההתנהגות שלו הייתה תוקפנית. הוא הרים יד עליה בפתאומיות. נועה הצמידה את אביב אל חזה בשתי ידיים והתכופפה מעליו, מגינה עם הגוף כולו.

באותו רגע חלף שם כלב קטן, רזה, פרווה מוזנחת. הוא נעצר, הרים אוזניים, ונבח פעם אחת, חדה. שי קפא עם היד באוויר, מופתע יותר מכעוס. הוא הסתכל בכלב, קילל בקול, ופנה והלך.

נועה נשארה לרגע כפופה מעל אביב, לבה דופק, ואז התיישבה לאט על ספסל בשדרת ירושלים.

"תודה, כלבלב. רוצה נקניקיה? קניתי טרייה בסופר." היא הוציאה מהשקית חתיכת נקניקיה שקנתה לכריכים של שי — אף אחד אחר בבית לא אוכל את זה — הסירה את הניילון ונתנה לכלב. כי הגיע לו. ובעלה — שיסתדר לבד.

הכלב אכל בזהירות, מהר, כמו מי שלא בטוח מתי תבוא הארוחה הבאה. אביב, שכבר נרגע, בחן אותו בסקרנות ומתח ידיים קטנות לעברו. הכלב כישכש בזנב, מה שגרם לתינוק לפרוץ בצחוק.

"במקומך הייתי עוזבת אותו," שמעה קול נשי. הכיר לה. הרימה ראש וראתה את הסבתא מהאוטובוס, יושבת על הספסל הסמוך.

"את גרה כאן בסביבה?" שאלה נועה.

"שלושים ושמונה שנה בבניין ההוא," הצביעה הסבתא לכיוון הרחוב. "כל בוקר יושבת פה עם העיתון, רואה מה קורה בשכונה. הכלב הזה — שבוע שעבר עזב אותו פה הבעלים, ליד השיח ההוא. צעק עליו, בעט בו כמה פעמים, והלך. מאז הוא מסתובב פה, אוכל מה שנותנים לו, ישן מתחת לספסלים."

"למה לך בעל כזה? זה בעל בכלל? רק צרות ממנו…" המשיכה הסבתא, מנענעת ראש. "איזה גבר זה, לא מפנה מקום לאישה עם תינוק, צועק עליה ברחוב."

"ככה הוא בדרך כלל אומר לי," ענתה נועה. "שאני אשמה בהכל."

"תסמכי על הניסיון שלי, עם גבר כזה לא תבשלי דייסה."

נועה הביטה בכלב שסיים ללקק את השאריות מהאספלט ועכשיו נשען על רגלה, כאילו הבין שמצא מקום. משהו בה התרכך. תיקח אותו הביתה. גם אם שי יתנגד. נמאסו לה הגחמות וההיסטריות שלו.

בירכה את הסבתא על השיחה, קמה, לקחה את אביב, הביאה את העגלה, וניסתה להרים את שקית הקניות.

"מה חשבת לך, לגרור הכל לבד?" אמרה הזקנה.

"ככה כבר התרגלתי…"

"לא ולא. תני לי לעזור."

כך הלכו: נועה עם התינוק והשקית, הסבתא עם העגלה, והכלב לצדן, לא מתרחק אפילו מטר אחד מהעגלה.

נועה הודתה לאישה על העזרה בכניסה לבניין, סגרה את הדלת, הושיבה את אביב בהליכון, והתחילה להוציא את הקניות מהשקית לשולחן. הכלב מצא לו פינה ליד הספה, שכב, אבל עקב אחרי כל תנועה של התינוק בעיניים, ונבח קלות בכל פעם שאביב ניסה לטפס החוצה מההליכון. זה שיעשע אותו מאוד, והוא צחק בקול.

נועה הביטה בהם ורוב הזמן שתקה. זה מה שנקרא חיים שקטים. אף אחד לא צועק, אף אחד לא מציג לה טענות.

כשגמרה לסדר את הקניות, נכנסה לחדר השינה, הוציאה תיק נסיעות גדול והתחילה לקפל בו את בגדי שי. עד עכשיו הייתה מוכנה לסבול את ההתפרצויות שלו. אבל עכשיו — מספיק. יחזור, ותציג לו עובדה מוגמרת. ככה יהיה טוב לכולם: לה, לו, לאביב. הכלב נשאר לישון באותו לילה על השטיח ליד מיטתו של אביב, ומאז לא עזב את המקום הזה אפילו לילה אחד.

שי חזר הביתה מאוחר בלילה, מלוכלך ובקושי עומד על רגליו, נשען בקיר המסדרון. נועה זרקה את התיק עם הבגדים לרגליו והצביעה על הדלת.

"תלך."

"מה?! את מגרשת אותי? מה חשבת לעצמך? מצאת מישהו חדש ורוצה להיפטר ממני?"

"שי, עדיף לי לבד מאשר איתך. אין ממך שום עזרה, אתה תמיד מוצא סיבה לכעוס. צועק עלי כל הזמן. בוא נפרד יפה."

פניו הסמיקו, לחייו רעדו, הוא קפץ אגרופים כל כך חזק שהאצבעות הלבינו.

"את יודעת מה אני עושה לך עכשיו? יודעת?! אני אראה לך מי הבעל בבית—"

הוא צעד לקראתה. נועה לא זזה מהמקום. עמדה עם הגב ישר, יד אחת נשענת על מסגרת הדלת, כאילו הכריחה את הרגליים להישאר. "אל תעז," אמרה בקול נמוך ויציב, בלי לצעוק בחזרה בפעם הראשונה מזה חודשים.

הכלב קם מהשטיח בחדר הילדים ובא לעמוד לצד רגלה, גופו מתוח, נהמה נמוכה יוצאת מגרונו. הוא לא זינק, לא נגע בשי — רק עמד שם, בין נועה לדלת, מביט בו בלי להסיט עין.

שי הביט בכלב, אחר כך בנועה, ומשהו במבט הישר שלה עצר אותו יותר מהנהמה. הוא נשם כבד, תפס את התיק מהרצפה, ופרץ אל מחוץ לדירה. בפתח נעצר, הביט לאחור וסינן בין שיניים:

"עוד תתחרטי!"

נועה סגרה את הדלת בשקט ונשענה עליה מבפנים לרגע. הכלב חזר לשכב על השטיח בחדר הילדים, כאילו כלום לא קרה. יש לה מספיק כסף, עובדת מהבית כמתרגמת ומשתכרת יפה, הדירה על שמה מהיום שקנתה אותה מסבתא שלה עוד לפני החתונה, ואת אביב הוא בטח לא ייקח. רק את העגלה צריך לתקן איכשהו.

נועה נזכרה בכרטיס הביקור, הוציאה אותו וקראה שוב: "תיקון עגלות תינוקות. איתי ורדי. אפשר הגעה לבית הלקוח."

"מחר בבוקר אתקשר אליו…"

איתי אכן הגיע לתקן את הגלגל, אבל בסוף נשאר לקפה, ואז לעוד ביקור, ואז פשוט התחיל לבוא בלי תירוץ בכלל.

שבעה חודשים אחרי הלילה ההוא, נועה ישבה במטבח עם הלפטופ פתוח מול תרגום שהיה אמור להיות מוגש עד הערב, כשהטלפון רטט על השולחן. הודעה מהבנק: "עיקול בוצע על חשבונך בגין אי תשלום." לא החשבון שלה — היא ידעה בדיוק על מה מדובר, כי היא זו שהגישה את הבקשה. שי לא שילם אגורה על מזונות אביב במשך שבעה חודשים רצופים, ולפני שבועיים עורכת הדין ברחוב חובבי ציון פתחה תיק הוצאה לפועל על שמונת אלפים ומאתיים שקל.

הטלפון צלצל שוב, הפעם שיחה. שמה שלו על המסך. נועה הביטה בו שנייה, לקחה לגימת קפה שכבר התקרר, ולחצה על הכפתור האדום. הטלפון השתתק. היא הניחה אותו הפוך על השולחן והמשיכה להקליד את המשפט שבו עצרה.

מהחדר השני נשמעה נביחה שקטה — מזל, כמו תמיד, שוכב על השטיח ליד מיטתו של אביב, מרים ראש רק לרגע כדי לוודא שהכול בסדר, ואז שב לישון.