המקדחה של איציק

— הילד בחר בנו, אצלנו לא צריך לדקדק על שיעורים, — הכריז איציק בטלפון, בקול שמנסה להישמע אבהי וחם. באותו ערב החלפתי את הצילינדר בדלת.

— אני בוחר באבא. אצלו ואצל דנה כיף, ואף אחד לא מכריח אותי לשבת על מתמטיקה — אמר בני, בן ארבע עשרה, למיקרופון באולם בית המשפט למשפחה בפתח תקווה. השופטת הזיזה את המשקפיים העבים שלה, ובאולם הריק השתררה שתיקה שאפשר היה לגעת בה.

מיכל ישבה על הספסל העץ הקשיח. אצבעותיה נאחזו בקצה השולחן המצופה עד שהפרקים הלבינו. העט נשמט מידה ונפל על הרצפה, התגלגל עם קול נקישה עד קיר האולם.

— רועי, אתה מבין שבית המשפט קובע את מקום המגורים שלך באופן קבוע? — שאלה השופטת ביובש.

— כן, אני מבין. אני רוצה לגור עם אבא — רועי הזיז את משקלו מרגל לרגל. הוא נעל את הנעליים ההן, אייר מקס בשש מאות שקל, שאיציק קנה לו יום לפני הדיון. לפני זה איציק לא זכר איזו מידת נעליים לבן שלו כבר חצי שנה.

מיכל הביטה באיציק. הוא נשען לאחור בכיסא בנוחות, יישר את השרוול של החולצה הכחולה, ועל שפתיו ריחף חיוך ניצחון דק.

— כבודה, הילד עשה בחירה מודעת — אמר עורך הדין של איציק. — מרשי מוכן להבטיח לבן תנאי מגורים נוחים. והכי חשוב — אווירה נפשית בריאה. בלי לחץ.

— איזה לחץ? — מיכל התכופפה קדימה בפתאומיות. — אני רק דורשת שהוא ילמד! הוא בכיתה ח'. יש לו שלוש עבירות בתעודה.

— גברת אבידן, שמרי על הסדר — קטעה השופטת. — רשות דיבור לאב.

איציק קם, נאנח בהצגתיות, כמו מישהו שכבר נשבר מריבים.

— תבינו, אשתי לשעבר משוגעת על שליטה. היא לא נותנת לבחור לנשום — פתח איציק בטון בריטון רך. — שיעורים פרטיים, חוגים, נזיפות בלי סוף. רועי בשבילה זה פרויקט. אבל הוא צריך משפחה. אני ודנה, בת הזוג שלי, ניתן לו חופש והבנה.

מיכל הרגישה איך הציפורניים נכנסות לכפות ידיה. חופש. לפני חצי שנה איציק עבר לגור עם דנה, בת עשרים ושש. השאיר את מיכל עם המשכנתא על הדירה בגבעתיים ועם בן בגיל ההתבגרות. מזונות שילם בקושי — אלף ושמונה מאות שקל בחודש, לא יותר. אבל ברגע שמיכל הגישה תביעה לקביעת סכום קבוע של ארבעת אלפים שקל, איציק החזיר מכה: הגיש תביעה נגדית לקביעת מקום מגורי הקטין אצלו. אם הבן גר איתו — מיכל היא זו שמשלמת מזונות. חשבון פשוט.

— רועי, אתה מבין שאבא פשוט לא רוצה לשלם? — אמרה מיכל בקול רם, מביטה בבנה ישירות.

— אמא, אל תתחילי — רועי גלגל עיניים. — אבא צודק. את תמיד לא מרוצה מכלום. ודנה מגניבה. אתמול שיחקנו פיפא עד אחת בלילה. היא אפילו הזמינה פיצה בעצמה.

השופטת הקישה בפטיש העץ.

— החלטת בית המשפט: התביעה מתקבלת. מקום מגורי הקטין ייקבע אצל האב.

אריזת החפצים נראתה כמו קומדיה גרועה. רועי זרק בגדים לתוך תיק ספורט משובץ. לא קיפל — פשוט גלגל וזרק פנימה. מיכל עמדה בפתח החדר, ידיה שלובות על החזה, וריח אבק ודאודורנט נוער עמד באוויר.

— ספרי האלגברה על השולחן — אמרה מיכל בקול שטוח.

— אחר כך אקח — מלמל רועי בלי להסתובב.

מהמסדרון נשמעו צעדים כבדים. איציק נכנס לדירה בלי לדפוק — עדיין היה לו מפתח משכפול שלא החזיר אחרי הגירושים. מאחוריו נכנסה דנה, מריחה חזק בושם וניל מתוק, מסתכלת בגועל מוסתר על הכניסה הצפופה.

— היי, רועי'לה! מוכן? — קרא איציק. — מונית מחכה למטה. דנה כבר סידרה לך חדר, ממש כמו שדיברנו.

— כן אבא, כמעט. רק לא מוצא את המטען של הלפטופ — צעק הבן.

מיכל התייצבה מול איציק בפתח.

— איציק. ביום שני יש לו הגשת עבודה בהיסטוריה. שילמתי על מורה פרטי לכימיה. שש מאות שקל מראש לשלושה שיעורים. ימי רביעי, שש בערב.

איציק חייך, שלף את הטלפון וסובב אותו באצבעות.

— מיכל, תרגיעי. איזה מורה פרטי, הילד רק עובר. הוא צריך להתאקלם.

— להתאקלם למה? לכך שאפשר לא לעשות כלום? — קולה נסדק. — יש לו אלרגיה להדרים, הכדורים בארון התרופות. לבית ספר הוא קם בשבע ורבע.

דנה נקשה בלשון, תיקנה את התסרוקת המושלמת שלה והביטה במיכל בחמלה מזויפת.

— מיכל, את קצת מגזימה — משכה דנה במתיקות. — רועי כבר בחור גדול. נסתדר. העיקר זה אמון, לא המסגרות הנוקשות שלך.

רועי יצא מהחדר גורר תיק כבד, ותיק גב עם קונסולת משחקים תלוי על הכתף.

— רועי — מיכל צעדה לעברו. — אם אתה הולך עכשיו ככה, בשביל לברוח משיעורי בית, אין דרך חזרה. אתה מבין?

הנער משך בכתף בלי להביט בה.

— אמא, אני לא נכנס לכלא. אבוא בסופי שבוע לחמין.

איציק צחק וטפח לו חזק על הגב.

— קדימה, גבר. מחכה לנו המבורגר.

הדלת נטרקה. הצילינדר נסגר בנקישה. מיכל נשארה לבדה במסדרון, שקעה לאיטה על שרפרף הנעליים. משם, מהמטבח, נשמעה טפטוף מברז לא סגור כהלכה. היא כיסתה את פניה בידיים. לבכות לא רצתה. בפנים נפער חלל ריק, מצלצל.

הימים הבאים עברו בתדר מוזר של שגרה שבורה. שלוש פעמים ביום מיכל בדקה את הטלפון — לא הודעות פרידה, לא געגועים, כלום. רק תמונה אחת בסטטוס של רועי: הוא ודנה, שניהם עם משקפי שמש, על שפת הבריכה בקיסריה. שבוע וחצי אחרי המעבר צלצלה המורה הפרטית לכימיה, גברת שרון, ושאלה בעדינות אם רועי מבטל את השיעורים — היא לא הצליחה להשיג אותו כבר שבועיים. מיכל שתקה רגע ואמרה שתבדוק.

היא לא ביטלה. היא פשוט הפסיקה לשלם.

זה קרה בסוף אוקטובר, כשקיבלה מכתב מבית הספר: רועי נעדר שמונה ימים ברצף, לא הגיש שתי עבודות, והמחנכת מבקשת פגישה דחופה. מיכל הגיעה לבית הספר בבוקר גשום, לבד. המחנכת, אישה בשנות הארבעים שלה עם קול עייף, סיפרה שרועי מגיע לשיעורים בבוקר ישר מהמכונית, לפעמים בלי שיעורי בית, פעם אחת נרדם בכיתה. שאלה אם יש שינוי בבית.

מיכל לא ניסתה להסתיר את זה. היא סיפרה בדיוק מה קרה — בית המשפט, איציק, דנה, הפיפא עד אחת בלילה. המחנכת רשמה הכול והבטיחה לפנות לעובדת הסוציאלית של בית הספר, לבדוק אם יש מקום לפתוח תיק מעקב.

באותו שבוע צלצל הטלפון של מיכל בעשר בלילה. זה היה רועי. קולו רעד.

— אמא… דנה ואבא רבים. היא זרקה עליו צלחת. אני לא יודע מה לעשות.

מיכל לא נסעה מיד. היא שאלה שאלות קרות ומדויקות: איפה אתה עכשיו, אתה בטוח, יש דם. רועי ענה שהוא בחדר שלו, הדלת סגורה, שומע צעקות מהסלון. מיכל אמרה לו לנעול את הדלת ולשלוח לה הודעה כל עשר דקות. היא לא באה להציל אותו מהערב הזה — היא חיכתה, כי ידעה שערב אחד לא ישנה כלום. מה שישנה זה מה שיקרה אחרי.

בבוקר שלמחרת רועי שלח לה הודעה: "אני רוצה לחזור אלייך."

מיכל לא ענתה מיד בהתלהבות. היא כתבה: "נדבר בערב, אחרי בית הספר. תבוא לבד."

בשש בערב רועי עמד מול הדלת של הדירה בגבעתיים, בלי תיק, רק עם תרמיל גב. מיכל פתחה, לא חיבקה אותו מייד. הזמינה אותו פנימה, ישבה מולו ליד שולחן המטבח, ופתחה תיקייה כחולה שכבר הכינה מראש.

— אני שמחה שאתה כאן. אבל אני לא הולכת לעשות שוב את מה שעשיתי. אם אתה חוזר לגור אצלי — אנחנו הולכים ביחד לעורכת הדין שלי ומגישים בקשה לשינוי הסדר משמורת, על סמך מה שקרה. לא בגלל שאני רוצה לנצח את אבא שלך. בגלל שאני לא מוכנה לשלם מזונות בזמן שאתה ישן בכיתה ואוכל שוקולד לארוחת ערב.

רועי הנהן, שקט לראשונה מזה חודשים.

שבוע לאחר מכן מיכל ורועי ישבו במשרד עורכת הדין, גברת נורית כהן, ברחוב אבן גבירול בתל אביב. על השולחן היה דו"ח המחנכת, תיעוד ההיעדרויות, וההודעה ששלח רועי באותו לילה. עורכת הדין הגישה בקשה דחופה לבית המשפט לשינוי מקום מגורי הקטין, בצירוף בקשה למזונות זמניים על שם איציק, בסכום של שלושת אלפים ומאתיים שקל בחודש — סכום שמיכל חישבה בקפידה, לפי מחירון עלויות בית הספר, החוגים והתרופות.

הדיון השני נערך בפברואר, באותו אולם. הפעם איציק ישב לבד — דנה לא הגיעה. הוא נראה עייף, החולצה שלו לא הייתה מגוהצת. עורך הדין שלו טען שמדובר ב"משבר התבגרות זמני", אבל השופטת, אותה שופטת עם המשקפיים העבים, כבר קראה את הדו"ח מבית הספר, ולא נראתה מתרשמת.

רועי, כשנשאל שוב, אמר בקול יציב:

— אני רוצה לחזור לגור עם אמא. אני טעיתי בפעם הראשונה.

בית המשפט קבע את מקום המגורים אצל מיכל, וחייב את איציק בתשלום המזונות שביקשה, בתוספת חוב רטרואקטיבי מהחודשים שרועי גר איתו. איציק יצא מהאולם בלי להביט אחורה, הטלפון כבר צמוד לאוזנו.

באותו ערב מיכל שינתה את הצילינדר בדלת פעם נוספת — הפעם לא כי חששה שאיציק יבוא, אלא כי החליטה שהוא לא צריך יותר מפתח לחייה. היא הניחה את התיקייה הכחולה על המדף בארון, לצד תעודות הלידה ותיק הבריאות של רועי, וסגרה את הדלת בקליק שקט.