הכלב שבחר לחכות ברמת גן שנתיים וחצי

קוראים לי אורית לוין, אני בת חמישים ושתיים, גרה ברמת גן ברחוב ביאליק, בקומה שלישית בלי מעלית. שלושה חדרים, מרפסת קטנה עם עציצי בזיליקום שנובלים כל קיץ, ומזגן שצורח כשהוא נדלק. הבן שלי עבר לגור בברלין לפני שנה, ומאז הדירה גדולה מדי בשבילי.

בעמותת "תנו לחיות לחיות" בחולון יש להם כלב בשם נמר. פיטבול, שחור עם כתם לבן על החזה, בן שלוש עשרה. שנתיים וחצי הוא כבר שם. הוא הגיע אחרי שהבעלים הקודמים שלו נפטר ואף אחד מהמשפחה לא רצה אותו — לא בגלל הגזע, אמרה לי המתנדבת ליאת, אלא בגלל הגיל. "מי לוקח כלב זקן," היא אמרה לי, "כשאפשר לקחת גור."

הייתי שם כבר פעם שלישית באותו חודש, בעצם. פעמיים קודם הסתכלתי על כלבלבים צעירים, קפצניים, כאלה שרצים לגדר ונובחים. נמר לא בא לגדר. הוא שכב בפינה של הכלוב שלו, על שמיכה אפורה שכבר איבדה כל צבע, והביט. לא נבח. לא זז כמעט.

בפעם השלישית ליאת אמרה לי, "בואי תכירי אותו קצת יותר קרוב." פתחה את הכלוב. נמר לא זינק החוצה כמו שאר הכלבים. הוא קם לאט, בזהירות, כאילו הגוף שלו כבר לא סומך על עצמו לגמרי. התיישב מולי. ופשוט הסתכל.

זה לא היה מבט של כלב שמצפה למשהו. זה היה מבט של מישהו שכבר הפסיק לצפות. עייף, קצת חשדני, כאילו שאל: "את גם תלכי כמו כולם?"

חתמתי על הניירת באותו יום. עלות אימוץ — שלוש מאות שקל, כולל שבב וטיפול נגד קרציות. שילמתי במזומן, ליאת נתנה לי קבלה על נייר מקומט שהיא שלפה מהמגירה.

בדרך הביתה נמר ישב על המושב האחורי, בלי לנוע. לא הצמיד את הראש לחלון כמו שכלבים אחרים עושים. פשוט ישב, מסתכל בי דרך המראה. ברמזור ליד קניון עזריאלי עצרתי, הסתכלתי אחורה, שמתי יד על הגב שלו. הוא לא זז, לא התרחק. פשוט קיבל את זה, כאילו הוא צריך זמן להבין שאף אחד לא יחזיר אותו לכלוב.

ברדיו ניגן משהו של עידן רייכל, נמוך, כמעט לא שמעתי. חשבתי כל הדרך כמה פעמים הוא שמע צעדים במסדרון של המקלט וקיווה שהפעם זה בשבילו. כמה פעמים ראה משפחות באות, בוחרות גור, והולכות. הוא נשאר. שנתיים וחצי.

בבית התברר שהוא לא יודע מה לעשות עם המדרגות — שלוש קומות בלי מעלית זה לא פשוט לכלב זקן עם ברכיים שנשחקו. תמכתי בו מלמטה, בזרוע מתחת לבטן, וכך עלינו יחד, מדרגה מדרגה, איטי.

בדירה הוא לא ידע לאן ללכת. עמד באמצע הסלון, מסתכל בי. הבאתי לו קערת מים, קערת אוכל, שמיכה ישנה שלי בפינה ליד הספה. הוא לא נגע בכלום במשך שעה. פשוט שכב על הרצפה, לא על השמיכה, כאילו לא היה בטוח שמותר לו לקחת אותה.

בלילה הוא לא ישן. שמעתי אותו נושם, ער, בסלון. בשתיים בלילה קמתי, ישבתי לידו על הרצפה הקרה. הוא הניח את הראש על הברך שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נגע בי מיוזמתו.

עברו שבועיים עד שהוא התחיל לזוז אחרת. גיליתי שהוא אוהב לשבת על המרפסת, מול עציצי הבזיליקום המתים, ולהסתכל על הרחוב. שכן מהקומה השנייה, מר בוכריס, התחיל לרדת איתי ועם נמר לפארק הירקון בבקרים, כי גם לו יש כלב זקן, תערובת לברדור בשם דובי, ושניהם הולכים אותה מהירות איטית בדיוק.

לפני חודש התקשרתי לליאת ואמרתי לה שהוא נרדם עכשיו על הספה, לא ליד, אלא עלי, עם הראש על הברכיים שלי, כשאני צופה בחדשות בערוץ 12. היא שתקה רגע בטלפון ואז אמרה, "את יודעת שהוא לא נתן לאף אחד לגעת בו ככה, שנתיים וחצי."

לא יודעת כמה זמן יהיה לי איתו. הווטרינר ברחוב ארלוזורוב אמר שהלב שלו חלש, שצריך תרופות כל בוקר, כדור קטן ורוד בתוך פרוסת נקניק. מה שאני כן יודעת בוודאות — הוא לא יבלה את מה שנשאר לו מהחיים מחכה בכלוב, מקשיב לצעדים שלא עוצרים בשבילו. עכשיו יש לו בית. מיטה, קערה, מרפסת עם בזיליקום שאני עוד אצליח לגדל, ומישהי שלא הולכת לעבור על פניו.